יולי 29 2009
שיטת השקשוקה
ערב שיטת השקשוקה אתמול בערוץ 1 הוא שיאו של מסע ארוך שהפיקו האחים עופר. מדובר באחד מהסיפורים התקשורתיים המשונים ביותר של השנים האחרונות, בו הצליחה משפחת מיליארדרים משופשפת ליצור לעצמה פיאסקו ציבורי כה גדול, עד כי הדיו העירו ממרבצם אפילו את קברניטי הערוץ הממלכתי. כה אימתני עד כי הצליח להביא אנשים לכדי צפייה בערוץ 1!: 11.6% לשיטת…, 12.2% לסרט התגובה, ו-10% לדיון באולפן שנשק לחצות.
גם אני הקדשתי שעה וחצי לסרט שיטת השקשוקה. חודשי הבאזזז.. המתמשכים, תביעות משפטיות, סרט תגובה, וכותרות חדשות לבקרים הכריעו אותי. מכונת יחסי הציבור המשומנת של העופרים הביא אותי לכדי צפייה בסרטו הלא ממוקד של רוזנטל; רציתם שקשוקה, קיבלתם.
.
פרופוגנדה או תחקיר?
מיקי רוזנטל לא אוהב את האחים עופר. הוא חושב שהם מרושעים, ציניים וככל הנראה (לא נאמר מפורשות) אוכלי ילדים. בחלקים משיטת השקשוקה הוא מנסה לרכז כמה שיותר טינופת בכמה שפחות עובדות ומינימום זמן ומצליח ליצור סרט שהוא כל כך מגמתי, עד כי היא עושה שירות דב למטרות אותן הוא מנסה לקדם.
הסרט נפתח בסיפור עלייתם של אבי משפחת עופר ואבי משפחת רוזנטל, (כן כן, סבו של יוצר הסרט) אי שם בשנות השלושים. מיקי מדפדף במהרה על עשרות השנים הראשונות של משפחות עופר ורוזנטל. בשנות החמישים קונים העופרים הצעירים אונייה ראשונה, שרגא, בנו של רוזנטל הסב, פותח עסק קטן. כמעט עשרים שנה לאחר מכן, השנה 1969 והמשק במיתון: העופרים משלמים גרושים לעובדים זרים, ושרגא מסרב לפטר עובדים; העופרים עולים מהון להון, ורוזנטל – ההגון – מסתבך בחובות, חוטף התקף לב ומת. מקומם? אידיוטי? לא קשור? גם וגם וגם.
מכאן מקפץ הסרט ועוסק בשלל עשיר של פרשיות שונות, החמורות בהן – החיצים המשוננים – נחשפו ברובן בתקשורת, והן עוסקות בסוגיות כבדות מזומנים של הון ושלטון; סוג אחר של פרשיות משמש את רוזנטל בכדי לנתץ את תדמיתם של העופרים, תוך קשירת עובדות והמצאות לפרופוגנדה מבעבעת, נכנה סוג זה של פרשיות – עגבניות רקובות.
.
מוזיאון תל אביב
סמי עופר רצה לתרום 20 מיליון דולר למוזיאון תל אביב, ובתמורה דרש שהמוזיאון יקרא על שמו. רוזנטל רודף אחרי חברי מועצה, מנהל המוזיאון ונציגים של משפחת עופר כדי להוכיחם על מה שהוא רואה כתשורה מוגזמת לתרומה צנועה האמורה "לכסות את מחירו של חצי אגף בלבד".
רוזנטל מתעכב על סעיף בהסכם התרומה בו דורש סמי זכות וטו על שינויים במבנה. האם סמי מעוניין בנדל"ן המוזיאוני או בתרומה? תוהה מיקי. הסערה הציבורית גורמת בסופו של דבר לסמי למשוך את תרומתו.
תחקיר: 0%, כל החומרים פורסמו בעיתונים.
אמת בפרסום: לטענת העופרים הסכם הנדל"ן נוגע רק לשינויים במבנה של האגף.
