הקפיטליסט היומי

 

הקפיטליסט גאה לפרסם לראשונה תרגום של אורי רדלר למאמרו של הנרי הזליט "כזבי מס ההכנסה השלילי". מאמר זה, מתוך ספרו של הזליט "האדם נגד מדינת הרווחה" (Hazlitt, H. (1983). Man vs. The Welfare State.), הוא אחת הביקורות המוקדמות על הצעתו הפופולרית במקומותינו של מילטון פרידמן למס הכנסה שלילי.

הצעה זו שהוגשה מאוחר יותר על־ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון נקראה אז כ"החזר מס להכנסה משכר"  (Earned Income Tax Credit), תשלום ההעברה במזומן הגדול ביותר לאנשים מעוטי־הכנסה.

אתם מתבקשים בכל לשון של בקשה להפיץ מאמר זה למספר רב ככל האפשר של מקבלי החלטות: חברי כנסת, עוזרים פרלמנטריים, נערי אוצר, עיתונאי כלכליים, ועובדות בבית הנשיא.

כמה רפורמטורים, שהבינו את השחיקה הקטסטרופלית בהנעה לעבודה שתגרום תוכנית הבטחת הכנסה ישירה, העלו הצעה אותה הם מכנים "מס הכנסה שלילי." תוכנית זו העלה הכלכלן הבולט, הפרופסור מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקגו בספרו "קפיטליזם וחירות," שהופיע בשנת 1962. התוכנית שהוא מציע תנוהל במקביל למערכת מס ההכנסה הנוכחית.

נניח שהכנסת קו העוני תקבע ל-3,000 דולר ל"נפש תקנית" (משפחה או פרטים), ונניח שמס ההכנסה השלילי (שהוא למעשה סובסידיה) היה בשיעור אחיד של 50 אחוז. במקרה כזה, כל "נפש תקנית" (המונח הסטטיסטי הטכני) שהכנסתה פחותה מ-3,000 דולר תקבל סובסידיה בגובה של, נאמר, 50 אחוז מההפרש. אם ההכנסה תהיה 2,000 דולר, לדוגמה, יקבל המסובסד 500 דולר. אם ההכנסה תהיה 1,000 דולר, הוא יקבל 1,000. אם ההכנסה תהיה אפס, הוא יקבל 1,500 דולר.

פרופסור פרידמן מודה בגלוי שהצעתו, "כמו כל צעד להקלת העוני… מפחית את התמריץ של מקבלי העזרה לעזור לעצמם." אבל הוא טוען כי "הצעד אינו מחסל את התמריץ הזה לחלוטין כמו שתעשה מערכת של הבטחת הכנסה עד לסכום מינימום מסוים. כל דולר נוסף שתרוויח הנפש התקנית יתורגם לעוד כסף שהיא תקבל לצורכי הוצאה."

נכון הדבר ש"מס הכנסה שלילי" (שהוא שם מטעה להבטחת הכנסה עם הפחתה הדרגתית) לא יהיה הרסני מבחינת השפעתו על התמריץ לעבודה כמו הבטחת הכנסה ישירה. למעשה, לפני כשלושים שנה העליתי הצעה דומה לזו בעצמי. ההצעה הופיע ב"האנליסט" (The Analist, שבועון שפרסם הניו יורק טיימס) ב-4 בינואר 1939. במאמרי אז כיניתי אותה "סובסידיה מתפוגגת," תשלומי סיוע שיופחתו בשיעור של דולר אחד לכל שני דולר שמקבל הסיוע ירוויח בעצמו.

אבל זנחתי את ההצעה הזו כאשר הבנתי שהיא מובילה באופן ישיר לדילמה—אותה דילמה שמוביל אליה מס ההכנסה השלילי: או שהמערכת אינה תהיה בלתי מספקת בקצה התחתון של הסקלה של רווח עצמי, או שהיא מופרזת בקצה העליון שלה. כלומר, או שמשפחה שאין לה שום הכנסה תקבל רק מחצית מההכנסה ההולמת (לפי הגדרתה ל"הולמת"), או שמשפחה בקצה העליון, המרוויחה הכנסה כמעט הולמת תקבל סכום כפול.

שמות מתעתעים מסוג זה משחיתים את השפה ומסרסים את החשיבה. לא נסייע להבהרת המצב אם נקרא לנדבה "חסך שלילי" או אם נקרא לכיוס הארנק מכיסנו "קבלת מתנה שלילית."

