קוראים יקרים, אתר הקפיטליסט עבר לאכסניה חדשה ב-NRG. בכתובת הבאה תוכלו למצוא

מאמר חדש שפרסמנו על "הקוסם" נוריאל רוביני, וגם להירשם לבלוג שלנו ב-RSS.

דיוויד לינובר החליט שנמאס לו. הוא החליט להראות לכל אותם "Data Miners" מוול סטריט מה הוא חושב על הרגרסיות שלהם; לחשוף את ערוותם של אלו המבקשים לחשוף באמצעות ניתוח נתונים סטטיסטיים את אבן החכמים של ימינו – ההיגיון הפנימי מאחורי תנודותיהם של השווקים.

"שוק המניות מייצר כמות עצומה של משתנים, אם תשקיע מספיק זמן ומאמץ חזקה עליך שתמצא יחסי גומלין שמבטיחים לספק תשואה פנומנלית – אך קשורים זה לזה על ידי מקרה בלבד", אמר לינובר בראיון לוול סטריט ג'ורנל.

בכדי להראות לחרשי המידע כמה מגוחכים ניסיונותיהם חיפש לינובר אחר פריט מידע איזוטרי המקיים קורלציה עם השווקים האמריקאים, ומצא אותו בכמות החמאה המיוצרת בבנגלדש, נתון שקיים קורלציה של 75% עם ביצועי המדדים לאורך תקופה של 13 שנה.

הוספת מספר הכבשים בבנגלדש, וכמות הגבינה שיוצרה בארה"ב בתקופה הנקובה – כך על פי הג'ורנל – הביאה את המודל של לינובר לקורולציה של 99% עם המדדים הרלוונטיים! אלא שאותם אלא להם ביקש ללעוג לינובר לא הבינו כי מדובר בבדיחה על חשבונם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה.

.

הימור של טריליון דולר: סיפורה של LTCM

לפני יומיים, בערב ירושלמי ישבתי עם חבר על שייק פירות בקופי שופ שברח' עזה. השיחה קלחה לכיוון המשבר העולמי, האמריקאי, הישראלי, ומשם לדיון באפשרויות השקעה שונות. (כתב רותם סלע)

החבר (נקרא לו ג'ק) המחזיק חלק מנכסיו בדולרים אמריקאיים ציין כי הוא שוקל להעביר אותם לאג"ח הנקובים במטבע האוסטרלי, "לאוסטרלים יש חובות נמוכים ומצבם הכלכלי טוב בהרבה מזה של האמריקאים והאירופאים", ציין החבר וגמע תפוזים-מנגו-אננס.

"אני לא יודע", השבתי, "מצד אחד אני לא מכיר טוב כל כך את המערכת האוסטרלית, אבל מצד השני כשאני מתבונן על הדפסת הכסף המסונכרנת של הבנקים המרכזיים שמסרבים לקבל את ירידת הדולר, ועל קשרי הגומלין של הכלכלה העולמית אני מתקשה לדמיין מציאות בה המערכת המוניטרית האמריקאית נרטבת והמטבע האוסטרלי נשאר יבש". לפתע הושלכה דממה בבית הקפה, הפנתי את ראשי לדלת הכניסה ושם היא הייתה. טמירה ואצילית במכנסי ג'ינס וטריקו פשוטה ושחורה; עור זית, עייני ירקן בורקות חודרות, עצמות לחיים גבוהות וקימורי גוף מושלמים. הסבתי מבט והמשכתי לדון בעניינים שברומו של עולם.

"אתה יודע", השיב ג'ק, "לא מזמן דברתי עם חבר אמריקאי על אותו הנושא בדיוק. גם הוא התנגד לרעיון שלי ואמר שהמרת הדולרים לדולרים אוסטרלים אולי טובה במצב של DEFCON 3, אבל שכשנגיע ל- DEFCON 1 היא לא צפויה לעזור לי"

"מה זה DEFCON?", הוא חייך, ההסבר היה כבר על קצה הלשון.

"הטילים הגרעיניים של ארצות הברית מצויים ברמה של מוכנות מבצעית הנגזרת מחומרתו של המצב הצבאי, DEFCON הם ראשי התיבות של מצב כוננות הגנתי, בעיתות שלום אנו מצויים ב-DEFCON 5 וככל שהמצב מתוח או אלים יותר רמת המוכנות עולה והמספרים יורדים. כך במהלך המלחמה הקרה היו הטילים במצב מוכנות תמידי של DEFCON 4 ולאחר מתקפת הטרור על בנייני התאומים רמת הכוננות הייתה DEFCON 3, במלחמה כוללת אנו מצויים ב-DEFCON 1"

"החבר האמריקאי שלי קנה חווה בניו זילנד, לטענתו הכלכלה העולמית בהחלט עשויה להגיע ל-DEFCON 1 או 2 DEFCON, ובמקרה כזה זה לא יהיה ממש משנה איזה דגל יהיה על חתיכת הנייר שלך; בתרחיש של קריסת המערכת המוניטארית הנכסים הטובים ביותר לא יהיו פיננסיים אלא פיזיים: זהב, נכסי דלא נייד, חקלאות", סיכם ג'ק וסיפר כי בניגוד לבחור הזה רובם המוחלט של חבריו הצפון אמריקאיים לא ממירים אפילו את הדולרים שבידם, "הם לא מסוגלים להבין שהכל הולך להשתנות".

מציאות ודמיון

המחסום המשמעותי ביותר בפני הבנת המציאות הוא ההרגל. ההרגל מתבסס על כל הניסיון הנצבר, כשמולם מתמודדים באמצעים צנועים הרבה יותר הדמיון וההיגיון המבוססים על המחשבה בלבד. המסגרות והרוטינות הישנות מנציחות את עצמן ללא הרף וכך קונות הרגלי ודפוסי חשיבה, מרדימות את התודעה ומקשות עלינו לחזות שינוי.

דמיינו קאבוי טקסני הדוהר חודשים ושנים במישורים החדגוניים של טקסס; הוא יודע (כך אמרו לו בבית ספר לקאבויים) שלאורך הדרך הוא עשוי להיתקל בתהום, אמנם מספר הנקיקים בטקסס זעום אך מספיקה דהירה אחת לתהום בכדי להוביל למותו. עם הזמן הפחד מתנדף והקאבוי קונה לו הרגל, מהירות וסגנון רכיבה שלא כוללים את אמצעי הזהירות הנדרשים; הידיעה התיאורטית נדחקת בפני הניסיון המעשי, 5,000 רכיבות שנסתיימו בשלום מונעות ממנו להכיר באפשרות של נפילה לתהום – מה שהיה הוא שיהיה – אומרת לו תודעתו.