ז'אנר: עגבניות.
.
מכירת בז"ן
המדינה קנתה את חלקם של האחים עופר בבז"ן בכחצי מיליארד שקלים, שעה שבחוזה החכירה של בז"ן מ-1933 מצויין כי על המחזיק להחזיר אותה למדינה ללא תמורה. החשב הכללי ניר גלעד, שחתם על ההסכם המעניק את הסכום לעופרים, עבר מאוחר יותר לעבוד אצלם, כמשנה למנכ"ל ומאוחר יותר כמנכ"ל החברה לישראל.
ניסיונותיו של החשב הכללי זליכה להסתייג מהסכם גלעד עלו בתוהו והאחים עופר קיבלו בסופו של דבר את הכסף. רוזנטל מציג את חוזה החכירה המקורי ומראה כי לא הייתה שום סיבה לתת את הכסף. המדינה מוצגת כחלמאית במקרה הטוב, ופקידיה כמרושעים במקרה הרע.
תחקיר: כל החומרים פורסמו בעיתונים.
אמת בפרסום: יש, לטענת העופרים בית המשפט קבע כי הסכם ניר גלעד הגיוני, לא ניתן להתחמק מההרגשה כי גלעד לא בדיוק הרגיש שהוא נושא ונותן על החסכונות של אבא שלו.
ז'אנר: חיצים משוננים.
.
מכירת צים
המדינה מכרה לצים את חלקה בחברה בכ-115 מיליון דולר. המחיר הסופי של העסקה נקבע לאחר שרם כספי עשה "שקשוקה", קרי ממוצע, מהמחירים שזרקו לחלל האוויר נציגי המדינה והעופרים. לטענת רוזנטל, המחיר בו נמכרה צים נמוך בהרבה משוויה. כראיה לחלמאותה של המדינה הוא מציג את רווחי צים, שכיסו עוד באותה שנה את מחיר הרכישה, וכן את "שיטת השקשוקה" של כספי.
תחקיר: 50%, שיטת השקשוקה היא של רוזנטל.
אמת בפרסום: לא ברור אם המחיר נכון או לא. מחיר המכירה הוא בקצה הטווח התחתון של הערכות השווי של המדינה, והעלייה ברווחים נובעת מזינוק (שהפך בינתיים לקריסה) במחירי ההובלה הימית.
ז'אנר: חיצים משוננים.
.
פרשת אלי לנדאו ואוניית הפחם
חברת חשמל מעוניינת באונייה להעברת פחם. לאחר שמתקבלות שתי הצעות – הצעה תחרותית של הרקאנטים והצעה תחרותית פחות של העופרים, מתבקשים הצדדים להגיש הצעה נוספת. הרקאנטים מגישים שוב אותה ההצעה, ואילו הצעתם של העופרים, זהה לחלוטין לזו של הרקאנטים, מוגשת עם אולטימטום של כמה שעות.
רוזנטל חושף כי לנדאו דחף במהלך הישיבה לקבלת הצעת העופרים והצליח להעביר אותה. בנוסף לכך מראה הבולדוג כי לנדאו ביקש את מסמכי ההצעה של רקאנטי לפני הפגישה השנייה – האם העביר אותם לעופרים? שאלה טובה.
תחקיר: חשיפת התנהלותו המקוממת והתמוהה של לנדאו לפני ותוך כדי הפגישה.
אמת בפרסום: 100%. לעופרים או ללנדאו אין תשובות טובות.
ז'אנר: חיצים משוננים.
.
פרשת הברחות המס
זה היה אמור להיות הסקופ הגדול של הסרט, במקרה הזה אמור זה לא יותר משם של דג. במהלך אחד מהקטעים התמוהים בסרט מספר רוזנטל לשותפו הבלתי נראה כי החליט להדליף את אחד מהסקופים שלהם לתקשורת, ומציג בפניו את מוסף ממון. החשיפה היא העלמות מס של מאות מליונים שביצעה חברה של האחים עופר. החברה מכרה תוצרת במחירי רצפה נמוכים לחברות בנות והתחמקה בדרך זו מתשלום מיסים.