הבעיה שממנה מה"ש (מס הכנסה שלילי) מתחמק או מחליק היא בעיית האדם או המשפחה עם הכנסת אפס. אם אדם היה מקבל רק 300 דולר (הסכום שנקב בו פרידמן בהצעתו המקורית בשנת 1962) אף אחד לא היה רואה סכום זה כמספק—במיוחד אם מה"ש היה משמש חלופה מלאה לכל צורות הסעד והרווחה האחרות, כפי שהציע הפרופסור פרידמן. אם תשלום מה"ש למשפחה עם הכנסת אפס היה נקבע בגובה של 1,700 דולר, לא היה חסיד של הבטחת הכנסה שהיה רואה בו סכום מספיק לחיות "באופן הוגן ומכובד." לכן, אם הייתה מערכת של מה"ש מאומצת, היה לחץ פוליטי שלא ניתן לעמוד בו לגרום לכך שהוא יספק הכנסה בגובה "קו העוני" של 3,400 דולר לפחות, אפילו למשפחות עם הכנסת אפס.

מכאן נובע שהסובסידיה הבסיסית תהיה חייבת להיות גדולה לפחות כמו במערכת של הבטחת הכנסה ישירה. אבל אם הסובסידיה הבסיסית במערכת של מה"ש למשפחה עם הכנסת אפס היא 3,400 דולר, נובע מכך שלפי נוסחת ה"תמריץ" בגובה 50 אחוז של מה"ש המשפחה תקבל סובסידיה ממשלתית כלשהי לפחות עד שהכנסתה השנתית תגיע לגובה של 6,800 דולר. אבל הכנסה זו תהיה גבוהה מההכנסה החציונית של משפחה בארצות הברית בשנת 1963 (6,637 דולר). בקיצור, התוכנית תעלה סכום דמיוני.

נוסף על־כך, התוכנית תיצור בעיה חמורה של שיוויוניות. כאשר המשפחה המסובסדת תרוויח 6,798 דולר, היא עדיין תקבל סובסידיה של דולר אחד. אבל כאשר היא תרוויח 6,802, היא תיפול ממשאית הרווחה לחלוטין. האם היא תאלץ לחכות שוב עד שהכנסתה תרד שוב אל מתחת לגובה של 3,400 דולר לפני שתהיה זכאית להתחיל ליהנות שוב מתמיכה? ומה בנוגע למשפחה שתמיד הרוויחה 3,402 דולר ואף פעם לא עלתה על משאית הרווחה?

הדילמה החשבונאית של מה"ש זכתה להתייחסות כה דלה מצד חסידיה, עד שאני מקווה שתסלחו לי אם אציג איור נוסף לפרדוקסליות של המערכת.

תוכנית סיוע שמרנית (לא מה"ש) תשלם לראש המשפחה המובטל סכום של, נאמר, 60 דולר לשבוע. אם הוא מתחיל להשתכר בעבודה כלשהי, הוא יקבל את ההפרש בין סכום זה לסכום של 60 דולר. לפי עקרון מה"ש, אדם מובטל עדיין יקבל סיוע של 60 דולר לשבוע. אבל אם הוא ירוויח 30 דולר לשבוע בעצמו, הוא עדיין יקבל סכום של 45 דולר (הפחתה של דולר אחד בלבד עבור כל 2 דולר שהוא מרוויח), מה שיביא את הכנסתו הכוללת לגובה של 75 דולר לשבוע. אם בשלב מאוחר יותר הוא יקבל שכר של 60 דולר לשבוע, הוא עדיין יקבל סיוע בגובה של 30 דולר לשבוע, והכנסתו הכוללת תהיה 90 דולר לשבוע. למעשה, אפילו אם הוא יגיע להכנסה של 118 דולר לשבוע, הוא עדיין יקבל סיוע של דולר אחד לשבוע.

במלים אחרות, הוא יקבל כמעט פי שתיים ממצב בו שכרו היה תמיד 61 דולר לשבוע, מעל לרף המינימלי של מערכת הסיוע. זה מצב המקפח בעליל אנשים שמעולם לא קיבלו סיוע. התמריץ לקבל סיוע ובוודאי להמשיך לקבל סיוע יהיה גדול הרבה יותר בשיטת מה"ש בהשוואה למערכת הרווחה הקיימת.

אם ננסה להתחמק מהמצב הזה באמצעות שימוש בנוסחת מה"ש רק באופן חלקי—לדוגמה, ברגע שאדם מרוויח בעצמו 60 דולר לשבוע—המצב יהיה אפילו יותר אבסורדי. כאשר אדם ירוויח 58 דולר לשבוע במערכת המה"ש, הוא יקבל 31 דולר לשבוע מהממשלה, והכנסתו הכוללת תגיע ל-89 דולר. אבל ברגע שהוא יבצע את הטעות הקטלנית וירוויח עוד 2 דולר לשבוע, הוא יפסיד סיוע בגובה של 29 דולר לשבוע. מכאן שמערכת של מס הכנסה שלילי תיצור תמריץ עצום להיכנס אל תוך מערכת הסיוע ולהישאר בה לנצח.

מערכת מה"ש יכולה להמנע מתוצאה מפלצתית מסוג זה אם תשלם לאדם עם הכנסת אפס רק 30 דולר לשבוע—חצי מהסכום הנדרש למחיה לפי הנחת חסידי השיטה.

