פבר' 14 2007
הצצה לעולם אחר – מזכרונותיו של איש מכירות
רותם סלע חבר מערכת הקפיטליסט פורש מעט מזכרונותיו מתקופתו כאיש מכירות באנגליה, ומוסיף כמה מחשבות על אחריות אישית, וסולידריות חברתית.
בעצת אחד האתרים הטובים ביותר באינטרנט הישראלי הלכתי לראות ביום רביעי האחרון את הסרט "המרדף לאושר". המרדף לאושר הוא סיפורו של כריס גרדנר (ויל סמית) שלאור מצבו הכלכלי העגום ננטש עם בנו על ידי אשתו. הוא מאבד את כל חסכונותיו, נזרק לרחוב עם בנו , ומחליט למרות מצבו העגום כאב חד הורי והומלס, להמשיך לרדוך אחרי חלומו להיות ברוקר, הוא חולם בגדול, ומצליח.
אחד מהאלמנטים שאחראים לאתנחתות הקומיות בסרט היא מכונה מצחיקה ומרובעת שגורר גרדנר לכל מקום ומהווה את אחד מהגורמים המרכזיים למצבו העגום. מדובר במכונה יקרה מידי לבדיקת צפיפות העצם שגרדנר מנסה ללא הצלחה יתרה למכור. באחד מהשלבים המוקדמים בסרט, הוא פוגש הומלס זקן ומשוגע שמשוכנע שמדובר במכונת זמן.
אותי זה הצחיק גם בגלל שהסרט הדי מקסים הזה העביר אותי קצת אחורה בזמן לתקופה נפלאה, קצרה ונוראית בחיי שלא הייתה מאוד שונה מחייו הגבוליים של גרדנר, שלושת החודשים שלי בלונדון.
חייו של צעיר ישראלי מגיל 18 עד גיל 26-27 הם שורה של תחנות פחות או יותר הכרחיות. תיכון-צבא-עבודת מכירות בחו"ל-אקדמיה. מכל התחנות האלו אולי הפחות ידועה מכולן היא עבודת המכירות בחו"ל (עמ"ח להלן). לא כותבים עליה שירים, לא מתפרסמים עליה ספרים, אין לה מגזין, חנויות קונספט, לובי, ועד, אגודה או חוק המסדיר את נהירתם של עשרות אלפי ישראלים מידי שנה לעמ"חים מאורגנים.
מויסקונסין עד לונדון, מפרברי טוקיו עד פרת' באוסטרליה. אין חור עם קניון בעולם המתועש שלא נהנה משהותם של צעירים ישראלים שמנסים למכור למקומיים, הכל. קוסמטיקה, צעצועים, מיישרי שיער, תמונות שמן, כריות חימום, ארנקים, שעונים ומשקפי שמש. ומה שבאמת מדהים, זה שהם עושים את כל זה למרות שאף אחד לא מבטיח להם שום דבר. לא משכורת מינימום (העבודה היא רק על עמלות), לא רשת ביטחון חברתית, ואפילו לא חברות באיגוד מקצועי.
הם הולכים כי כדאי להם, הם הולכים כי במקומות האלו הם מקבלים תגמול ששווה למאמץ שלהם, ורבים מהם יעבדו קשה כמו שלא יעבדו בחייהם. בארץ הם מוצאים רק מקומות עבודה שסתומים בעובדים מאוגדים, מס "קנס" הכנסה גבוה למצליחים בזכות עצמם ודמי אבטלה לכל מסיים צבא.
מה שמדהים במקומות האלו, מניסיון אישי. זה שאתה מרגיש שאתה אף פעם לא לבד, תמיד יש לך על מי לסמוך. כולם יודעים שכולם עומדים ברשות עצמם, שאין הורים, משפחה, חברים או מדינה שעומדת מאחוריך ולכן הם ערבים זה לזה. לא פעם ולא פעמיים רואים מקרים של חבר'ה צעירים ותמימים שבאו עם חלום לכבוש (או לפחות לחסוך) את לונדון וגמרו בלי כסף לכרטיס טיסה. תמיד היה מישהו שדאג להם, שחשב עליהם, שבדק עליהם, כי בגולה הרי כולנו ערבים זה זה, ובארץ אדם לאדם זאב, הרי המדינה דואגת לנו. ומי צריך סולדריות.
החוויה באנגליה היתה בשבילי חוויה מכוננת. לא רק בגלל האתגר, הקושי והניסיון שלא יסולא בפז בעבודת מכירות אינטנסיבית שבני עמנו משום מה מצטיינים בה. היא הייתה חוויה מכוננת גם בגלל ההצצה שהיא איפשרה לי לחברה אחרת, חברה שמורכבת מאנשים חרוצים, נדיבים ומלאי להט. הם כובשים את העולם אחרי הצבא ואז חוזרים לפה, למדינתנו הקטנה שלא סומכת עליהם שיחנכו את הילדים שלהם נכון, יקנו ביטוח בריאות, יקשרו שרוכים או ימצאו עבודה.