רוזנטל לא מפרט, לא מרחיב ולא מסביר. אם לא קראת את ממון, הסיפור הגדול שלו נותר סתום.
תחקיר: ?
אמת בפרסום: לא ניתנו מספיק פרטים.
ז'אנר: לא אפוי.
.
פרשת המפעלים המזהמים
מיקי מבקר בשכונה בקרית טבעון שסובלת מאחוז תחלואה מבהיל מסרטן. בשיאו המחליא של הסרט מבקש רוזנטל להראות כי תרומה של 35 מיליון דולר לתרופות לחולי סרטן, היא למעשה צביעות של רוצחים. את תרומת המליונים הבודדים של העופרים מעמיד רוזנטל מול מאות מיליונים שלא הושקעו במתקני ניטור סביבתיים במפעליהם. הטענה הזאת מתבררת, מתחקיר מקיף שערך עיתון גלובס, כבעייתית במקרה הטוב, מסתבר כי אפילו הארגונים הירוקיים המיליטנטיים חושבים שהעופרים הם די בסדר.
רוזנטל מתווכח עם יו"ר האגודה למלחמה בסרטן ומוכיח אותה על התרומה שקבלה מהאחים עופר. "אין דבר כמעט שאין לו גורם מסרטן", וגם, "אתה לא רוצה שלא תהיה פה תעשיה. מפעל לברום הוא דבר חשוב", אומרת מירי זיו, "כן אבל מזהם!", עונה רוזנטל.
תחקיר: X
אמת בפרסום: X
ז'אנר: פריץ היפלר.
.
האחים עופר אינם מלאכים ואינם שדים, הם אנשי עסקים. האינטרס שלהם איננו מתיישב ואיננו יכול להתיישב עם האינטרס הציבורי.
מהצד השני פקידי ציבור הם בדרך כלל לא גאונים גדולים. הגמול אותו מציע השוק הפרטי מושך את המנוסים והמבריקים לעופרים ודומיהם, ומשאיר את המגזר הציבורי עם הצעירים והמבריקים פחות.
שיטת השקשוקה הוא ברובו סרט אווירה, אך לחלק מהמסקנות העולות מהצפיה בו יש ביסוס במציאות. כך לדוגמא קטעי המעבר בסרט מתרחשים על גבי לוח מונופול בו מתמודדת בובת האחים עופר, לצד כובע טמבל כחול לבן המייצג את המדינה. פעם אחר פעם מוצג הטמבל כשהוא שרוע לצד בובת עופר מקפצת העורמת שטרות של דולרים. המסר: העופרים מנקנקים את המדינה; הגיוני, אחרי הכל יש להם את המשאבים, המניעים, והמבריקים בכדי להתמודד עם טובי פקידיה.
תענית קלה.
.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
ברור שרוזנטל עשה סרט תעמולה זול,
אבל איפה העקרונות הקפיטליסיטים שלנו באים לידי ביטוי בפרשה?
איפה ה"שוק החופשי" במדינה שבונה מפעלים מכספי מיסים, ומוכרת אותם בזול למשפחה פרטית.
איפה ה"שוק החופשי" כשהמדינה מעניקה זכויות מונופול חוקיות בכל התחומים בארץ.
איפה ה"שוק החופשי", כשהיצוא של משפחת עופר מרוויח הרבה מאוד כסף משער דולר גבוה, על חשבון האינפלציה שלנו (כלומר – מיסוי של האזרח הפשוט לטובת הטבות לבעלי ההון)
הבעיה עם שיטת השקשוקה, זה שמיקי רוזנטל לא ידע לשים את האצבע על הבעיה האמיתית.
האחים עופר הם כמו כל ישראלי ממוצע. מחפשים איך לדפוק את המדינה, ואיך להרוויח כמה שיותר בהתנתן הקומבינות שאפשר לארגן.