"לפני חודש נקלעתי לליקוי חמה מלא בבולגריה", סיפר ג'ק, "זאת הייתה חוויה מדהימה, ולאחריה תהיתי בפעם הראשונה מה עשוי לקרות אם השמש לא תזרח מחר בבוקר; החוויה של הליקוי המלא והפתאומי לא גרמה לי לפקפק, אבל היא גרמה לי לחשוב, כל כך הרבה דברים הם מובנים מאליהם, אנחנו פשוט לא מסוגלים לחשוב את המציאות בלעדיהם".

כמו התהום שלה הופיעה והשמש שתמיד זורחת, כך אנו רגילים במטבע אמריקאי שעובר לסוחר. עשרות שנות המלוכה הבלתי מעורערות של הדולר, מונעים מאיתנו לתפוס את ערכו המתנדף; עשרות שנים של הגמוניה כלכלית ודרוג AAA, מונעים מאיתנו לראות את המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית של ארה"ב כמשחק פרמידה; הקיבעון המחשבתי שלנו יכול למנוע מאיתנו לראות את את חבל ההצלה של החסכונות שלנו גם כשהוא נכנס בדלת הראשית. "זהב, אני אומר לך"

הזמנתי חשבון. ג'ק התמתח והלך להשתחרר בנוחיות, שלמתי ונעמדתי ליד סלסלת העיתונים. הנסיכה הסיטה את ראשה לכיווני, חייכה וקרצה לי את אחת מאבני החן שלה; הנהנתי בנימוס החזרתי חיוך, ונעצתי את עיניי בקרבי הגיליון האחרון של ה-Economist. נסיכה מסכנה – חשבתי לעצמי – היא לא יודעת מה מצפה לכולנו בהמשך הדרך; כמה שהייתי שמח לעבור עם שכמותה את תקופת הסטגפלציה, מעניין איפה החבר שלה.

"ג'ק, אני פה", "זה בסדר שלמתי כבר את החשבון". נפנפתי לשלום ליפהפייה ויצאנו מבית הקפה ללילה הירושלמי. חשוב לשמור על ראש פתוח, הרהרתי, בהשקעות ובכלל בחיים.

.

DEFCON ZERO: מציאות החיים בזימבוובה. כלכלה ב-DEFCON 1

כתבה ב-TheMarker חושפת כי ביומיים האחרונים הגביר בנק ישראל את קצב רכישת הדולרים שלו והוסיף 1.2 מיליארד דולר ליתרות המט"ח של ישראל. מדובר בגידול משמעותי בקצב הרכישה שעמד בשנה האחרונה על 100 מיליון דולר ביום "בלבד". רכישת ערימות של דולרים על רקע צניחתה החופשית של הכלכלה האמריקאית, והזינוק מבהיל בחוב שלה הם עסקה מחורבנת למדי, שכל אחד מאזרחי ישראל שותף לה; אחד מפעילי שוק המט"ח שמתראיין לכתבת המרקר רואה את הדברים מזווית קצת אחרת:

יעקב הרפז, המנהל את חדר העסקות אלפא-בול, דווקא סבור שבנק ישראל בדרך הנכונה: "כשבנק מרכזי נחוש לפחת את המטבע שלו (ולא לחזק) אין שום דוגמה בהיסטוריה שזה לא יצליח".

הרפז צודק, להרוס את הערך של המטבע שלך זה לא דבר קשה, זה אפילו קל, בדיוק כפי שכל אדם נחוש יכול להרוס את המוניטין שלו עצמו. כל עוד יש לבנק ישראל מכונות דפוס, דיו, נייר ומונופול על יצור שקלים אין שום סיבה שסטנלי ייכשל; אחרי הכל הסיבה היחידה ששטר של עשרים שקל לא שווה כמו קוביה של נייר טואלט היא הכמות המוגבלת של השטרות המסתובבים בשוק, לא משהו שסטנלי לא יכול לסדר בכמה ימים של משמרות לילה סביב מכונות הדפוס.

בהמשך דבריו מועלה הרפז טענה קצת פחות ברורה – הזרמת השקלים שתסייע בשחיקת שער החליפין של המטבע הישראלי לא צפויה ליצור אינפלציה:

הרפז מסביר כי לבנק ישראל משאבים אדירים עימם הוא יכול לייצר שקלים בכדי לרכוש דולרים: "נניח שבנק ישראל מוכר 4 מיליארד שקל לבנקים זרים. הם יכולים להפקיד את הכסף בבנקים מסחריים, כך שאין שינוי בכמות הכסף ואין לחץ אינפלציוני. אם הבנק הזר יקנה איגרות חוב של ישראל, זה יוריד את התשואה וזה גם מועיל כי הריבית לטווח הארוך תרד" הוא אומר.

אז אם בנקים זרים קונים שקלים ומפקידים אותם בבנקים מסחריים אז אין אינפלציה כי…? הם לא קונים עם זה במבה, האם הגדלת היצע האשראי אינה הגדלת כמות הכסף? והאם רכישת אג"ח ממשלתי בשקלים לא מזרימה לשוק שקלים? אולי הבנקים הזרים קונים שקלים, ואז רוכשים אגרות חוב ישראליות בריבועי טואלט, בקרוב נהיה שם – זהב עכשיו.

איך מיוצר כסף, בערך…

Click here to view the embedded video.

מה עושים שהכסף הופך לנייר טואלט?

זה לא החודש של משפחת עופר. רק בשבוע שעבר שודר הסרט שיטת השקשוקה בערוץ הראשון ושבר שיאים בצפייה, בחשיפה תקשורתית ובנזקים תדמיתיים שנגרמו למשפחת עופר. פחות משבוע עבר עד להודעתה של החברה לישראל – המשתייכת לעופרים -  כי בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה חברת הספנות צים צפויה החברה לישראל להזרים לה למעלה מ-300 מיליון דולר בכדי לכסות על הפסדיה. (כתב: רותם סלע)

השקשוקה הפיננסית המבעבעת של צים צפויה לטפטף לדו"חות החברה לישראל ולצבוע באדום את השורות התחתונות. כבר ברבעון השני של השנה הצטמקו רווחיה של החברה לישראל המחזיקה גם בבז"ן ובכי"ל ל-48 מיליון דולר, חיתוך של למעלה מחצי מרווחיה לעומת הרבעון המקביל ב-2008 בו רשמה החברה רווח של 111 מיליון ודולר.