לצערנו הם קולטים די מהר את המסר וחוזרים להיות מה שהמדינה שלנו מצפה מהם. אם רק נשחרר אותם מכבליהם נחיה במציאות אחרת, אני יודע, הייתי שם.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
כל ישראלי שחוזר לפה (גם אני, למרות שלא עבדתי במכירות) הופך לחלק מהמערכת. היית שמח אם מישהו היה מתיר את הקשר הגורדי הזה.
אני לא יוגע באיזה סרט אתה חי. לא התה תקופה יותר מזויעה מזו בחיים שלי, כל אחד חושב רק השטרלינג שלו ולאף אחד לא אכפת מכלום חוץ מלעשות כסף לברוח ולשבת על איזה פוף בגואה.
אנגליה מזכירה לי בוסים נצלנים וחברים טובים לעבודה. נראה כאילו האנשים בחברהשעבדתי בה שנקראת דנבר התחלקו לשתי קבוצות אלו שניהלו את החברה ורק רצו למקסם את התועחת מאיתנו. והחברים שלי, אלו "שהיו באותו בוץ" ובאמת עזרו אחד לשני. אני ממליץ לכל אחד כחוויה מבגרת.
שמע, מה ההבדל הגדול בין החברים שלך שעוזרים זה לזה בכרטיסי טיסה, לקבוצת חברים שגרה בקומונה?
ולמה לא להכניס עקרונות כאלה של עזרה הדדית למדינה דמוקרטית אם זה מה שרוב האנשים מאמינים בו?
תורין,
אין לי בעיה עם קבוצות של אנשים שגרים ביחד בקומונה, אין לי שום דבר באופן כללי נגד קומונה.
אבל אני לא חושב שלאנשים שגרים בקבוצה כזאת יש זכות להפוך את כל המדינה לקומונה, כיוון שלא יכולה להתקיים סולידריות שאיננה מבוססת על כפייה וזה בדיוק מה שהמדינה עושה.
אם אנשים באמת אוהבים זה את זה ואכפת להם זה מזה הם יעזרו אחד לשני ולא צריכים את המדינה שתכריח אותם ותכפה עליהם את זה על ידי קיום של חוקי רווחה.
אני לא חושב שהמצב של המוכרים באנגליה היה יותר טוב אם היה מישהו שהיה מגיע ומנער אותם מחסכנותיהם בשביל לדאוג למי שנפל בצד הדרך בשם "הסולידריות", אם כבר הסולידריות הייתה אובדת ולא צומחת. לא בונים חברה טובה יותר על בסיס של כפייה, רק על בסיס של רצון חופשי.
אפשר להסתכל על זה באמת אחרת, הסיטואציה שנוצרה מול הבוסים באמת יכולה בשביל לעזור ולהבין למה צריך חוקים ששומרים על חוקי עבודה, במיוחד חוקים נגד פיטורים והלנת שכר, שהישראלים באנגליה לא מצטיינים במיוחד בלשמור עליהם.
חוקי עבודה יהיו נשיקת מוות לעולם המכירות (הישראלי) הבינלאומי. העסקים הללו בנויים על דינמיות ותחלופה גבוהה מאוד של נקודות מכירה וכנגזרת של זה, של עובדים.
בנוסף לכך העובדים מתוגמלים על ידי אחוזים מהמכירות שיכולים להסתכם בעשרות אלי שקלים בחודש אך גם בסכומים נמוכים מאוד. כך שניפוי העובדים הוא בד"כ ניפוי עצמי.
המשפט הבא מגלם את את כל מה שהאתר הזה מייצג. כלומר, ראיית המציאות דרך החלון הורוד של הבועה ההזויה והמנותקת של כותביו:
"חייו של צעיר ישראלי הם מגיל 18עד גיל 26-27 היא שורה של תחנות פחות או יותר הכרחיות. תיכון-צבא-עבודת מכירות בחו“ל-אקדמיה".
מקס: לפחות ירדנו לשורש הבעיה. הקפיטליסט הוא פשוט אדם אופטימי. חזירות שכזו.
אם במילה "חזירות" אתה מתכוון לחזיר מ"חוות החיות" שמשכנע את שאר חיות המשק עד כמה חייהן טובים, אתה בהחלט צודק.
רק שאני לא הייתי קורא לזה "אופטימיות".
החזירות בחוות החיות לא התבטאה בשכנוע, אם אני זוכר נכון. היו שם עוד כמה דברים כמו שקר, גניבה, הכאה ורצח. אני משער שאתה לא מייחס לי מעשים כאלה.
מקס,
אני לא יודע למה אתה מתכוון שאתה כותב על הבועה ההזויה.
בכל מקרה חבר'ה רבים, בחו"ל כולם הולכים לעבוד, אין צורך בכסף, החברות משלמות לך אפילו על כרטיס טיסה שאתה מחזיר להן בעבודה. אין תנאי סף כלשהם שכוללים תעודת בגרות, מוצא אתני, או אפילו לא ידיעת השפה האנגלית במקרים מסויימים (מהיכרות אישית). כל מה שהחברות הללו רוצות זה את הנשמה שלך בעבו חופן דולרים ואנשי כל המגזרים שבארץ היו בוכים שקשה להם ונמנעים מעבודה קשה בבניין או בחקלאות או ברחוק מהבית קורעים את התחת.
