פבר' 09 2007
להחזיר הבחירה להורים – הילדים מרוויחים !
לאור מצבה העגום של מערכת החינוך והקמפיין המגוחך של הסתדרות המורים להמשך הסטגנציה, כותב אורי רדלר על אופציה למציאות אחרת.
אחת ההבטחות המרכזיות של מדינת הרווחה המודרנית היא להעניק חינוך חינם לכל אדם, מילדות ועד גמר לימודי האוניברסיטה. ההבטחה הזו לא מומשה. החינוך אינו חינם. גרוע מזה, הוא אפילו לא חינוך.
מדינת ישראל מוציאה סכומים עצומים על חינוך. בשנת 2004 הוציאו אזרחי ישראל, אם ישירות ואם בעקיפין (דרך משרד החינוך) כ-36 מיליארד שקל לחינוך ילדי ישראל עד גמר התיכון. 25,550 אלף שקל לכל תלמיד, בכל שנה, לאורך 14 שנה.
התוצאות המושגות מהסכום הכביר הזה, בערך 350,000 שקל לתלמיד, עלובות עד דכא. מנקודת מבט כלכלית, עם זאת, התוצר העלוב של מערכת החינוך אינו מפתיע: המורים, האנשים שבידיהם מסורה האחריות הגדולה הזו לחנך, משתכרים אל צרור נקוב, וכך נראה פועלם. אם אתה משלם למישהו שכר של מטאטא רחובות, תקבל מטאטאי רחובות. יש יוצאים מן הכלל, אבל יש גם כלל, וההוראה אינה מקרה חריג לעניין זה: כציבור, מדובר בפסודת אקדמית; זיבורית המשכילים, שאינה מספיק מוכשרת כדי לעמוד אפילו בדרישות התואר הראשון המדוללות ביותר.
זה לא חייב להיות כך, כמובן.
בואו נעשה ניסוי מחשבתי ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, שאנחנו מחפשים דרך לשמור על 'חינוך חינם' ובכל זאת לקבל משהו ששווה מעט יותר. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לכתוב על בריסטול גדול את הכלל הפשוט: כשאנשים חותרים לקדם את תועלת עצמם באופן חופשי, גם תועלת הכלל יוצאת נשכרת.
נאמר שניקח את הסכום המוקדש לכל תלמיד ונהפוך אותו ל"קופונים" בגובה של 20,000 שקל לכל תלמיד. לכל הורה יהיו קופונים כאלו בהתאם למספר הילדים הלומדים במערכת החינוך, וניתן יהיה להשתמש בהם רק לצורך זה.
עכשיו, תחזיקו חזק, בואו נפריט את מערכת החינוך כולה. כלומר, אין יותר בתי־ספר מדינתיים. רק פרטיים.
באופן טבעי, תמלא הארץ מנהלים מקצועיים וחאפרים, שיפתחו בתי־ספר ויחפשו לעשות רווחים קלים על חשבון התלמידים. הם יעשו חשבון פשוט. לדוגמה, 400 תלמידים, 20,000 שקל לתלמיד, יוצא לנו 8,000,000 שקל. נביא עשרה מורים ונשלם להם 3,500 שקל לראש, נוציא קצת בעוואנטה כסף על מסיבת סוף שנה, והרי לנו שבעה מליון שקל נקיים לשנה. ביזנס לא רע.
ביזנס רע. כלומר, בלתי אפשרי. כזכור, אמרנו שבמסגרת הניסוי המחשבתי מערכת החינוך מופרטת כולה. כלומר, לכל חאפר יש זכות לפתוח בית־ספר, אבל גם לכל הורה יש חופש לשלוח את הילדים שלו לכל בית ספר שהוא רוצה. להורים יש כמובן שיקולים אחרים מאלו של המנהל החאפר: איכות המורים, איכות ההוראה, היחס לילדיהם, הצפיפות בכיתות, וכדומה. מבחינתם, המצב האידאלי הוא כשיש מורים טובים, כיתות קטנות, תשומת לב לכל תלמיד, מחשב לכל ילד, ופינוקים ובריסטולים חופשי על הבר. לבית ספר כזה הם רוצים לשלוח את הילד שלהם.