יהיו בוודאי קוראים שיחשבו שאפשר לחמוק מהדילמה הזו של מה"ש באמצעות הפחתת אחוז תוספת ההכנסה עם הגידול בהכנסה העצמית. אבל כל שינוי משיעור של 50 אחוז בכיוון כלשהו פשוט יקטין קרן אחת של הפר ויגדיל את קרנו האחרת. אם נפחית את השלמת ההכנסה של הממשלה ב-75 סנט לכל דולר של הכנסה עצמית, נפחית או מחסל לחלוטין את התמריץ לרווח עצמי כזה. אם נפחית את השלמת ההכנסה רק ב-25 דולר לכל דולר של הכנסה עצמית, נגביר את התמריץ של מקבל הסיוע לעבוד ולהרוויח, אבל נהפוך את התוכנית ליקרה עוד יותר מבחינת הממשלה, ונגביר את התמריץ החיובי של מקבל הסיוע להישאר בתוך המערכת, בגלל הצניחה ההרסנית בהכנסתו ברגע שהוא יוצא ממנה.

אם נהפוך את התוכנית למורכבת יותר, נאמר, באמצעות הפחתת התשלום או ההכנסה המשלימה רק ב-25 סנט עבור כל דולר מ-10 הדולרים הראשונים של הכנסה עצמית, 50 סנט לכל דולר מ-10 הדולרים השניים של הכנסה עצמית, ו-75 דולר מכל דולר של 10 הדולרים השלישיים של הכנסה עצמית, או כל תוכנית דומה, רק ניצור סיוט מנהלי מורכב יותר, בלי לפתור את הדילמה הבסיסית. האמת הלא נעימה היא שכאשר אנו מנסים "להגביר תמריץ" באמצעות הפחתת מערכת הסיוע ביותר מדולר תמורת כל דולר נוסף של הכנסה עצמית, אנו פותרים בעיה בטווח המיידי, אך יוצרים בעיה עתידית חמורה בהרבה.

נוסף על הדילמה המיוחדת שהיא יוצרת, מערכת מה"ש אינה מטפלת בפגמים החמורים של מערכת הבטחת הכנסה ישירה. זניחת הבדיקה הדקדקנית של כל מקרה לגופו, כמקובל במערכת הסיוע הקיימת, תפתח את הדלת למעשי הונאה ומרמה בהיקף רחב מאוד. נוסף על־כך, כמו מערכת הבטחת ההכנסה, גם מה"ש יכפה על משלם המסים לתמוך בבני אדם גם בלי שאלו יעשו מאמץ של ממש לתמוך בעצמם. הממשלה תקלע לשרשרת של בעיות בלתי פתירות אם תתחיל לתת כסף "לעניים" לא רק בלי לוודא שהם עניים, אלא אפילו בלי לבדוק מהן הסיבות לכך שהם עניים.
כמה זה יעלה?

כמה תעלה מערכת של הבטחת הכנסה או מה"ש? כבר ציינתי כי חסידיה ערכו חישובים המגיעים לסכומים של עד 38 מיליארד דולר לשנה, אבל אנחנו יכולים להניח כי יש כאן הערכה בחסר שיטתית, אפילו בהתייחס לשנים הראשונות להפעלת התכנית, וברגע שהעיקרון של אחת מההצעות יתקבל, סובסידיית המינימום או הבטחת ההכנסה הנדרשת תעלה בהתמדה. מי שמפקפק בכך צריך פשוט לבחון את ההיסטוריה של דמי האבטלה והטבות הביטוח הלאומי ומה שקרה להן מרגע שכוננו בשנות השלושים. (גם הם היו אמורים להחליף סיוע ישיר, וגם הוא ממשיך לגדול בקצב מעורר דאגה.)

האם נוכל לדעת שתוכנית להבטחת הכנסה או מה"ש לא תגדל במהירות כה רבה אף היא? הסימנים המצויים בידינו מצביעים על־כך שהיא תגדל אפילו בקצב מהיר יותר. עובדה בעלת משמעות היא, כפי שציינתי קודם, שכאשר הפרופסור פרידמן העלה את רעיון מה"ש שלו בשנת 1962, בספר "קפיטליזם וחירות," הא טען שאדם עם הכנסת אפס יקבל סובסידיה בהיקף צנוע של 300 דולר. כעת, הוא מדבר בעיקר במונחים של משפחה של ארבעה בני אדם, וטוען כי משפחה כזו, בלי כל הכנסה אחרת, צריכה לקבל מהממשלה סכום בסיסי של 1,500 דולר. אבל כבר עתה יש תוכנית מתחרה בולטת (אותה פרסם מוסד ברוקינגס, וכתבו דר' ג'יימס טובין מאוניבסיטת ייל, דר. ג'וזף א. פצ'מן, יו"ר המחלקה לחקר כלכלי של מוסד ברוקינגס, ודר' פיטר מ. מישבסקי), התובעת סובסידיות אפילו יותר נדיבות. ברגע שהתוכנית תעבור לפסים פוליטיים מעשיים, נוכל לצפות להתמחרות תחרותית כלפי מעלה.