למרבה האירוניה אותה צים המהווה היום משקולת על צווארה של החברה לישראל היא שהעניקה לסרט "שיטת השקשוקה" את שמו. בסרט הצביע מיקי רוזנטל על מכירת חלקה של המדינה בצים (48%) לחברה לישראל בכ-115 מיליון דולר כפיאסקו ממשלתי. כראייה הציג את שיחתו המוקלטת עם עו"ד רם כספי – שייצג את העופרים במשא ומתן מול המדינה – וסגר את העסקה ב"שיטת השקשוקה" בה נלקחות כל ההצעות שנזרקו לחלל האוויר לממוצע משוקלל.
למזלו של רוזנטל, ולמזלם  קצר הטווח של האחים עופר זינקו מחירי ההובלה הימית בסמוך לסיום עסקת המכירה בינואר 2004. הזינוק במחירי התובלה הבטיח לחברה רווח של 169 מיליון דולר עוד ב-2004. רוזנטל ראה ברווח עסיסי זה אינדיקציה לכך שצים נמכרה בנזיד עדשים.
בשנת 2005 ממשיכה הבוננזה וצים גורפת מעל ל-190 מיליון דולר, העופרים עטים על ההזדמנות וביולי  2006 מזמינים 9 אוניות חדשות במחיר של למעלה ממיליארד דולר,  באותה שנה נעמדים רווחי צים ב-113 מיליון דולר.

בפתחה של 2007 צים בדרכה להפוך מאווזה לדינוזאור תובלה המטיל ביצי זהב;  אלא שבאותה שנה מוביל גידול בהיצע האוניות, והתקררות מסוימת של הכלכלה העולמית, צים רושמת רווח "צנוע" של 53 מיליון דולר בלבד, והצניחה מתחילה.

המשבר הכלכלי העולמי מכה בעולם ב-2008, שעה שהמספנות הקוראניות עוד עובדות על הזמנת המיליארד של חברת צים. הצטמקותה הכואבת של הכלכלה העולמית מורגשת במיוחד בחברות האחראיות לניהול מחזור הדם שלה – הסחר הבינלאומי. צים וחברותיה נתקעות עם מלאי עצום של ספינות – קנויות ומוזמנות – שלחלק גדול מהן אין שימוש כלכלי בתנאי הכלכלה העולמית.

ב-2008 מוחקת צים 250 מיליון דולר – רווחים של שנתיים וחצי מתאדים לאוויר; וברבעון הראשון של 2009 הפסד של 119 מיליון דולר נוספים. בהודעת החברה לישראל בבורסה היא אף מציינת כי עד בשנים הקרובות צפוי התזרים השלילי של צים להסתכם בכמיליארד דולר; תוכנה התזונתי-כלכלי של השקשוקה שבישל כספי מעולם לא נראה מפוקפק יותר.

.

מה קורה פה?

האם האחים עופר הם למעשה הפראירים של הסיפור ופקידי הממשלה היו גאונים מרחיקי ראות? האם צפויה צים להטביע את אימפריית החברה לישראל? מי בישל למי שקשוקה?

אינני יודע אם מכירת צים לאחים עופר הייתה מלווה בשחיתות או הפרת אמונים של פקידי הממשלה; אינני יודע אם האחים עופר היו מוכנים להוסיף למחיר עוד כמה מיליונים; אינני יודע, אבל זה לא כל כך חשוב.

לא חשוב כיוון שבמציאות (ולא כמו בסרטו של רוזנטל) התשובות לשאלות המוצגות לוטות בערפל. האחים עופר הם אנשי עסקים וככאלו הם חושפים את הונם לסיכונים, לוקחים ריזיקות, ופועלים על סמך ספקולציות, הערכות ותחושות בטן – כי ככה מנהלים עסק.
לא חשוב כי מוסר ההשכל האמיתי מסיפור צים איננו מצוי בהליך מכירתה, אלא בחמשת וחצי השנים שעברו מאז אותה אותה עסקה. שנים שבהן הימרו מיליארדרים חריפים על המכנסיים והפסידו אותם; סיפור המלמד שבסופו של דבר בעסקים הכל שקשוקה; הידיעה ארעית, וכמוה ארעיים הרווח, ההפסד ובוודאי השווי “הנכון”.

טוב עשתה המדינה שמכרה את צים וטוב תעשה אם תפטור אותנו מספקולציות מיותרות ותמכור את כל החברות הממשלתיות. אחרי הכל, נראה שניהולו של כל עסק דומה במידת מה לעמידת טיבה של שקשוקה, זו אולי דרך לנהל עסק, אבל זו אינה דרך לנהל מדינה.

בימים אלו מקדם הח"כ הטרי דניאל דנון מתנועת הליכוד הצעת חוק לתיקון חוק כלי היריה. התיקון ימנע רישוי כלי ירייה לאזרחים מתחת לגיל 21, וכן יאסור כניסה למטווחים לכל מי שלא מלאו לא 16 שנים. באתרו כותב חבר הכנסת בשפה זאת: “עד עתה, גם ילדים בני 4 יכלו, מבחינה חוקית, להכנס למטווח ל"יום כיף" או למטרה אחרת.” (כתב: בוריס קרפה)

כמובן, מדובר כאן בניסיון לעורר היסטריה ציבורית ותו לא. הח"כ דנון מצייר לנו תמונה דמיונית שבה ילדים בני 4 מסתובבים במטווחים ציבוריים חמושים בנשק חם ופולטים כדורים לכל עבר. במציאות, כמובן, הדבר הוא אינו אלא הזיה. במציאות, כנכנסים ילדים במטווח הם יורים תחת פיקוח של מדריכים, וכמובן שאין תינוקות שזוחלים במטווח עם אקדח ביד.

אבל זהו המיתוס כנראה, ועל המיתוס הזה מבססים כיום חקיקה. אי לכך החלטתי לשלוח מכתב לחבר הכנסת דנון. יבואו ואמרו: בוריס, מה איכפת לך? הרי אתה כבר מזמן לא בן 21. לך זה לא מזיז. אז זהו, שאכפת. וכדי להסביר את עמדתי  - הנה לפניכם המכתב שלי לח"כ. כל מי שמעוניין להביע התנגדות לחוק, מוזמן לשלוח מכתב דומה (על פי טעמו ונטיותיו) לכתובתו של חבר הכנסת החרוץ  ddanon@knesset.gov.il

לח"כ דנון שלום רב!

לאחרונה נודע לי שהגשת הצעה לתיקון חוק כלי הירייה. התיקון ימנע רישוי כלי ירייה לאזרחים מתחת לגיל 21,  וכן יאסור כניסה למטווחים לצורך אימון לכל מי שלא מלאו לו 16 שנים. כאזרח במדינת ישראל,  אני מודאג מאוד מהצעת החוק, מהסיבות הבאות:

1.החוק מהווה הפליה נגד נשים. למרות שגברים בישראל מסיימים את השרות הסדיר בגיל 21, נשים מסיימות את תקופת השרות בגיל 20,  ולמרות שכבר תרמו למדינה – תחת הצעת החוק לא יוכלו לשאת נשק להגנה עצמית במשך עוד שנה. בהתחשב בעובדה שמאות נשים בישראל נופלות קורבן לתקיפה מינית כזאת או אחרת בכל שנה, זוהי בעיה רצינית מאוד.