גם החזון הזה אינו תמיד אפשרי, אבל שאיפתו של המנהל, מטעמים אנוכיים גרידא, תהיה להגיע ל'פשרה קונסטרוקטיבית': לרכז בבית הספר את צוות המורים הטוב ביותר, שילמד בכיתות קטנות מספיק, ועם ציוד הולם.
אם נניח שארבע שעות הוראה ליום הן די והותר למורה (בהתחשב בעבודה הנוספת שעליו להשקיע) הרי שעם כיתות בגודל סביר יידרש בית הספר התאורטי שלנו לכ-35 מורים. המנהל החאפר שלנו ירצה לשלם להם רק 3,500 שקל לחודש, אבל זה לא כל־כך ילך לו.
גם המורים יוכלו לבחור, ומורים טובים המושכים הורים לבית הספר, יתוגמלו בהתאם. יתר על־כן, התגמול הדיפרנציאלי של מורים לא יפלה לרעה מורים בכיתות הנמוכות. להפך, מנקודת מבטו של המנהל דווקא מורים מעולים בכיתות הנמוכות יהיו אבן שואבת לתלמידים חדשים.
בתחומים אחרים, תאוות הבצע של המנהל דווקא תשתלם. אנשים מגלים חסכנות וקפדנות רבה כשהכסף יוצא מכיסם הפרטי. בחדרי המחשב ייעשה שימוש יעיל, הכיסאות והספסלים החדשים ייקנו במחיר הגון והולם, הסיוד והחלפת הלוחות יתבצעו במהירות וביעילות, והכל יבוצע בבטחה: המנהל האגואיסט שלנו הרי לא רוצה להתמודד עם תביעות.
השינוי הקטן באופן שבו ממומן החינוך, יכה גלים הולכים ומתרחבים, משום שהוא יהפוך את המערכת הסטטית, שבה הכוח מרוכז במשרד החינוך, למערכת דינאמית שבה לכל גורם יש כוח מסוים משלו ויכולת לחתור לקידום תועלתו. מורים יוכלו להשתכר יותר בתנאי עבודה טובים יותר, וכך תהפוך ההוראה מושכת יותר למורים איכותיים יותר; מנהלים ירודים יצאו מהשוק משום שלא יהיה ביקוש לניהול הירוד שלהם, ועל־מקומם יבואו אחרים, טובים יותר; הציוד, הספרים, וההדרכה ישתפרו, משום שאיש לא יתעניין במה שמרשים את מפקחי משרד החינוך, אלא רק במה שאכן עובד בשטח ומניב תוצאות מועילות.
הניסוי המחשבתי הזה הוא רק תשובה חלקית לבעיה. חינוך פרטי אמיתי הוא פתרון טוב בהרבה. היום, משלם כל אדם בישראל יותר מ-5,000 שקל בשנה בממוצע כדי לממן את מערכת החינוך. הוא משלם עבורה בין אם הוא ילד בן 4, פנסיונר, רווק מזדקן, עני או עשיר. התשלום הזה מבוסס על מעשה עוול לא מוסרי, משום שהוא דורש מאנשים לשלם עבור שירות שאינם מקבלים. מנקודת מבט מעשית, חלק ניכר מהתשלום הזה הוא העברה בזבזנית של תקציבים מכיס לכיס ופרנסת צבא שלם של פקידי ממשלה. גרוע מזה, הערכת הסכום הנדרש לצורכי חינוך מבוססת על המצב המעוקם והמעוות הנוכחי ומתעלמת מהצרכים והדרישות התקציביות האמיתיות.