מתוך הידיעה שיש לנו על לחצים פוליטיים, וההתפתחות של מאמצי סיוע, "ביטוח חברתי" וצעדים "נגד עוני" אחרים בעבר, אנחנו חייבים להגיע למסקנה שברגע שעקרון של מה"ש או הבטחת הכנסה ישירה יתקבל, הוא יהפוך לתוספת ולא לחלופה למקבץ תוכניות הסיוע ו"המלחמה בעוני." גם כשלעצמו הוא יפחית באופן דרסטי את התמריץ היצרני של אלו המשתכרים פחות מהסכום המובטח, ויפחית באופן משמעותי את התמריץ של אלו המרוויחים יותר, בגלל המיסוי הגבוה שיהיה כרוך ביישום התוכנית. ההשפעה הכוללת של התוכנית תהיה הורדת ההכנסה הממשית, לא העלאתה.

הבה ונבחן ביתר עיון את הבעיה של העלאת המסים עוד יותר כדי לשלם עבור תוכנית הבטחת הכנסה או מה"ש. ברור שלא נוכל לצפות שתוכנית כזו תמומן רק על־ידי העשירים מאוד. אם כוונתנו לסבסד את כל המשפחות שהכנסתן קטנה מ-3,400 דולר (שלא לדבר על 6,800 דולר), לא יהיה זה הגיוני במיוחד למסות אותם. אבל למרות זאת, עוד לפני העלאת המס של שנת 1968, משתכרים בודדים עם הכנסה נטו (אחרי פטורים והפחתות) של 500 דולר, שילמו 14 אחוז מס, 15 אחוז מס על 500 הדולרים הבאים, וכן הלאה, כך שאנשים עם הכנסת נטו של מתחת ל-6,000 דולר שילמו מסים בשיעור של עד 22 אחוז.

יתר על כן, בשנת 1965 שילמו משלמי מסים עם הכנסה כוללת של פחות מ-15,000 דולר (שקיבלו יותר משלושה רבעים מכלל ההכנסה הניתנת למיסוי של פרטים) שילמו 61.5 אחוז מכלל מס ההכנסה לפרטים. משלמים מסים עם הכנסה מתואמת לפני מס של פחות מ-20,000 שילמו 70 אחוז מכלל מס ההכנסה מפרטים.

מדוע לא לאסוף את רוב מס ההכנסה, ניתן לשאול, מבעלי ההכנסות הגדולות באמת? הסיבה פשוטה: כי משלמי מסים עם הכנסה מתואמת לפני מס של יותר מ-50,000 דולר קיבלו אפילו לפני מסים רק 5 אחוז מההכנסה המתואמת לפני מס במדינה.

לכן, כאשר חסידי הבטחת הכנסה ותוכניות דומות מתעקשים בצדקנות ש"אנחנו יכולים להרשות לעצמנו" לשלם יותר ויותר עבור תוכניות כאלו, הם צריכים להגיד מי הם בדיוק אותם "אנחנו." הם צריכים להסביר לאנשים המרוויחים את הכנסתם בעבודה קשה מדוע הם לא צריכים את השטויות האלה עבור משפחותיהם, ולספר להם גם כמה עוד הם יכולים "להרשות לעצמם" שייקחו מהם.

לא "מס הכנסה שלילי" ולא הבטחת הכנסה בממדים המוזכרים עתה יוכלו להתממש בדולרים בערך הרכישה הנוכחי שלהם.
חוקי העניים של אנגליה

האסופה הגדולה, גדושת החפיפות, של צעדי סיוע ותוכניות נגד עוני הקיימת היום מפחיתה את התמריץ ליצרנות, שהייתה יכולה להתממש בנסיבות הקיימות. תומכי הרפורמות התעלמו בהתמדה מאופיה הדו־צדדי של בעיית הפחתת העוני. הבעיה הדו־צדדית העיקשת בפניה אנו ניצבים היא זו: איך ניתן למתן את פגעי הגורל והכישלונות האנושיים בלי לפגוע בתמריץ לעשות ולהצליח?

אנשי הרפורמות החברתיות—המתנהגים לעתים כאילו לא הייתה מעולם ממשלה שעשתה משהו להקלת גורלם של המובטלים והעניים עד שבא ה"ניו דיל" לעולם בשנת 1933—מקוננים תמיד על האדישות, חוסר הרגישות או הקמצנות של אבות האומה ביחס לעניים. אבל בנפרד מצדקה פרטית, דורות קודמים, באמצעות ממשלותיהם, היו מועדים מאוד לבעיית העוני ועשו מאמצים להקל עליה מאז ומתמיד. היו "חוקי עניים" באנגליה עוד לפני ימיה של המלכה אליזבת'. חוק משנת 1536 עסק באיסוף קרנות תרומות להקלת מצבם של אלו שאינם מסוגלים לעבוד. אחת עשרה שנים מאוחר יותר, החליטה העיר לונדון כי איסוף וולונטרי כזה אין די בו, ואכפה מס חובה לתמיכה בעניים. בשנת 1572 הוחל מס חובה מעין זה בקנה מידה לאומי.