2.אזרחי ישראל יכולים לקבל רישיון נהיגה ברכב פרטי – שהוא מסוכן הרבה יותר מאקדח -בגיל 17 וחצי. להבדיל מנשק חם,  מכונית יכולה לגרום לתאונה קטלנית גם ללא אשמת הנהג – תאונה בנשק חם כמעט ואינה אפשרית, אלא אם נעשתה עבירה על כללי הבטיחות. האם אתה חושב באמת שאישה דתייה או גבר ערבי-ישראלי בני 18 צריכים להיות מנועים מלהגן על עצמם ולהשתתף בספורט ירי?

3.לבסוף – ובעיקר, מדאיג אותי הניסיון למנוע גישה לאימוני מטווח לצעירים מתחת לגיל 16. איש לא רוצה, כמובן, שילדים בני 4 יסתובבו חמושים ללא שום פיקוח. אבל לא מדובר בתופעה כזאת. במטווחים בארץ, כל היורים פועלים תחת פיקוח של מדריכים, וילדים צעירים באים עם ההורים. כל אדם שמסוגל להבין את כללי הבטיחות – להתייחס לנשק כאילו הוא טעון, להוריד את האצבע מההדק אלא אם בכוונתך לירות, להיות מודע למטרה ולמה שמאחוריה, ולא לירות בדבר אותו אתה לא מוכן להשמיד – יכול לירות במטווח בצורה בטוחה. אפילו ילד בן עשר יכול להבין את החוקים האלו.

מעבר לכן, אין שום דבר בלתי-קביל ברעיון שילדים ישתתפו בספורט ירי. מומחים רבים טוענים שעיסוק בספורט זה בגיל צעיר לא רק מנחיל ידע שימושי (להצלחה ספורטיבית, הגנה עצמית ושרות צבאי), אלא גם מחנך לאחריות אישית ומשפר תכונות פיסיות כמו קואורדינציה  של יד ועין. ספורט ירי, כמו כל ספורט אחר, הוא טוב ובריא גם לצעירים. באירופה ובארה"ב יש אפילו קבוצות נוער וילדים שמתחרות בתחומי הירי. גם הציד הוא ספורט בו משתתפים ציידים בגיל צעיר (אפילו בגיל 9), בליווי הורים או מדריכים, חמושים ברובים שונים.

לכן אין הרבה הגיון בהחלטה להגביל עוד ועוד את היכולת של אזרחי ישראל להחזיק ברשותם נשק חוקי, במיוחד בהתחשב במצב נבחרת הקליעה האולימפית והמצב הביטחוני במדינה. כחבר בליכוד, מפלגה שידועה בהבנה של חשיבות הנושא הביטחוני, אתה אמור להבין זאת.

בתודה,

בוריס קרפה.

ערב שיטת השקשוקה אתמול בערוץ 1 הוא שיאו של מסע ארוך שהפיקו האחים עופר. מדובר באחד מהסיפורים התקשורתיים המשונים ביותר של השנים האחרונות, בו הצליחה משפחת מיליארדרים משופשפת ליצור לעצמה פיאסקו ציבורי כה גדול, עד כי הדיו העירו ממרבצם אפילו את קברניטי הערוץ הממלכתי. כה אימתני עד כי הצליח להביא אנשים לכדי צפייה בערוץ 1!: 11.6% לשיטת…, 12.2% לסרט התגובה, ו-10% לדיון באולפן שנשק לחצות.

גם אני הקדשתי שעה וחצי לסרט שיטת השקשוקה. חודשי הבאזזז.. המתמשכים, תביעות משפטיות, סרט תגובה, וכותרות חדשות לבקרים הכריעו אותי. מכונת יחסי הציבור המשומנת של העופרים הביא אותי לכדי צפייה בסרטו הלא ממוקד של רוזנטל; רציתם שקשוקה, קיבלתם.

.

פרופוגנדה או תחקיר?
מיקי רוזנטל לא אוהב את האחים עופר. הוא חושב שהם מרושעים, ציניים וככל הנראה (לא נאמר מפורשות) אוכלי ילדים. בחלקים משיטת השקשוקה הוא מנסה לרכז כמה שיותר טינופת בכמה שפחות עובדות ומינימום זמן ומצליח ליצור סרט שהוא כל כך מגמתי, עד כי היא עושה שירות דב למטרות אותן הוא מנסה לקדם.

הסרט נפתח בסיפור עלייתם של אבי משפחת עופר ואבי משפחת רוזנטל, (כן כן, סבו של יוצר הסרט) אי שם בשנות השלושים. מיקי מדפדף במהרה על עשרות השנים הראשונות של משפחות עופר ורוזנטל. בשנות החמישים קונים העופרים הצעירים אונייה ראשונה, שרגא, בנו של רוזנטל הסב, פותח עסק קטן. כמעט עשרים שנה לאחר מכן, השנה 1969 והמשק במיתון: העופרים משלמים גרושים לעובדים זרים, ושרגא מסרב לפטר עובדים; העופרים עולים מהון להון, ורוזנטל – ההגון – מסתבך בחובות, חוטף התקף לב ומת. מקומם? אידיוטי? לא קשור? גם וגם וגם.

מכאן מקפץ הסרט ועוסק בשלל עשיר של פרשיות שונות, החמורות בהן – החיצים המשוננים – נחשפו ברובן בתקשורת, והן עוסקות בסוגיות כבדות מזומנים של הון ושלטון; סוג אחר של פרשיות משמש את רוזנטל בכדי לנתץ את תדמיתם של העופרים, תוך קשירת עובדות והמצאות לפרופוגנדה מבעבעת, נכנה סוג זה של פרשיות – עגבניות רקובות.

.

מוזיאון תל אביב
סמי עופר רצה לתרום 20 מיליון דולר למוזיאון תל אביב, ובתמורה דרש שהמוזיאון יקרא על שמו. רוזנטל רודף אחרי חברי מועצה, מנהל המוזיאון ונציגים של משפחת עופר כדי להוכיחם על מה שהוא רואה כתשורה מוגזמת לתרומה צנועה האמורה "לכסות את מחירו של חצי אגף בלבד".

רוזנטל מתעכב על סעיף בהסכם התרומה בו דורש סמי זכות וטו על שינויים במבנה. האם סמי מעוניין בנדל"ן המוזיאוני או בתרומה? תוהה מיקי. הסערה הציבורית גורמת בסופו של דבר לסמי למשוך את תרומתו.

תחקיר: 0%, כל החומרים פורסמו בעיתונים.
אמת בפרסום: לטענת העופרים הסכם הנדל"ן נוגע רק לשינויים במבנה של האגף.
ז'אנר: עגבניות.