הטיעון בזכות חינוך ציבורי או פרטי־למחצה (כמו בניסוי המחשבתי לעיל) מבוסס על מה שמכונה FUD: יצירת פחד, אי־וודאות וספק—שילוב של סיפורי זוועה, סיפורי סבתא ופטפוטי זקנות בשוק. רעיון החינוך הציבורי מבוסס על התפישה המתנשאת והעריצה לפיה האזרח—זה הכשר בעיני המדינה למות למענה, לבחור, להינשא, לעשות ילדים ואפילו לקנות דירה ומכונית—הוא מין טומטום חסר־אונים, שאינו מבין שחינוך הוא דבר חשוב או איך לבחור בית ספר מתאים. בתחום רגיש זה, אי־אפשר לתת לאזרחים חופש לבחור ויש לכפות עליהם לבלוע עד הסוף את הבלילה המפוגלת שהכינה עבורם הממשלה.
במציאות, היחידים היוצאים נשכרים ממערכת החינוך הממשלתית הם פקידי הממשלה השולטים בה, וראשי הסתדרות המורים, האמונים על ייצוג המצאי הבינוני הקיים של מורים. אלה אינם רוצים לאבד את מקום עבודתם המרופד על חשבוננו; ואלה מסתייגים, מאותה סיבה ממש, מכל שיפור באיכות המורים. שניהם מסתמכים על מערכת השקרים וההפחדה סביב חינוך פרטי. ההצלחה המתמשכת של ההפחדה נותנת אישור, חלקי לפחות, להערכה שאנחנו באמת טומטומים. אחרי הכל, אנחנו נותנים לזה לקרות.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
הקטע עם זה שרק כשזה פוגע בכיס שלו המנהל ינסה לחסוך ולא יבזבז אין סוף כסף על סחורה סוג ג' מאיזה קבלן סוג ד' ויוציא 1.5 מליון שקל על אולם כנסים מטופש כשכל הבי"ס עומד להתמוטט רק כאשר זה יפגע בכיס שלו מאוד לעניין, אבל -
רק שכחת לציין שאם יפריטו עוד כמה דברים יקרו:
1. יקימו משרד ענקי לפיקוח על בתי ספר, כי לא סומכים על אנשים, ובצדק, שיחנכו בהתאם לתכנית הלימודים, והאזרח ישלם פעמיים: על פיקוח ועל חינוך.
2. אנשים יוכלו לשלם בקצת יותר משווי הקופון שלהם אם הם מהעשירונים העליונים, לכן יוקצן אשרות מונים הקיטוב בין "החינוך לעשירים" לבין "החינוך לעניים", ונחש מי יתקע עם החאפרים ולא יוכל להתנגד לכך.
3. אין שלוש
אורי, לא יכולה להסכים איתך פחות כמעט, אבל כמעט, לגבי כל דבר שאמרת.
לשמחתי יצא לטעום משתי מערכות חינוך שונות בתכלית. מערכת החינוך הרוסית הסוציאליסטית, או מה שנותר ממנה לקראת סוף שנות השמונים, אשר בססה היטב במהלך 8 שנים את היסודות החיוניים למיצוי הפוטנציאל הטמון בי (עליתי לארץ בשנת 1993, לכיתה ט). מאידך, מערכת החינוך הישראלית.
מבלי להיכנס לכל הרעות של הסוציאליזם והסיבות לקריסתו, אומר שבהצלחה רבה הוא הצמיח אנשים משכילים רבים, בהם מדענים, נואמים, הוגים ואנשי אומנות. לעומת זאת, לדאבוני, בארבע שנות לימודי בתיכון בישראל (1993-1997) לא למדתי דבר וחצי חדש ונדהמתי מבורות וחוסר אינטלגנטיות מוחלטות של רוב התלמידים. באותם ארבע שנים הודיתי לעיל שלמדתי ברוסי בשנות עיצוב האישיות וההתפתחות השכלית שלי.
יש מערכות חינוך פרטיות (לפחות למחצה) ראה את ארה"ב. חינוך מעולה אכן, למי שיכול לשלם עבורו.
גם בארץ מי שמלווה מגיל 6 במורים פרטיים מגיע לגיל התבגרות עם התפתחות יותר טובה מאלה שלא זכו לחינוך privileged.