אין ישראלי שלא אוהב קומבינות, ואנחנו בעיקר כועסים שלהם יש קומבינות יותר טובות משלנו יש.
האמת, קצת מצער אותי שככה בחרתם להתייחס לנושא. ציפיתי לדיון מעניין הרבה יותר בעקרונות הכלכליים והחברתיים שמאחורי קשרי ההון-שלטון, לא עוד התייחסות משעממת במלחמת הפרופוגנדה של "האם זה נכון או לא"
דניאל-
הבעיה עם שיטת השקשוקה היא שרוזנטל לא ממש מעוניין בבעיה האמיתית. לי יש תחושה מוזרה שרוזנטל מעוניין בדברים אחרים לגמרי.
אבל כל זה באמת לא משנה. אני חושב, כמוך, שראוי היה לעסוק בסוגיית הקשרים בין אותם אנשים שרואים את עתידם בשוק הפרטי (כמו מר גלעד המוזכר לעיל) ומשתמשים בתפקידם בשירות המדינה כקרש קפיצה. הסוציאליסט המצוי יאמר ש"צריך יותר פיקוח, יותר רגולציה". לי ובטח לאחרים כאן ברור שהדבר רק ייצור עוד כמה כרי דשא בהם אינטרסנטים כגלעד יכולים לקדם את מטרותיהם (ופוליטיקאים יכולים להצניח לשם חברים ולקבל תרומות בעד זה מגורמים שונים). התרופה לעניין היא פשוטה – החשב הכללי וחבריו פשוט לא יוכלו למכור את החברות למי שבא להם, החברות יונפקו וימכרו לציבור (ואם האחים עופר רוצים, שיתכבדו ויקנו את מניות החברה במחיר השוק, שהוא ממש לא "שקשוקה").
יצא לי להיות בהקרנה ולהשתתף בשיחה עם רוזנטל,
רוזנטל אמר בצורה הכי מפורשת שיכולה להיות – הוא לא מסר מידע חדש או משהו שלא התפרסם בעיתון וזו לא היתה הכוונה שלו.
מתוך ידיעה שלא הרבה אנשים קוראים את עיתוני הכלכלה, הוא רצה להעביר את המידע הקיים במדיה יותר נוחה ואטרקטיבית בצורה שתגיע ליותר אנשים. המטרה המוצהרת שלו, היא הפצת הידע הקיים – ולא תחקיר מעמיק.
לא מספיק להעביר חברה ציבורית לידיים פרטיות, ולא מספיק לעשות זאת כשנותנים לכולם להתחרות בצורה חופשית על שליטה בחברה.
חייבים לבטל את שיטת הזכיונות שמעניקה להם מונופול, אחרת לא הרווחנו דבר מזה שהם חברה פרטית.
דניאל-
בוודאי זה לא מספיק. אני מסכים איתך שצריך לבטל את הזכיון. אלא שהעיסוק המרכזי בסרט היה על עניין המחיר. "האם המחיר בסדר או לא בסדר" מצקצקים הנודניקים. והתשובה היא שאין תשובה. כל עוד החברה לא נמכרה בשוק אלא בחדר אחורי תוך הסמכות על "הערכות" ו"מתווכים" אין שום דרך לדעת מה המחיר!
עדיין לא היה סיפק בידי לראות את כל התעודה ההסטוריוסופית הזו, אבל לשתי מסקנות כבר הגעתי:
א. "שיטת השקשוקה" הוא בושה ליוצריו, למשדריו ולצופיו. ניתן לבנות לו אגף מיוחד ע"ש משפחת רוזנטל במוזיאון פשעי הרוח של העידן העכשווי מתחת לכותרת המשנה "שונאי העושר".
ב. אין קשר בין מה שקורה בסרט לבין קפיטליזם, כלכלה חופשית או מוסר. הבעיה איננה עם משפחת עופר אלא עם מה שקוראים "כלכלה מעורבת". הנבל האמיתי שראיתי ביצירה אינו אלא הביורוקרט שחושב שיש לו את הזכות למכור את נכסיה של מדינת ישראל כאילו הם שייכים לו והם לא.