.

מכירת בז"ן
המדינה קנתה את חלקם של האחים עופר בבז"ן בכחצי מיליארד שקלים, שעה שבחוזה החכירה של בז"ן מ-1933 מצויין כי על המחזיק להחזיר אותה למדינה ללא תמורה. החשב הכללי ניר גלעד, שחתם על ההסכם המעניק את הסכום לעופרים, עבר מאוחר יותר לעבוד אצלם, כמשנה למנכ"ל ומאוחר יותר כמנכ"ל החברה לישראל.

ניסיונותיו של החשב הכללי זליכה להסתייג מהסכם גלעד עלו בתוהו והאחים עופר קיבלו בסופו של דבר את הכסף. רוזנטל מציג את חוזה החכירה המקורי ומראה כי לא הייתה שום סיבה לתת את הכסף. המדינה מוצגת כחלמאית במקרה הטוב, ופקידיה כמרושעים במקרה הרע.

תחקיר: כל החומרים פורסמו בעיתונים.
אמת בפרסום: יש, לטענת העופרים בית המשפט קבע כי הסכם ניר גלעד הגיוני, לא ניתן להתחמק מההרגשה כי גלעד לא בדיוק הרגיש שהוא נושא ונותן על החסכונות של אבא שלו.
ז'אנר: חיצים משוננים.

.

מכירת צים
המדינה מכרה לצים את חלקה בחברה בכ-115 מיליון דולר. המחיר הסופי של העסקה נקבע לאחר שרם כספי עשה "שקשוקה", קרי ממוצע, מהמחירים שזרקו לחלל האוויר נציגי המדינה והעופרים. לטענת רוזנטל, המחיר בו נמכרה צים נמוך בהרבה משוויה. כראיה לחלמאותה של המדינה הוא מציג את רווחי צים, שכיסו עוד באותה שנה את מחיר הרכישה, וכן את "שיטת השקשוקה" של כספי.

תחקיר: 50%, שיטת השקשוקה היא של רוזנטל.
אמת בפרסום: לא ברור אם המחיר נכון או לא. מחיר המכירה הוא בקצה הטווח התחתון של הערכות השווי של המדינה, והעלייה ברווחים נובעת מזינוק (שהפך בינתיים לקריסה) במחירי ההובלה הימית.
ז'אנר: חיצים משוננים.

.

פרשת אלי לנדאו ואוניית הפחם
חברת חשמל מעוניינת באונייה להעברת פחם. לאחר שמתקבלות שתי הצעות – הצעה תחרותית של הרקאנטים והצעה תחרותית פחות של העופרים, מתבקשים הצדדים להגיש הצעה נוספת. הרקאנטים מגישים שוב אותה ההצעה, ואילו הצעתם של העופרים, זהה לחלוטין לזו של הרקאנטים, מוגשת עם אולטימטום של כמה שעות.

רוזנטל חושף כי לנדאו דחף במהלך הישיבה לקבלת הצעת העופרים והצליח להעביר אותה. בנוסף לכך מראה הבולדוג כי לנדאו ביקש את מסמכי ההצעה של רקאנטי לפני הפגישה השנייה – האם העביר אותם לעופרים? שאלה טובה.

תחקיר: חשיפת התנהלותו המקוממת והתמוהה של לנדאו לפני ותוך כדי הפגישה.
אמת בפרסום: 100%. לעופרים או ללנדאו אין תשובות טובות.
ז'אנר: חיצים משוננים.

.

פרשת הברחות המס
זה היה אמור להיות הסקופ הגדול של הסרט, במקרה הזה אמור זה לא יותר משם של דג. במהלך אחד מהקטעים התמוהים בסרט מספר רוזנטל לשותפו הבלתי נראה כי החליט להדליף את אחד מהסקופים שלהם לתקשורת, ומציג בפניו את מוסף ממון. החשיפה היא העלמות מס של מאות מליונים שביצעה חברה של האחים עופר. החברה מכרה תוצרת במחירי רצפה נמוכים לחברות בנות והתחמקה בדרך זו מתשלום מיסים.

רוזנטל לא מפרט, לא מרחיב ולא מסביר. אם לא קראת את ממון, הסיפור הגדול שלו נותר סתום.

תחקיר: ?
אמת בפרסום: לא ניתנו מספיק פרטים.
ז'אנר: לא אפוי.

.

פרשת המפעלים המזהמים
מיקי מבקר בשכונה בקרית טבעון שסובלת מאחוז תחלואה מבהיל מסרטן. בשיאו המחליא של הסרט מבקש רוזנטל להראות כי תרומה של 35 מיליון דולר לתרופות לחולי סרטן, היא למעשה צביעות של רוצחים. את תרומת המליונים הבודדים של העופרים מעמיד רוזנטל מול מאות מיליונים שלא הושקעו במתקני ניטור סביבתיים במפעליהם. הטענה הזאת מתבררת, מתחקיר מקיף שערך עיתון גלובס, כבעייתית במקרה הטוב, מסתבר כי אפילו הארגונים הירוקיים המיליטנטיים חושבים שהעופרים הם די בסדר.

רוזנטל מתווכח עם יו"ר האגודה למלחמה בסרטן ומוכיח אותה על התרומה שקבלה מהאחים עופר. "אין דבר כמעט שאין לו גורם מסרטן", וגם, "אתה לא רוצה שלא תהיה פה תעשיה. מפעל לברום הוא דבר חשוב", אומרת מירי זיו, "כן אבל מזהם!", עונה רוזנטל.

תחקיר: X
אמת בפרסום: X
ז'אנר: פריץ היפלר.

.

האחים עופר אינם מלאכים ואינם שדים, הם אנשי עסקים. האינטרס שלהם איננו מתיישב ואיננו יכול להתיישב עם האינטרס הציבורי.

מהצד השני פקידי ציבור הם בדרך כלל לא גאונים גדולים. הגמול אותו מציע השוק הפרטי מושך את המנוסים והמבריקים לעופרים ודומיהם, ומשאיר את המגזר הציבורי עם הצעירים והמבריקים פחות.

שיטת השקשוקה הוא ברובו סרט אווירה, אך לחלק מהמסקנות העולות מהצפיה בו יש ביסוס במציאות. כך לדוגמא קטעי המעבר בסרט מתרחשים על גבי לוח מונופול בו מתמודדת בובת האחים עופר, לצד כובע טמבל כחול לבן המייצג את המדינה. פעם אחר פעם מוצג הטמבל כשהוא שרוע לצד בובת עופר מקפצת העורמת שטרות של דולרים. המסר: העופרים מנקנקים את המדינה; הגיוני, אחרי הכל יש להם את המשאבים, המניעים, והמבריקים בכדי להתמודד עם טובי פקידיה.