בתוך זמן קצר גילו בני אותו דור כי מדובר בבעיה חמורה מאוד. בני המעמד העליון היו קבוצה קטנה מאוד מספרית וביחס לאוכלוסיה בכללה. המעמד הבינוני היה קרוב בעצמו למה שהיינו מכנים היום קו העוני. העבודה בבית־העבודה (workhouse) והתניות אחרות שנאכפו על מקבלי הסיוע נראית אכזרית מאוד לבני דורנו. אבל אבותינו חששו כל הזמן כי אם יגדילו את הסיוע או יקלו על התנאים הקשיחים לקבלתו, הם יגרמו להתרחבות גדלה והולכת של העוני, ויצרו בעיה שאין לה פתרון.

בתחילת המאה התשע־עשרה, החלה עלות הסיוע לעניים לצאת מכלל שליטה. העלות הכוללת של חוק העניים תפחה פי ארבע בשלושים ושתיים השנים שבין 1785 ו-1817, והגיעה לשישית מכלל ההוצאה הציבורית. כפר אחד בבקינגהמשייר דיווח בשנת 1832 כי הוצאותיו על סיוע לעניים היו גדולות פי שמונה משהיו בשנת 1795, ועלו על דמי החכירה בקהילה כולה באותה שנה.

נוכח הנתונים, החליטה הממשלה הויגית להתערב. היא מינתה ועדה מלכותית, ובשנת 1834 הועבר בהתאם להמלצותיה של הועדה חוק עניים חדש ומחמיר יותר.

העיקרון המנחה של החוק החדש היה שסיוע לעניים צריך להינתן לעניים בעלי יכולת עבודה והתלויים בהם רק במסגרת בתי־עבודה מבוקרים, שתנאיהם טובים פחות מתנאי מקום העבודה הצנוע ביותר בסביבתו. ההתנייה הזו נשמעה קשוחה, אך אנשי הוועדה טענו כי "כל פני המוענק כדי להפוך את מצבו של העני טוב משל זה של העובד הוא שי לבטלנות ולחטא."

אם המטוטלת נעה יותר מדי לכיוון החומרה וקימוץ היד באמצע המאה התשע־עשרה, הרי שהיום היא נעה רחוק מדי לעבר הקלה ופזרנות. סובסידיה כוללת לבטלנות, כמו זו שבמסגרת הבטחת הכנסה, תחליש או תחריב את התמריץ לפעול, לא רק מצד אלו המסובסדים והנתמכים, אלא גם מצד אלו שיהיו חייבים לתמוך בהם. אין דרך טובה יותר לרושש את האומה.

הבעיה הגדולה יותר בפניה אנו ניצבים היום היא איך להימנע ממצב שבו הוצאות הסיוע יצאו מכלל שליטה. אבל איך אפשר למנוע סיוע מאנשים שיסתמכו על סיוע כזה כדרך חיים קבועה, ועדיין להגיש אותו למי שישובו ויעמדו שוב על רגליהם וישובו להיות אזרחים יצרניים? זו בעיה קשה, שאינני סבור שיש לי מספיק מקום כדי לעסוק בה בפירוט כאן. ערינו יהיו חייבות, אולי, לשוב לכמה מהאמצעים שננקטו בימים עברו וננטשו בקלות רבה מדי — בחינה מדוקדקת של צרכים, אמצעים ומשאבים; עזרה במוצרים ובשירותים ולא במזומן, כדי לוודא שהסיוע עונה על הצרכים המסוימים שלהם כוון לתת מענה, במיוחד אצל ילדים; השבת דרישת המגורים לאורך זמן, כדי למנוע מאנשים לעבור לעיר מסוימת רק כדי לקבל שם יותר מאשר היו מקבלים בעיר אחרת; התחייבות לעבודה מועילה מסוימת בתמורה לסיוע, עד שניתן יהיה למצוא עבודה מועילה כלשהי.

אבל יש דרך נוספת להקטנת מספר מקבלי הסיוע, וליברלים בימים עברו לא היססו להמליץ עליה. בשנת 1914 שאל המשפטן הבריטי הנודע א.ו דייסי אם נבון להתיר למקבלי סיוע לעניים לשמר את זכותם לבחור חברי פרלמנט. וג'ון סטיוארט מיל, כאשר כתב את "ממשלה ייצוגית" שלו בשנת 1861, אמר את הדברים באופן חד־משמעי:

"אני רואה זאת כעניין הנדרש מהעקרונות הראשוניים, שמקבל סיוע מהקהילה יפסל מיד מהצבעה. מי שאינו יכול לתמוך בעצמו בעבודתו אינו זכאי לסייע לעצמו בקבלת כספם של אחרים. ברגע שהפך תלוי בשאר חברי הקהילה לקיומו, הוא מוותר על זכותו לשוויון זכויות אתם במובנים אחרים."