מה אוטופי בזה ?
שום דבר אוטופי. פשוט המסלול שתיארת, תיכון-צבא-עבודה בחו"ל-אקדמיה איננו מסלול תקני של כל צעיר ישראלי, ויש הרבה ישראלים שהמסלול התקני שלהם נראה אחרת לגמרי.
האנשים שנמנעים מעבודה בבניין או בחקלאות, אגב, עושים את זה בעיקר בגלל שהם לא נואשים מספיק כדי לעבוד בשביל שקלים ספורים לשעה, לישון עם עוד 10 עובדים במחסן ולהיות משועבדים למעביד שיכול להביא עליהם את משטרת ההגירה שידפקו להם מכות אם הם מעיזים להרים את הראש.
כמובן שאתה היית רוצה שאנשים יהיו נואשים עד כדי כך שיבחרו "מרצונם החפשי" לעסוק בעבודה כזאת, אני לא, ועל זה אנחנו חלוקים.
מקס: למה צריך להיות מצב שמישהו ישתוקק לעבוד בבנין או בחקלאות?
(כמעט הוספתי פיסקה על ניסיון אישי בעבודה כזו אבל אז היית מאשים אותי בראיית החיים דרך משקפיים ורודים ואני משתדל להימנע מכך
מקס,
אני לא מבין איזו סיבה יש למשטרת ההגירה "לדפוק מכות" לישראלים שעובדים בבניין וחקלאות. המשכורות בבניין דרך אגב לישראלים הן די גבוהות ומתחילות ב6-7 אלש"ח, ישראלים פשוט לא רוצים לעבוד במקצועות האלה, זה לא מכבד אותם.
לרותם: משטרת ההגירה לא מרביצה לישראלים, בזה כל העניין. אם אתה רוצה עבד נרצע, אתה צריך עובד זר כי לישראלים תצטרך לשלם יותר ולהעביד פחות.
כמובן שברגע שלישראלים לא תהיה רשת ביטחון חברתית, הם יהיו מוכנים לעבוד באתם התנאים כמו עטובדים זרים דהיום.
המשכורות בבניין לישראלים הם בסדר גמור, אבל כמה קבלנים ישלמו 7000 שקל לישראלי אם הם יכולים לשלם פחות מחצי מזה לסיני או רומני? רוב הישראלים שעובדים בבניין הם מנהלי עבודה וכיו"ב והטענה שאנשים "לא מוכנים ללכלך את הידיים" היא בסך הכל אגדה אורבנית של קפיטליסטים שרוצים לישון טוב בלילה.
אנשים לא צריכים "להשתוקק" לעבוד בבניין או בחקלאות (או בראיית חשבון לצורך העניין), אבל אין סיבה מיוחדת שלא ירצו לעבוד בעבודות הנ"ל אם התנאים והמשכורת יהיו סבירים.
בתור אחד שעבד גם בלונדון וגם בארה"ב בשוק העבדים שנקרא "מכירות" אני חייב לא להסכים עם ההצהרה המכלילה שלך בקשר לערבות הדדית, הבוסים שלי בשני המיקרים היו חלאות אדם ועסקו בפעילות בלתי חוקית ענפה. הישראלים תחתם מנוצלים באופן מחפיר ונאלצים לעבוד בתנאים איומים בלי שום זכות . בנוסף אופי העבודה מחייב את המוכר לשקר את עצמו לדעת על מנת למכור את המוצרים שמכירם אינו תואם את איכותם . העסק מתקיים רק מכיוון שהלחץ על המוכרים הוא אדיר לספק את התוצאות וישנו פחד גדול מכישלון … אני יכול להרחיב עוד ועוד אך קצרה היריעה. ניתן לקרוא מחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים רבים בנושא (אני זוכר את הסרט התעודי המעולה של ערוךץ שמונה על מוכרי הגלידות בארה"ב, ועל הגיישות ביפן) עבדות מודרנית משפילה ומנוונת.
רותם שפכת הרבה מילים על התופעה, ועדיין, גם אחרי שקראתי את המאמר פעמיים, אין לי מושג מה לכל הרוחות קרה לך בשלושת החודשים האלה בלונדון(?). מה שברור הוא שהיית שלושה חודשים בלונדון. אז מה?
חוץ מזה אתר נחמד. הקפיטליסט הזה. דודו
תגובה 2: רותם היקר, רק מבחינת העברית אי אפשר לכתוב כך (כמו שאתה כותב):"חייו של צעיר ישראלי הם מגיל 18 עדגיל 26-27 היא שורה של תחנות…" אז ככה. רותם יקירי אחרי כל מה שהשקעתי בך אתה כותב במאמר שלך ש"החיים הם"… ואח"כ "היא שורה של" אז אפילו בכלכלה החיים לא יכולים להיות גם "הם" וגם"היא". אתר מושקע כל כך, אז למה אין לכם עורך לשוני?
כנראה שבכל זאת ישנם דברים שהכלכלה סובלת והעברית עדיין לא!. ותודה על ההזדמנות להגיב דודו