תענית קלה.

.

טיפשות, זיכרון קצר, יומרות שווא וחוסר ברירה מולידים לנו עכשיו מיני־בועה. לפני חודשיים, הזהיר הקפיטליסט היומי מפני התפרצות מחודשת של מגיפת הכסף הזול והמליץ להחזיק אצבעות למיתון. כנראה שלא החזקנו אצבעות מספיק חזק. (כתב: אורי רדלר)

בשבועות האחרונים אנו מוצפים בסיפורים על בועת נדל"ן ומניות בשוק הישראלי. מחירי הדירות מזנקים ואילו הבורסה כבר הצליחה למחוק את כל ההפסדים שהיו מאז תחילת הקריסה. הסיבה לבועה פשוטה וגלויה לעין: בנק ישראל הוריד את הריבית לאפס וכל ערוצי החיסכון השמרניים יותר הפכו בבת־אחת להפסדיים. החוסכים גילו כי אם ברצונם לשמור על ערך כספם מול האינפלציה ההולכת וגואה (היוצרת, בפועל, ריבית שלילית על חסכון), אין להם מנוס אלא להפנות את כספם לערוצים מסוכנים יותר. לא לחינם, בנויה הבועה הנוכחית, במידה רבה, על דירות הנקנות כהשקעה או על דירות בפריפריה המוזלת ובחסות ממשלתית.

זו אינה בועה שמחה. המשקיעים יודעים כי הם שמים את כספם על קרן הצבי. הם יודעים כי להשקעתם יש סיכוי לא רע להתפוגג. אין להם ברירה. כמעט כל מי שמבין משהו יודע שמדובר בבועה קצרת טווח. ובכל זאת, כולם ממשיכים להשקיע. המשקיעים בבורסה אומרים לעצמם כי הפעם הם ידעו לצאת בזמן. המשקיעים בנדל"ן אומרים לעצמם כי הלוואה בריבית כה נמוכה אסור לפספס. במקרה הכי גרוע, אם ערך הדירות יצנח, לכל הפחות תישאר בידם דירה. בכל אופן, הנגיד יודע מה שהוא עושה. יהיה בסדר. ואם לא יהיה בסדר, כבר נמצא מוצא. ואם לא נוכל לשלם את המשכנתא אז… ובכן… אז הממשלה תתערב, לא?

ברור. הממשלה יכולה לעשות הכל. אפילו רוביני חושב ככה.

נוריאל רוביני, האיש המכונה ד"ר דום, קנה לעצמו שם כאחד מנביאי המשבר הכלכלי הנוכחי. פעם אחר פעם, וגם באחרונה גינה רוביני את מדיניות הבנק הפדרלי בראשות אלן גרינספן, ש"הוריד את הריבית נמוך מדי, למשך זמן ארוך מדי" ובכך יצר את "בועת האשראי והמינוף הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב."

אבל רוביני אינו אויב לריבית נמוכה והצפת השוק בכסף ובאשראי זולים. להפך: בידיים הנכונות, הוא סבור, הם יכולים להיות כלי מועיל ביותר. בהמשך המאמר הוא משבח את נגיד הבנק הפדרלי בארצות הברית על שעשה אותו דבר בדיוק כמו קודמו: חתך את הריבית לאפס, העניק הלוואות, הציל מוסדות פיננסיים ורכש "עד 1.7 טריליון דולר באג"ח ממשלתיות, ני"ע מגובי משכנתאות ואג"ח של סוכנויות ממשלתיות כדי להוריד את הריביות בשווקים."

פרנק שוסטק המפוכח הגיב ביובשנות:

כמה פרשנים מחזיקים בדיעה כי המשבר הכלכלי הנוכחי הוא תוצאה של המדיניות המוניטרית המרחיבה מאוד של הבנק הפדרלי, בראשות גרינספן… אך מסיבה בלתי ברורה אותם פרשנים מחזיקים בדיעה כי המדיניות המוניטרית המרחיבה מאוד של הבנק הפדרלי מאז ספטמבר 2007 הצילה את הכלכלה מאסון רבתי. לפי דרך מחשבה זו, לפרקים הזרמת כספים לשוק רעה לכלכלה, ולפרקים היא מועילה מאוד.

.

.

בערות מבורכת: האם אפשר לעבוד על כולם כל הזמן?

כיצד מיישבים את הסתירה? ליתר דיוק, כיצד מיישבים אותה עם כך שרוביני עצמו מודע היטב לכך ש"הנזילות המוגזמת שמעשיו" של ברננקי יצרה תגרום "בסופו של דבר לאינפלציה ולנפילה חדה של ערך הדולר."

הפתרון לחידה מחזיר אותנו לטיפשות מתחילת המאמר. לרוביני, כמו לכל כלכלן, ברור כי את הכסף שמדפיס הבנק המרכזי, בישראל כבארצות־הברית, יהיה צורך לקבל ממקום כלשהו. כפי שמעיר שוסטק, לא ניתן לייצר הון או ערך אמיתי. "מדיניות פיסקלית מרחיבה יכולה רק לחלק אותו מחדש." אם הבנק המרכזי בוחר להדפיס כסף או להדפיס חובות, לא נוצר יותר הון או ערך אמיתי: הדפסת כסף גורמת לשחיקת הונם של כל האזרחים (הכסף שברשותם שווה פחות); יצירת חובות גורמת לשחיקת הונם של כל האזרחים בעתיד (הם יצטרכו לשלם את החובות שצברה הממשלה).

הדרך היחידה בה שיטה כזו יכולה לעבוד היא אם מאמצים את המתודה המוכחת של "עקומת טיפשות אזרחית כוללת." על כולנו, האזרחים הקטנים, מוטלת כאן החובה להיות אהבלים. עלינו לא להבחין, תחת אזהרה חמורה, בכך שהכנסותינו נופלות ושהוננו קטן ומצטמצם. עלינו לעמול יותר כדי לקבל פחות, להפסיק לחסוך ולהמשיך להוציא יותר ויותר כסף, כדי לשמר את האופטימיות הכללית בשוק. בטווח הקצר, כפי שאמר הוגה "עקומת הטיפשות האזרחית הכוללת," ג'ון מיינרד קיינס, אין שום סיבה שלא נחייה עם חיסכון בשיעור אפס. בטווח הארוך, כפי שאמר קיינס, ובכן, "בטווח הארוך כולנו נמות."

קיינס סיפק הוכחה נאה לתאוריה שלו, כשמת בשלב מוקדם מאוד. רוביני וממשיכים אחרים של דרכו, הרחיבו את עקומת הטיפשות הכוללת כדי להחיל גם כלכלנים. ברור מאליו כי אם נמדוד את שיעור יצירת הערך וההון הממשיים, יתברר על נקלה כי הזרמת הכסף הממשלתית מועילה כמו כוסות רוח למת. לכן, כך רוביני ואחרים, הפתרון צריך להיות בשינוי מה שאנחנו מודדים.