למעשה, מיל עוד הרחיק לכת וטען כי הזכות להצביע צריכה להיות שמורה רק למי שמשלם מיסים ישירים:

"חשוב שאספת הנבחרים המצביעה על המסים, בין אם מדובר במסים כלליים או מקומיים, תבחר באופן בלעדי על־ידי אלו המשלמים חלק מהמסים הנאכפים. לאנשים שאינם משלמים מסים, שבהצבעתם הם עוסקים בהקצאת כספם של אנשים אחרים, יש כל מניע להיות בזבזנים, ושום מניע להיות חסכוניים. הצבעה כזו אינה שונה מלתת להם להכניס את ידם לכיסם של אנשים אחרים לכל מטרה שיחפצו לכנות מטרה ציבורית."

באקלים הפוליטי של היום, כל מי שיעלה הצעה להשעות את זכות ההצבעה אפילו רק למקבלי סיוע ורק למשך הזמן שבו הם מקבלים סיוע יזכה למטחי לעג, כמי שאיבד קשר עם המציאות הפוליטית. כל עוד הצבא ההולך ומתעצם של מקבלי סיוע ותוכניות רווחה משמר את הזכות להצביע עבור אלו המבטיחים להם לקבל עוד ועוד מכספם של אנשים אחרים, נוכל לצפות לכך שתוכניות הסיוע והרווחה יצמחו עד לנקודה שבה הם יפגעו בכלכלה ויביאו לפשיטת רגל לאומית. הקורא לא יתקשה להיזכר בדוגמאות למדינות שבהן זה כבר קרה.
הפתרון הוא בייצור

אחת התכונות הגרועות ביותר של כל התוכניות לשיתוף בעושר ובשיוויון או הבטחת הכנה היא שהן מאבדות קשר עם התנאים והמוסדות ההכרחיים ליצור עושר והכנסה מלכתחילה. הן מתייחסות כמובן מאליו אל הגודל הקיים של העוגה הכלכלית; ובמאמציהם חסרי הסבלנות להביא לכך שהיא תיפרס באופן שוויוני יותר הם מתעלמים מהכוחות שלא רק יצרו את העוגה, אלא גם אופים שנה אחר שנה עוגה גדולה יותר. קדמה כלכלית וצדק אינם שוויון מוחלט במצב של עוני מוחלט, אלא יצירה מתמשכת של יותר מוצרים ושירותיים, ויותר עושר והכנסה משותפת.

התרופה היחידה לעוני היא יצרנות.

הדרך למקסם את הייצור היא למקסם את התמריץ לייצור. והדרך לעשות זאת, כפי שגילה העולם המודרני, היא באמצעות המערכת הידועה בשם קפיטליזם — מערכת של רכוש פרטי, שוק חופשי ויזמה חופשית. מערכת זו ממקסמת את היצרנות משום שהיא מציעה לאדם חופש בחירת עיסוק, חופש בחירה באנשים עמם הוא מתרועע ומשתף פעולה ומעל לכל, חופש להרוויח ולשמור את פירות עבודתו לעצמו. במערכת קפיטליסטית כל אחד מאיתנו, גם אם יש יוצאים מן הכלל, נוטה בטווח הארוך להשיג את מה שהוא יוצר או מסייע ליצור. כאשר כל אחד מאיתנו מבין כי התגמול תלוי במאמציו ובתפוקתו הוא, ונוטה להתקיים ביחס כלשהו לתפוקתו, לכל אחד יש תמריץ מרבי להגביר את מאמציו ותפוקתו.
להלחם בעוני באמצעות קפיטליזם

הקפיטליזם חולל את המהפכה התעשייתית, ואת הגידול המדהים ביצרנות שאפשר אותו. הקפיטליזם העלה במידה עצומה את רמת החיים הכלכלית של ההמונים. הוא חיסל שטחים שלמים של עוני, וממשיך לחסל שטחים נוספים. "כיסי העוני" ממשיכים להצטמצם בגודלם ובמספרם.

יתר על־כן, העוני הוא יחסי ולא מוחלט. מה שאנו מכנים עוני יחשב לשפע ברוב חלקי אפריקה, אסיה או אמריקה הלטינית. אם צריך "להבטיח" שלאדם תהיה הכנסה שתאפשר לו "לחיות בכבוד" כסוג של "זכות מוחלטת," מדוע אין חסידי הבטחת ההכנסה עומדים על כך שזכות זו תיאכף קודם כל בכל המדינות העניות כמו הודו וסין, שבהן הבעיה נרחבת ובולטת יותר? הסיבה לכך, בפשטות, היא שאפילו הקבוצות שמצבן טוב יותר באותן אומות לא ייצרו מספיק עושר והכנסה שניתן להפקיעם ולחלק לאחרים.