כדאי גם להוסיף את עניין רמת חובב – אופן עריכתן של ביקורות על זיהום האוויר במקום, ושמירת תוצאותיהן בסוד. ראיתי את הסרט לפני כמה חודשים, אז אני לא זוכר את הפרטים בדיוק ולא רוצה להטעות.
לאוהד קמין, סעיף ב' שלך (בניכוי התלהמות קלה) זה בדיוק מה שאמר רוזנטל – אין טענות כלפי האחים עופר, אלא כלפי עובדי המדינה שנהפכים אח"כ להיות עובדי האחים עופר, ומתנהגים בהתאם.
לא ראיתי את הסרט, אבל נראה לי שהצלחתי לרחרח מה קורה מספיק טוב כדי להשמיע את דעתי.
אני מסכים עם דניאל. לא שרוזנטל הוא עיתונאי מוכשר או צדיק גדול, וסביר להניח שמה שמניע אותו הוא סתם שנאה מצויה לעשירים, אבל האחים עופר מייצגים את הצד השלילי ביותר של המדינה הסוציאליסטית – הם בדיוק אותו מיעוט מבוטל שבחסות הנכונות הכללית להעביר כסף מכיס לכיס, מנקז אליו את העושר הכללי. הם בדיוק אלה שמוכרים אשליות לציבור הרחב ובינתיים שודדים אותו.
במדינה כמו שלנו, שבה כמעט כל שוק מרוגלץ מהמסד ועד הטפחות, המפתח לעושר הוא מהלכים בשלטון. לכן אותן עשר משפחות הון שהאנטי קפיטליסטיים תמיד מנופפים בהן הן באמת תופעה מגונה מאין כמותה, כדבריהם – אם כי מהסיבות ההפוכות.
קפיטליסט יקר (או מי שכתב את הפוסט),
נראה לי שהפוסט אינו עוסק בעיקר. מדינת ישראל לא תיפול או תקום על איכותו העיתונאית של רוזנטל, אלא על בעיות של שחיתות והון-שלטון. אני מרגיש שהפוסט אינו מתייחס לבעיה של הפגיעה בשוק החופשי, שמייצר הקשר בין משפחת עופר למדינה.
הפוסט לא בודק האם ניתן בכלל לשחד פקידי מדינה, והאם קשרי הון-שלטון פוגעים במדינה.
נראה לי שזה העיקר, ולא האם רוזנטל הוא עיתונאי איכותי.
נקודה מעניינת המצויה בשיח הציבורי הישראלי (ומקורה ידוע), הוא חוסר מיקוד טוטאלי בנושא הון-שלטון. אותה פגיעה בשוק החופשי " במדינה שבונה מפעלים מכספי מיסים, ומוכרת אותם בזול למשפחה פרטית", היא האחריות מי? המשפחה הפרטית? המערכת המושחתת?
טל ירון כתב: " הפוסט לא בודק האם ניתן בכלל לשחד פקידי מדינה, והאם קשרי הון-שלטון פוגעים במדינה"
הנה טענה מצדי: חוק מרפי מקורו בהנדסה יישומית. במהלך תכנון של פרוייקט, על המתכנן לחשוב על כל נקודות המפגע, ועל כל מה שיכול להשתבש, ולכלול את זה בפרוייקט, אם בצורה מעשית על ידי שיפור הפרוייקט, או כחומר כתוב מלווה המזהיר את אלה שישתמשו בפני נקודות תורפה. (אפרופו, בוני מגדלי התאומים דווקא חשבו על התנגשות של מטוס, אבל לא על התנגשות חזיתית של בואינג ענק עם מיכלים מלאים, ואף היום לאחר כל הוועדות ומסקנות, לא נמצא אדריכל המסוגלליצר גורד שחקים שיעמודבפני התנגשות כזאת).