רוביני ומרעיו בוחנים את הכלכלה, קודם לכל, מבעד למשקפי התוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג). התמ"ג מודד את הערך הכולל של הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה מסוימת בתקופה נתונה. מדידה כזו כוללת, כמובן, גם את הפעילות הממשלתית ולכן, מנקודת מבטו של רוביני, הזרמת כסף ממשלתית אכן יכולה "לייצר" צמיחה. לדוגמה, הממשלה יכולה להעסיק חמש מאות אלף עובדים בחפירת בורות בכל רחבי המדינה, ולהעסיק עוד חמש מאות אלף עובדים בכיסוי אותם בורות. התוצאה המעשית הסופית של פעולתם של חמש מאות אלף העובדים הראשונים ושל חמש מאות אלף העובדים הנוספים תהיה אפס, אך במונחים של תמ"ג תירשם כאן צמיחה קדחתנית ומרשימה.

כשמציגים את העניין כך, הוא נשמע אווילי לחלוטין. מה הבצע במדידת פעילות כלכלית ולא במדידת פעילות כלכלית ממשית, שיש ממנה תוצר? האם את הכסף לשכרם של העובדים לא יהיה צורך לקחת ממקום כלשהו? האם הכסף שיילקח לצורך שכרם של העובדים לא ייגרע משכרם והונם של עובדים אחרים?

ובכן, כפי שגורסת התפישה של רוביני והקיינסיאניים, אם לא רק האזרחים יהיו טיפשים אלא גם הכלכלנים יהיו טיפשים וכולנו נתחבא עמוק מתחת לשמיכה ואף-פעם-אף-פעם לא נציץ החוצה, אז בסוף לא יהיה "החוצה."

שוקי אורן, החשב הכללי, שבר את חומת השתיקה:"בנק ישראל צריך להפסיק לרכוש מט"ח במתכונת קבועה מדי יום", אמר אורן על פי פרסום המרקר ביום חמישי האחרון, "עתודות המט"ח שגדלו ב-20 מיליארד דולר חושפות את בנק ישראל לתנודתיות מסוכנת בשערי המטבע". זוהי סנונית ראשונה, ונקווה שלא האחרונה בקשר השתיקה סביב מדיניותו של בנק ישראל בשנה וחצי האחרונות. מדיניות שעלותה הדמיונית – 20 מיליארד דולר – לא זיכתה את הציבור לא בציוץ או הרמת גבה מצידם של מקבלי ההחלטות וכלי התקשורת המרכזיים. הגיע הזמן שזה ישתנה. (כתב: רותם סלע)

במהלך חודש מרץ 2008 נסחר שער הדולר כפסע משער של 3.5 שקלים לדולר. המשבר הכלכלי החל להרים את ראשו, והיצואנים זעקו על עשרות אלפי מקומות העבודה שעתיד המשק לאבד בעקבות התמוטטות הדולר. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, הודיע באותו חודש כי בנק ישראל יגדיל את יתרותיו הדולריות בכדי לעמוד ב"סטנדרטים בינלאומיים”, כל מי שעיניו בראשו הבין כי פישר מעוניין לבצע מניפולציה בשער החליפין. היתרות הדולריות עמדו אז על 30 מיליארד דולר, סטנלי טען כי הוא מעוניין להגיע ליתרות של 40-45 מיליארד.

שער הדולר המשיך לצנוח ובתחילת יוני מתקרב מלמעלה לשער של 3.2 שקלים לדולר. ב-10 ביולי מודיע פישר כי הוא מגביר את קצב רכישת הדולרים מ-25 מיליון ל-100 מיליון דולרים ביום; ספרינט הרכישות מביא את בנק ישראל ליעד 45 מיליארד הדולר במרץ השנה; סטנלי מצהיר כי הבנק ימשיך לרכוש דולרים כל עוד יראה לנכון. כיום עומדות יתרות הבנק על חמישים מיליארד דולר, 20 מיליארד דולר אחרי הגיע הזמן לעצור ולשאול, האם אנחנו רוצים להמשיך עם זה? ואיך זה מועיל\מזיק\משפיע עלינו בכלל?

.

.

יבוא אינפלציה

אזרחיהם של המדינות החופשיות עוסקים ללא הרף ביבוא ויצוא. כל פעולה של סחר בין אזורי מטבע שונים יוצרת לצד עסקת החליפין הרגילה עסקה נוספת של רכישה ומכירה של מטבעות. במקרה אחד היבואן יתרגם את המטבע המקומי למטבע הזר, ובמקרה אחר יקבל היצואן מטבע זר אותו יתרגם למטבע המקומי בו הוא מכלכל את פעילותו.

למעשה כל עסקה המתבצעת בין פרטים באזורי מטבע שונים – רכישה, השקעה או מכירה – כוללת מלבד החלפה של מוצרים בכסף, עסקה נוספת של המרת מטבע אחד במשנהו.

עסקאות אלו משפיעות על שערי החליפין של המטבעות, בכך שהן יוצרות לחצים של ביקוש והיצע. כך מדינה המייבאת הרבה ומייצאת מעט תסבול משחיקה בערך היחסי של המטבע שלה שתקטין את כוח הקנייה של תושביה. ירידה זו תוביל לאטרקטיביות רבה יותר של מוצרים מקומיים בעיניהם של תושבי המדינה בעקבות התייקרות האלטרנטיבות, בצידו השני של המטבע יגלו תושבי החוץ כי מחירם היחסי של מוצרים ממדינה זו ירד. כך פועלים לחצי המטבע כגורם מאזן, המתגמל עלייה בפרודוקטיביות בהגדלה יחסית של כוח הקנייה, ומקצץ בדמי הכיס של אומה הסובלת מצריכת יתר.

או ככה זה לפחות אמור לעבוד.

החיים מורכבים ומעניינים הרבה יותר ממודלים כלכליים. כך התנהלה לדוגמא הכלכלה האמריקאית במשך שנים במצב של חוסר איזון מלאכותי. מצדו האחד של האוקיינוס, היו אחוזים האמריקאים בבולמוס צריכה של מוצרים מתוצרת מזרחית, ומצדו השני שקדו מלוכסני עיניים בעיקר על עבודתם וחסכונותיהם; והדולר לא זע.

דרך ציורית אחר לתאר את עודף הצרכנות האמריקאית מול עודף העמלנות הסינית הוא הגרף הבא, גרעון הסחר של ארה"ב מול סין רק הלך וגדל, אך כיסיהם של הסינים לא תפחו ופעמוני האזעקה לא צלצלו; המטבע הסיני לא עלה אל מול זה הדולר, והאמריקאים המשיכו בשלהם.