אחד מחסידי הבטחת ההכנסה מודה בהערת שוליים תמימה כי "עלינו גם להבין כי אין לנו אסטרטגיה מתאימה לחיסול העוני בעולם הלא מפותח." כמובן שאין להם. ה'אסטרטגיה' תהיה שילוב של יזמה חופשית ותמריץ לעבוד, לחסוך, לצבור הון, כלים טובים יותר וציוד טוב יותר, ולייצר.

אבל חסידי הבטחת ההכנסה מתעלמים או בזים למערכת הקפיטליסטית שמאפשרת להם לחלום את חלומותיהם ומאפשרת להם להעלות הצעות ל"חלוקת ההכנסות." המערכת הקפיטליסטית הפכה את המדינה הזו ליצרנית והעשירה בעולם. היא המשיכה להשיג את הנסים שלה גם בדור הנוכחי, והמשיכה להגדילם מדי שנה. היא העלתה את שכרו השבועי של עובד במפעל מפחות מ-17 דולר בשנת 1933 ל-130 דולר בשנת 1969. אפילו אחרי ניכוי העליה במחירים, ההכנסה הפנויה לגולגולת כמעט ושולשה — מ-893 דולר בשנת 1933 ל-2473 דולר בשנת 1968 (במחירי 1968).

אם נניח למערכת הקפיטליסטית לפעול אפילו במצב של חופש יחסי בלבד ממנו נהנתה בשנים האחרונות, עדיין המערכת הקפיטליסטית תמשיך לייצר את הנסים הללו. היא תמשיך להתקדם במאבק בעוני באמצעות העלאה כללית של ההכנסות והעושר. אבל מאמצים קצרי ראות וקצרי סבלנות לחסל את העוני באמצעות ניתוק הקשר בין מאמץ ותמורה, יובילו רק לצמיחתה של מדינה טוטליטרית, ולהחרבת ההתקדמות הכלכלית שמדינה זו קנתה בעמל כה רב.
אחרית דבר

בשיחה הטלוויזיונית שלו ב-8 באוגוסט 1969 הכריז הנשיא ניקסון על צעד ענק עמוק יותר אל תוך ביצת מדינת הרווחה. הצעתו הייתה אותה צורה של הבטחת הכנסה שנתית הידועה בשם מס הכנסה שלילי, בצירוף כמה גימיקים נוספים. הוא העלה הצעה רדיקלית זו בשפת השמרנים. הוא אמר כי בשליש האחרון של המאה "נוצרה מפלצת ביורוקרטית" ש"הותירה לנו מורשת של תוכניות מבוצרות היטב." לאחר מכן הוא העלה הצעה שתהפוך את המפלצת הביורוקרטית למפלצתית עוד יותר, וליצור עוד תוכניות מבוצרות היטב.

הוא דיבר על ביצת רווחה עם עומס גדול יותר ועלות תופחת. הוא הביע את דאגתו מכך ש"בשמונה השנים האחרונות נוספו עוד שלושה מליון אנשים לשורות נתמכי הרווחה." ואז הציע תוכנית שתעלה לא פחות מ-4 מיליארד דולר כבר בשנה הראשונה, עלות שתכפיל את מספר האנשים הרשאים לקבל סיוע ציבורי — ממעט פחות מעשרה מליון ליותר מ-22 מליון.

לא צוין מה יהיה גובה המסים הנוספים שידרשו כדי לשלם 4 מיליארד דולר נוספים אלו. הנשיא הסתפק בהערת אגב שהעלויות יירשמו החל מהשנה הפיסקלית 1971, "ואז אני צופה שהמשאבים יהיו מתוקצבים." אף אחד לא צריך לדאוג, אם כן, למרות שהקונגרס מעלה עתה הצעות להפחתה במסים לשנה זו ולשנים הבאות.

בהתעלם מהשוני העצום בהכנסות הקיימות, רמות השכר ועלויות המחיה בעיר ובכפר, או בין ניו־יורק ומיסיסיפי, משפחה של ארבעה אנשים בלי הכנסה חיצונית תקבל, בלי קשר למדינה בה היא חיה, תשלום פדרלי מינימלי של 1,600 דולר לשנה. המדינות יוכלו להוסיף לסכום זה. אותה משפחה תוכל לקבל עד 60 דולר לחודש, או 720 דולר לשנה, בלי לגרוע מההטבות האחרות שלה. מעבר לזה, יפחת הסיוע ב-50 סנט על כל דולר של הכנסה, עד שהכנסת המשפחה תגיע ל-3,920 דולר.