החינוך בישראל הוא איום ונורא, אבל הפתרון שלו אינו טמון בהפרטתו. דה פקטו החינוך מופרט כבר היום.
חינוך זה מוצר ציבורי מהתחלה ועד הסוף ואוי ווי אם יופרט. זו דרך ישירה להקצנת הפערים החברתיים אשר כבר היום מהווים גורדי השחקים הגבוהים ביותר במזרח התיכון.
דש לרותם
בהא יקר,
1. מי הם אותם אלמונים ש"יקימו משרד ענקי לפיקוח על בתי־ספר"? ומדוע צריכה להיות בכלל "תוכנית לימודים"? במערכת פרטית אין מי שיקים משרדי ענק כאלו ואין גם תוכנית לימודים.
2. אנשים מהעשירונים העליונים אכן יוכלו לשלם קצת יותר משווי הקופון שלהם וליהנות מחינוך אפילו עוד יותר טוב. האם מכך נגזר שהשוק מפסיק לפעול את פעולתו הברוכה אחרי העשירון העליון? להיפך. אם ניקח את תוכנית המינימום שלי, לדוגמה, היא מייצגת תוספת עצומה להוצאה המוקדשת לחינוך דווקא עבור העשירונים הנמוכים. עבור העשירון התחתון, לדוגמה, שנהנה מהכנסה נטו של 2889 שקל בשנת 2004, מדובר ביכולת להוסיף כמעט 60 אחוז מגובה ההכנסה הזו לחינוך נטו. למעשה, עבור כל העשירונים, לבד מהעשירון העליון, זו תוספת הגדולה במידה ניכרת מזו שאותם עשירונים היו מקדישים לחינוך באופן עצמאי. במלים אחרות, התבנית שהצעתי מייצגת הגדלה ניכרת בכוחם של העניים דווקא לשפר את החינוך אותו מקבלים ילדיהם.
1. הממשלה, משרד החינוך, אלו שצריכים לדאוג שכולם איכשהו ישמחו להתגייס וישנאו את מי שלא משלם מיסים, ויציינו נקודות גאות ושפל בתרבות היהודית תוך הזדהות ושטיפת מוח במהלך שנת הלימודים.
2. שכנעת אותי! אגב מהיכן הנתונים על ההוצאות העצומות על כל תתלמיד ? התחושה שלי בתור אינסיידר היא יותר לכיוון ה-2,000 בשנה וגם זה כמו שציינתי בגלל התרבות של קבלנות והחוסר אכפתיות מכסף של אחרים וסתם לשפץ את הכיתות הסדוקות לא מספיק מרשים את הח'ברה.
3. לא בדיוק הבנתי איך הגעת למסקנה ששרוב האנשים יוצאים "ממערכת החינוך" כלל לא מתאימים לתואר ראשון.
אורי,
נ.ב. בניסוי המחשבתי שלך יש טעות מאוד בסיסית.
ההורים לא תמיד יכולים לבחור לאיזה בי"ס לשלוח את הילדים שלהם.
לרוב, הם ישלחו את הילדים שלהם לבי"ס שקרוב אליהם גיאוגרפית.
והיות שאנשים גרים לפי פילוג סוציו-אקונומי, הרי לך התוצאה. בתי ספר בהם יש השקעות יתר ע"י הורים מבוססים ימשכו את המורים הטובים ביותר והילדים יגדלו משכילים יותר ומפותחים יותר.
אגב, אנשים בעלי ממון תמיד יעברו ממקום מגורים אחד לאחר אם לא יאהבו את רמת החינוך שם (אני מכירה מישהו שעשה בדיוק זה למען ילדיו).
אבל הרבה אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לעבור דירה בכזו קלות.
חופש הבחירה הזה של הורה הוא תיאורתי בלבד, והשוק הזה לא ממש חופשי במובן זה.