לקיפאון של המטבע הסיני לא היה דבר וחצי דבר עם כוחות כלכליים, אלא עם הכרעות פוליטיות. כמו יפן בשעתה, החליטה ממשלת סין ליצור יתרון תעשייתי תחרותי על ידי שחיקה מלאכותית של המטבע שלה. את הביקושים העצומים ליואנים, איזן הבנק המרכזי הסיני על ידי רכישה מאסיבית של דולרים ושמירתם באג”ח ממשלתי אמריקאי.

לרכישה המלאכותית והמסיבית היו השלכות נוספות מלבד שמירה על שער חליפין קבוע בין היואן והדולר. ראשית, הבנק המרכזי הסיני יצר לחצים אינפלציוניים על אדמת סין כשפיזר יואנים בשווי מאות מיליארדי דולרים, ושנית, רכישתם של אגרות חוב אמריקאיות הורידה באופן מלאכותי את מחיר האשראי בארה"ב. סין דאגה לשער חליפין נוח ואשראי זול לצרכן האמריקאי, והוא גמל לה ברכישת פיצ'פקעס סיניים.

סיפור האהבה הכלכלי בין בנק סין לצרכן האמריקאי לא יכל להמשך לנצח. אשראי מלאכותי זול הוא מתכון להקצאת אשראי גרועה וחוסר פירעון; גרעון סחר עמוק ומעמיק הוא תסמין לחוסר פרודקטיביות.

המשבר הפיננסי שהכה בכלכלה האמריקאית ומאוחר יותר בעולם, חשף לעיני כל את ערוותה הכלכלית של ארה"ב. פרודוקטיביות נמוכה, צריכה שמומנה באשראי זול, נדל"ן ונכסים פיננסיים שיצרו אשליה הולכת ומתנדפת של עושר ואושר. על מצבם העגום של האמריקאים אין צורך להרחיב, אלא שגם בשביל הסינים היוותה המציאות החדשה כאב ראש לא קטן.

לא רחוק היום במורד ההיסטוריה בו הייתה הכלכלה האמריקאית צוק של ביטחון כלכלי ופיננסי. לא רחוק היום בו אחזקה של אגרות חוב אמריקאיות נחשבה להשקעה הסולידית ביותר בעולם. חוסנה של הכלכלה האמריקאית היא הסיבה לכך שהדולר הפך למטבע הרזרבה העולמי, על חשבונו של הזהב; זוהי גם הסיבה לכך שסין הרשתה לעצמה לצבור ערימת חובות אמריקאים הנושקת לטריליון דולר. היא לא ראתה את זה בא.

.

.

משחק חדש
המציאות הנוכחית כותבת את חוקי המשחק מחדש. ארה"ב צפויה לצבור ב-2009 חובות נוספים המוערכים ב-2.8 טריליון דולר, כמעט פי שלוש מגיוס השיא שנרשם ב-2008. במקביל למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הכלכלי הגדול מתמודדת כעת הכלכלה האמריקאית עם תקציב תופח, הכנסות צונחות וזינוק במצבת החובות, חוסנה עומד בסימן שאלה וכך גם חוסנו של הדולר.

לעת עתה סין ממשיכה לקנות דולרים, היא חוששת לא פחות מהאמריקאים מהשלכות המשבר הנוכחי החושף את היסודות הכלכליים הרעועים עליהם נבנתה חלק גדול מהתעשייה שלה. השינוי הוא בלתי נמנע, מצבה של הכלכלה האמריקאית וההחלטות שמקבלים קברניטיה הופכים את קריסתו של הדולר לכמעט בלתי נמנעת. סין תהיה מוכרחה למצוא דרכים חדשות להשיג צמיחה כלכלית שעה שרכישת דולרים הופכת למסוכנת יותר ועוגת הצריכה האמריקאית מצטמקת במהירות. זה יהיה כואב, אבל זה הכרחי.

.

.

העולם ואנחנו – ממשבר להזדמנות

ישראל היא לא סין. לא ניתן להשוות בניהן לא בגודל, לא במבנה ובטח לא בסיטואציה הכלכלית. המשבר מעניק לישראל הזדמנות שלא עומדת בפני הענק האסייאתי. זעירותינו היחסית היא הזדמנות פז; הזדמנות להגדיל את הנתח הזעיר של ישראל במפת ההשקעות העולמית, לנצל את יתרונותינו היחסיים ובכך לשנות בצורה משמעותית את מעמדנו הכלכלי.

ישראל נהנית מאוכלוסיה צעירה ומשכילה, תעשייה מתקדמת ושוקי הון העומדים בסטנדרטים בין לאומיים של שקיפות. בעולם שמשקיעיו מתקשים למצוא כלכלה או מטבע הנהנים מיציבות, ביטחון ושקיפות יכולה ישראל להיות כל הדברים האלו, יכולה, אבל היא לא.

רכישת הדולרים ואגרות חוב ממשלתיות על ידי בנק ישראל מגדילה את בסיס הכסף ושוחקת ללא הספק את ערכו של השקל הישראלי. שחיקת השקל מגדילה אמנם את כושר התחרות של מגזר היצואנים, אך היא מקטינה את יכולת הקנייה של כל אחד ואחד מתושבי ישראל, ובכך פוגעת ברמת הפעילות הכלכלית בישראל פנימה.

הגדלת כמות הכסף המקטינה את ערכו מערערת בכך גם את האמון הניתן בו. משקיעים כמו גם אזרחים מגיבים לשינויים צפויים בערך הכסף, הם מחפשים מפלט במדינות ונכסים שאינם חשופים לתעלולים מוניטריים; מעשיו של בנק ישראל מכניסים את ישראל למועדון המפוקפק הזה, ובכך מרחיקים מישראל כסף זר.

ישראל הגדילה ומגדילה את חשיפתה לנכס בסיכון גבוה, שעתידו איננו ברור ורכישתו איננה מקנה לה יתרון. אחרי הכל התנדפותה של הכלכלה האמריקאית איננה מציאות אותה יכול לעצב בנק ישראל, אלא תוצאה של כוחות כלכליים שאין לנו עליהם כל שליטה.

כמו סין צריכה ישראל להחליט אם היא נצמדת למדיניות אגרסיבית שמנסה לשמר סדר כלכלי שכבר איננו קיים, או מאפשרת לעצמה לתפוס בטבעיות את מקומה בסדר החדש שיווצר. אם נרצה בכך ואם לא זוהי תקופה של שינויים אדירים, ולנוכח תקופה זו על קברניטי הכלכלה הישראלית להפסיק לפחד, ולאפשר ליזמי ואזרחי ישראל להפוך את האיום להזדמנות, ואת השינוי לצמיחה.