לא יהיו "חקירות משפילות." מבקשי התמיכה פשוט יצהירו על־כך שהם נצרכים ויתחילו לקבל כסף.

האבטחה העיקרית, זו שאמורה למנוע מהאומה לפשוט רגל, היא שהתוכנית תעודד ואפילו תכפה על אנשים לעבוד. כל מקבל סיוע הנחשב ניתן להעסקה יהיה חייב לקבל עבודה הנחשבת מתאימה לו לדעת הממשלה, או שיהיה חייב לעבור הכשרה מקצועית.

התחזית ארוכת הטווח לתוכנית היא בערך כזו:
סביר שהיא תמומן פחות או יותר בצורה שהנשיא ניקסון הציע, אם כי אולי בהיקף רחב יותר. הרפובליקנים בקונגרס יצביעו עבורה מטעמים מפלגתיים. המאמץ העיקרי של הדמוקרטים, המייצגים את המפלגה התומכת בהגדלה של תשלומי הרווחה אפילו יותר, יוקדשו לנסיונות להגדיל את סכומי ההטבות ולהפחית את האבטחות נגד ניצולן לרעה.

ברגע שתיושם התוכנית, יתחילו גם המאמצים להרחיבה. צריך רק לבחון את ההיסטוריה של ביטוח האבטלה והביטוח הלאומי, ששניהם הופעלו לראשונה בשנות השלושים. שניהם יושמו במקור על בסיס אותו טיעון כמו תוכנית הבטחת ההכנסה הנוכחית: הם יהפכו סיוע ישיר למיותר ויחליפו אותו. אבל לא רק שהסיוע הישיר תפח והלך בהתמדה, למרות השגשוג הגואה, אלא שתשלומי דמי האבטלה גדלו והתארכו בהתמדה, קצבאות הביטוח הלאומי הוגדלו בכל שנה או שנתיים (במיוחד בשנים של בחירות) וכיסוי הביטוח הורחב בהתמדה.

וכך בכל שנה או שנתיים הבטחת ההכנסה תגדל. בהתחלה, יטענו כי משפחה של ארבעה נפשות אינה יכולה לחיות בהגינות ובכבוד על 1,600 דולר לשנה. כך תוגדל הסובסידיה הבסיסית בהדרגה עד 3,200 או 3,500 דולר לשנה, כך שהשילוב העילי של הכנסה משכר ותגמול ממשלתי תעלה מ-3,920 דולר לשנה ל-7,720 או יותר.

בשלב הבא, רק מעטים מבין האנשים המקבלים סיוע יוכרזו "ניתנים להעסקה." אלו שיחשבו ניתנים להעסקה לא ימצאו הרבה משרות "מתאימות" עבורם. ייתכן והם יסכימו להשתלב בתוכניות "הכשרה" במימון ממשלתי, במיוחד אם יקבלו 30 דולר לחודש תמורת הסכמתם, אבל רבים מהם פשוט ידפקו כרטיס בלי כוונה למצוא עבודה. בכל מקרה, התוכניות הממשלתיות לא יצליחו להעניק להם הכשרה במיומנויות נדרשות כמו במערכת ההכשרה הרגילה בתעשייה הפרטית. ברור מעל לכל ספק כי התוכנית לכפות על אנשים לעבוד תמורת הטבות הסעד תגונה כסוג של עבדות, ודרישת העבודה תוכנס בשקט למגירה.

נטל המיסוי יגבר בהדרגה, כדי לשלם עבור ההטבות התופחות. ייעשה נסיון להטיל את הנטל בעיקר על חברות ועל בעלי הכנסות גבוהות. הגדלת המסים תקטין עוד יותר את התמריץ לעבוד, ותפגע ביצרנות שעליה מסתמכות כל תוכניות הרווחה. הוצאות הממשלה ימשיכו לתפוח מהר יותר מהכנסות המסים, ועמם יבוא גרעון כרוני במאזן התשלומים, אינפלציה מוניטרית, וירידה נוספת בכוח הרכישה של החסכונות, הפנסיות ופוליסות הביטוח.

אין זה סימן מבשר טובות שהכרזתו של הנשיא ניקסון על תוכנית הבטחת ההכנסה שלו באה ערב ההכרזה הכפויה על פיחות נוסף של הפרנק. כזו המדיניות, כאלה התוצאות.

הנרי הזליט (1894-1993) היה חבר בוועד המייסד של מוסד מיזס. הוא היה פילוסוף ליברטריאני, כלכלן ועיתונאי, בין השאר, ב"וול סטריט ג'ורנל," "ניו יורק טיימס," "ניוזוויק" ו"אמריקן מרקורי". הוא ידוע בעיקר בזכות "כלכלה בשיעור אחד", אחד הספרים הנמכרים בתולדות הספרות הכלכלית.

ראו גם "שגיאתו של פרידמן" (http://www.mises.org/freemarket_detail.asp?control=158&)]

כתובת טרקבק | RSS תגובות