משום מה, חוק מרפי לא מחלחל לתחוים אחרים. באו ננסה: כל הפקידים מושחתים, כל בעלי הון מושכים את ידם לצלחת על חשבון המדינה. לא בדקתי, שתמשמתי בשיטת מרפי. מה יש לעשות בנידון? להוציא את בעלי ההון להורג (והיו דברים מעולם…)? נגביר רוטציה של פקידים כדי למנוע הווצרות קשרים (חוק פיטרי יותר גרוע ממרפי)? נקים בולשת פנימית ונוציא פקידים מושחתים להורג?
מתתנצל, אבל מרפי לוחש לי, שזה לא יועיל…
יונתן, זה נקרא שוק חופשי והרחקת המדינה מהכלכלה.
למדינה, מסורתית, יש 2 תפקידים – בטחון משטרה ומערכת שיפוט.
חינוך, בריאות, בתי זיקוק, מונופול על שידורי הטלוויזיה והרדיו, מונופול על תחבורה, מונופול על פינוי זבל מהבתים – כולם שירותים שאפשר היה לתת אותם במגזר הפרטי, בצורה תחרותית וללא שחיתות על חשבוננו.
מה אפשרת לעשות אתה שואל?
דה-רגולציה,
ביטול הזכיונות והמונופולים של המדינה בכל תחומי החיים (חשמל, מים, כבישים, בריאות, טלוויזיה, תחבורה, ועוד)
אכיפה רצינית יותר של נושא הבעלות על רכוש (ובכך גם בעלות על קרקע),
והנפקה של החברות הממשלתיות, כך שתהיה התחרות אמיתית על השליטה בתשתיות הללו.
את הכסף שנאסף תמורת ההנפקה אפשר להחזיר לאזרחים בצורה של הקלות מס.
אוהד, התגובה שלך מציגה בעיני את התשובה לשאלה מדוע הקפיטלזם לא יוצא מגבולות הדיון העקרוני.
מיקי רוזנטל לא יצא נגד או בעד גישה כלכלית מסוימת באופן משמעותי ו"שיטת השקשוקה" היא תקדים אמיץ באופן אובייקטיבי לחלוטין, לבקר יוצר מבלי להבין את מהות עבודתו זו יהירות.
האמת בכלכלה מעורבת היא באמצע: הבירוקרט, הפוליטיקאי, העיתונאי ואיש העסקים אינם רואים את התמונה הגדולה וכאן חשיבותו של הסרט. עבור תומך קפיטליזם זו הזדמנות להציג את הבעייתיות שבקשר הון-שלטון ומפתח להסביר מדוע דווקא התערבות הממשלה (בניגוד למה שמקובל לחשוב כפי שרובכם כנראה יודעים) יוצרת יותר אסונות מאשר כלכלה חופשית ברמה כזו או אחרת.
דניאל,
אתה מזכיר לי את הנשיא אפרים קציר שאמר אחרי מלחמת יום הכפורים שכולנו אשמים. לגודל של האחים עופר יש מימד איכותי ולא רק כמותי, לכן לא מתאים להשוותם לישראלי הקומבינטור.
אפתח בהצדקת אחד ממבקרי: אכן נכשלתי קמעה ברגשנות מוגזמת.
אך העיקר הוא שכל מה שמשתמע מפרשת עופר הוא שהנוכל – אם יש כזה – הוא מדינת מפא"י. הנוכל הזה לא נולד עם עופר ולא המציא אותו, אך הוא מצליח להתחמק מגזר הדין הראוי לו (מבחינתי מוות) בגלל עבודות כמו זו שראינו על מסך הטלוויזיה.
וכל מה שתעשה מפלצת הברנג'ה הישראלית כדי להגן על גיבור האשפתות שלה, ש"העז" לחשוף את הקשר הון-שלטון בלה בלה בלה, לא ישנה את העובדה שהסרט היה דוגמה לחוצפה משפילה.