כבר היום כל הורה מנסה ללמד את המורים ואת המנהלים איך ללמד ולחנך את הילדים. ועם כל הכבוד לכל הורה (ובבי"ס יש אלפים כאלה) אבל לא תמיד הוא יודע יותר טוב מהמורה, שלמד מקצוע החינוך שלא פחות חשוב מעו"ד או רופא ולא פחות קשה. וגם, קצת קשה לנהל בי"ס כאשר יש אלף מנהלים. בעיה זו רק תחמיר כשהורים ישלמו ויתרמו לבי"ס אז הם ירגישו שהם בכלל יכולים לנהל את הבי"ס. ראה אינסוף דוגמאות בארה"ב המהוללת.
1. מובן מאליו שאני נגד דבר כזה.
2. הנתונים לקוחים מנתוני הלמ"ס. בשנת 2002 ההוצאה הלאומית לחינוך הייתה 35.1 מיליארד שקל והיא גדלה מעט מאז.
3. המסקנה שאליה הגעתי הייתה שרוב המורים במערכת החינוך הם כאלו, לא בהכרח התוצר.
אני לא מסכים שהחינוך בישראל גרוע, כל עוד מלמדים איך ללמוד ונותנים אתגר לאנשים האינטליגנטיים (או לרובם בכל מקרה) אי אפשר להגיש שאין תקווה.
לאינטליגנטים שבנינינו תמיד יש חופש בחירה, וחלקם אפילו לא נכנסים למוסד התיכוני…
בכל מקרה, מה שעצוב זה שהאנשים לא ברבריים, ולא מטומטמים, הם פשוט בוחרים בדרך הקלה, ואם יש לך מורה שתעבוד במקומך, ואם יש לך הורים שישלמו על זה שתקבל ציון 40% מעל הממוצע (הקלות) אז למה לא לנצל את זה, לשבת ולהתרווח ?
אלכס, לדעתי אתה עוקף את הבעיה במקום להתמודד אתה. השאלה העיקרית אינה האם לפי הצעתי יהיו או לא יהיו אנשים שיוכלו להרשות לעצמם יותר מאחרים, אלא האם המצב הכללי ומצבם של אלו הנמצאים בתחתית הסולם ישתפר בהשוואה למצב הנוכחי. טענה לפיה לא כך יהיה נשמעת לי תמוהה.
הצעתי לא באה להפוך מצב מעולה למצב עוד יותר מעולה, אלא להפוך מצב רע מאוד למצב סביר, קביל ואכיל. ההצעה גם אינה מכוונת לפתור את כל הבעיות. שוק חופשי אינו פתרון פלא ואינו פתרון אידאלי, הוא רק מנגנון טוב בהרבה מכל אלו שיש בידינו היום. לכן, אין כאן גם מקום לגישה של "אם אתה לא פותר את כל הבעיות, אז נוותר על כל הרעיון וגמרנו". זו לא צומת בינארית.
כמשל, אפשר לדמיין הצעה שלי לבטל את המיסוי על מכוניות חדשות. אני אטען כאן, נאמר, שהורדת המיסוי תביא להוזלה ניכרת במחיר המכוניות החדשות והמשומשות, מה שיועיל מאוד לאנשים שהממון אינו מצוי בכיסם. תגובה בנוסח "כן, אבל העשירים יוכלו לקנות מרצדס יותר בקלות" אינה ממין העניין כאן, לדעתי.
לאלכס, סליחה, טעות. פניתי בלשון זכר ולא בלשון נקבה.
אורי, אלכס שם קיצור לאלכסנדרה
זה עניין אורי, שהנחת הבסיס שלך לפיה תחום החינוך יכול לפעול כשוק חופשי מוטעית לדעתי. בין היתר, מהסיבה שציינתי ומסיבות אחרות, כולל קרבה גיאוגרפית, עתיר השקעה (חסם כניסה) וגם שיקולים רבים אחרים. תחום זה לא יכול לפעול בשוק חופשי. להזכירך שוק חופשי מניח כניסה ויציאה חופשית של שחקנים והנחה בסיסית זו של שוק חופשי מופרת.
"אל תהיו כאלה רוסים מתחסדים".
לא הבנתי מה הטיעון שלך בכלל.
דבר אחד כן הבנתי, אילו הייתי אומרת שעד גיל 13 למדתי בארה"ב (ולא ברוסיה) כנראה שההערה חסרת הטעם שלך הייתה נחסכת.
נ.ב. מתחסדת או לא, יש לי תואר ראשון בהצטיינות מאוניברסיטת ת"א בכלכלה ותואר שני בכלכלה מאוניברסיטת ת"א. וכל זה באמצעות מלגות לימודים, עבודה ואמא חד הורית. אז מי מאתנו מתחסד זו באמת שאלה מעניינת.
כן, יש כאן מבחר. יכול להיות גם אלכסיי, אלספירה, אלכסנדר… סליחה שוב.
לעניין, אין שום בעיה שאני יכול להבחין בה של כניסה ויציאה חופשית של שחקנים מהשוק בתחום זה. בתי ספר נפתחים ונסגרים ותמיד נפתחו ונסגרו.
בנוגע לטענה שהשקעה גדולה יחסית או קרבה גיאוגרפית מונעים פעולה בשוק חופשי — זו אמירה השקולה לטענה שאין בכלל אפשרות לשוק חופשי. גם מסעדות, חנויות מרכול, מפעל נעליים, חנות לאסלות ומוצרי סניטציה, חברת היי-טק ולמעשה כמעט כל פעולה עסקית יש להן מגבלה א', ב' או שתיהן.
אני גם תוהה עד כמה יש כאן אכן מגבלה גיאוגרפית. כידוע, למעלה מ-90 אחוז מתושבי ישראל גרים בערים. בעיר בינונית-גדולה כמו נתניה (רוב התושבים חיים בערים מסוג זו) יש בערך 35 אלף ילדים בגילאי יסודי ותיכון הלומדים ב-61 בתי ספר שונים. בהתחשב בשטח העיר, יש בערך 3-4 בתי ספר חלופיים במרחק הליכה סביר, כשהמבחר עולה ל-10 אם כוללים נסיעת אוטובוס קצרה.
לגבי העלויות, הן אכן גבוהות אבל ממש לא חריגות או מיוחדות, במיוחד בהתחשב בעובדה שמבני בתי ספר קיימים יש בשפע.
ובכן אורי, כאן אני מסכים אתך, וגם כתבתי פוסט עם הצעה דומה בזמנו.
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=209718&blogcode=5348555
כמובן שבפוסט שלי, התופעה הטובה ביותר שתצא ממדיניות כזו איננה מנהלים ששואפים למקסם את הרווח שלהם אלא ארגונים ללא כוונת רווח, שבהם אנשים יעבדו תמורת משכורות טובות ולא תמורת צבירת מקסימום רווח.
נ.ב. סכומי הכסף בפוסט הנ"ל הם שרירותיים, לא מציאותיים, רק כדי להמחיש את הרעיון.
מקס, אכן יש דמיון שמעבר לכל דמיון. ההבדלים שאני רואה הם כמובן בגובה הסכום (הסכומים שלי מבוססים על תקציב משרד החינוך, שלך להמחשה בלבד, כפי שכתבת), אבל (ובעיקר) במידת האופטימיות של כל אחד מאיתנו. כלומר, אתה נשמע לי הרבה יותר אופטימי ממני.
כמובן שעמותות, מלכ"רים, והתאגדויות אחרות יהיו חלק מהתמונה והתארגנויות של הורים, מורים, וכו' יתקיימו. אני רק הרבה פחות אופטימי ממך לגבי סיכויי ההישרדות של עמותות ומלכ"רים, הנוטות מנסיונו לקוטב של שאיבת משכורות של מנהלי המלכ"ר והעמותה.
נ.ב. כפי שכתבת, אין באמת צורך להתייחס לבתי ספר לנסיכי האלפיון העליון ולו מפני שאותו אלפיון יאכלס מקסימום שניים שלושה כאלה (ילדי האלפיון העליון מונים בערך 1,500 ראש).
תופעת המשכורות המנופחות למנהלי עמותות זה עניין ידוע, אבל לא שונה מהותית ממשכורות מנופחות למנהלים בשוק הפרטי.
מצד שני, למלכ"רים יש יתרון מובנה, הם לא צריכים לצבור רווחים, רק לכסות את ההוצאות.
אם מוסד עסקי יכול להצדיק בקלות יחסית משכורות מנופחות למנהלים בפני בעלי המניות (ע"י כך שהמנהלים מוצאים דרכים להגדיל גם את הנתח של המשקיעים, פעמים רבות על חשבון ההוצאות),
מלכ"ר יצטרך להצדיק את המשכורות הנ"ל מול ההורים. והיות שהשליטה על הפפליניוס בידם, ויש להם אלטרנטיבות זמינות, הם יצטרכו להשיג זאת ע"י ביצועים חינוכיים ולא כלכליים.
בקיצור, מישהו כמוני לא יהיה אופטימי בלי סיבה טובה.
"מצד שני, למלכ“רים יש יתרון מובנה, הם לא צריכים לצבור רווחים, רק לכסות את ההוצאות."
ידעתי בחיי לא מעט מלכ"רים, ויש כאלו ויש כאלו. לארגונים ללא כוונות רווח יש נטייה להפוך לארגונים להעסקת המועסקים בהם. כלומר, ה'סכנה' העיקרית כאן די דומה לסכנה הקיימת בחברות: שאיבת עיקר ההכנסות של המלכ"ר לצורכי משכורות לעובדי המלכ"ר. תזכור שברוב ארגוני הצדקה המתרימים בישראל, רוב הכסף הולך להוצאות הארגון, לא למטרות הייעודיות שלו.
דבר אחד בטוח. הקרבון במערכת החינוך הוא כל כך מקיף, שאין ברירה אחרת , חייבים רפורמה, כלומר ביטול משרד החינוך, הסכמי השכר, אירגוני המורים וכו'
אלכס מפתיע ומענין לשמוע כהלא דברים ממי שלמדה כלכלה בעולם המערבי (במאמר מובגר קשה לי להחליט אם המאמר הראשי תמים מניפולטיבי או פשוט ללא מחשבה) בכל אופן מענין לשמוע עוד מה דעתך, אני מתנדב בתנועה חינוכית, כמו שבטח ניחשת בעלת דעות סוציאליסטיות. אז צרי קשר עם מעונינת binsh12@gmail.com
^– מפעל שידוכים פילוסופי
[...] אז מסתבר שא י לא לבד, ויש בלוגרים אחרים וטובים שמעלים רעיו ות יצירתיים לגבי החי וך בארץ [ע"ע: מורה ב-10,000]. הרעיון של שוברי חי וך קוּדם במיומ ות רבה על ידי ש י בלוגים, וזה לא יפתיע אף אחד שהקפיטליסט היומי הוא אחד מהם. מה שכן מאד מפתיע הוא שהבלוגר הש י הוא לא פחות ממקס הזועם המעט יותר סוציאליסטי, שעד שכתב את הפוסט הזה לא הסכים עם אף מילה שהקפיטליסט כתב. מאד מומלץ לקרוא את ש י הפוסטים, ואת שלל התגובות שבאו בעקבותם. [...]
לא צריך להיות קפיטליסט בכדי להבין את עליבות המצב. מה שמפתיע הוא שצריך (כנראה)להיות סוציאליסט על מנת לתמוך בהמשך המצב הקיים. רצוי לזכור כמה נתונים בסיסיים שלא הובאו ע"י כותב המאמר.
משרד החינוך נכשל בכל מה שהוא נוגע.
1. ביה"ס נשאר מקום מדכא.
2. רמת המורים נמוכה.
3. כל הלימודים החל מכיתות חטה"ב הם מכווני בגרות.
4. למרות הורדת הרמה של מבחני בהגרות ושלל רמאויות על מנת לעלות את מס' הזכאים אין עליה משמעותית. להפך הבגרות הופכת חסרת משמעות.
5 מספר הנושרים נשאר גבוה.
6. המורים מסורסים, והם אכן ממלאים את תפקידם כפקידי מדינה.