אפר' 03 2007
חירות ואחריות
לכבוד חג החירות בחרתי לכתוב על רעיון החירות כפי שנתפס והתפתח על ידי בשנים האחרונות, רותם סלע.
בנעורי הייתי קורא נלהב של איין ראנד, בעקבותיה נהפכתי לליברטריאן ואינדיבידואליסט, חשבתי שהחירות מקיימת זהות מוחלטת עם חופש בלתי מוגבל. הסיפור של יציאת מצריים היה בשבילי התגנבות יחידים, אחד אחד, אל תוך החופש הגדול והבלתי מוגדר בו כל איש מוצא לו את הזולה שלו. החופש של סיני.
בני ישראל השתחררו מעול המצרים כמו שהשתחררתי אני מעולם של המפקדים שלי בצבא ומעול ההורים והמורים שלי בבית ספר. בבת אחת, כהרף עין, ניערו מעליהם את המצריים ויצאו לחופשה של 40 שנה.
חופש היה מושג שקיים זהות מוחלטת עם חירות, כשכל גבול פנימי או חיצוני שמהווה הגבלה לחופש הזה פוגע בעצם בחירותי. בהקבלה ההיסטורית ליציאת מצריים השיעבוד ממנו ברחו בני ישראל הוא העדר החופש לקבוע איך לארגן את הזמן שלהם ומה לעשות בו. כי עבד היה קודם כל ואך ורק מי שאומרים לו מה לעשות.
בני ישראל יצאו ממצריים ואני התחלתי את הלימודים באוניברסיטה, עבודה, נכנסתי ויצאתי ממערכות יחסים, חי ו"חוגג" את החופש גדול שלי. אף אחד לא אמר לי מה לעשות, אף אחד לא העיז להציב גבולות לרצונות ושאיפות שלי. נשארה רק שאלה אחת תלויה באוויר, מה אני עושה בכל הזמן הזה, ולמה ?
עש לפני חצי שנה, הייתי קם בבוקר, לצלילי “Nine to five” של דולי פרטון, ומכוון את השעון המעורר לעוד 10 דקות ועוד 10 דקות של שינה. אחרי זה גררתי את עצמי לכל מיני מטלות שבחרתי לעצמי. עבודה בפילוסופיה של מדעי המדינה, פגישה עם איזה עורך עיתון סטודנטים במסגרת התפקיד שלי במרכז שלם, פגישה עם חבר בקפה הלל במושבה הגרמנית. שמתי לב שלמרות שכביכול בחרתי בכל זה, הכל נעשה במן סתמיות מרגיזה שמתחילה מהקושי שלי להקים את עצמי מהמיטה בבוקר וממשיכה בהתנהלות מנומנמת משהו לאורך היום. זה לא חירות חשבתי לעצמי, ואם זה לא אז מה זה כן ?
אחרי כל ההתערבות הממשלתית המיותרת, אנחנו עדיין יכולים להגדיר את עצמנו כיום כחיים בחברה חופשית. אם זה בחוקים ובתקנות שלה ואם זה בדרך שבה היא (האנשים שבתוכה) תופסים אותנו, כפרטים אחראים ואוטונומיים.
אבל בעצם חירות היא יותר מהחופש הזה, יותר מהתנאים האובייקטיבים הדרושים לחירות. חירות היא פעולה חופשית שבאה מתוך משמעות, מתוך קונטקסט. והמשמעות הזאת קודמת לפעולה, בעצם היא אפילו קודמת לחופש עצמו.כי היא היחידה שמעניקה לו ערך.
רוח התקופה בה אנו חיים היא רוח מקולקלת, תקופה בה מה שהגיוני הוא לדרוש מעצמך פחות ומהחברה שאתה חי בה יותר. מן ניסיון בלתי אפשרי לחזור למצב המחוסר דאגות של הילדות עם כל היתרונות של להיות מבוגר. הבעיה היא שאנחנו לא חיים בגלל זה חיים יותר מאושרים בגלל שכבר איבדנו את הסיבה לעשות משהו, שכחנו שיש יותר מלהילחם על מה שמגיע לנו ועל מה שמותר לנו לעשות. יש קודם כל להילחם על מי שאנחנו.
בשביל שהחברה שלנו תהיה חברה טובה ובריאה יותר, בשביל שאנשים ייהנו מחירות אמיתית, אנחנו צריכים לחזור ולהבהיר להם כי את המלחמה האמיתית על החירות שלהם הם צריכים לעשות קודם כל מול עצמם. שבמקום ללחוץ על הסנוז כל בוקר הם צריכים להקים את עצמם, שבמקום לראות בעצמם ילדים מגודלים הם צריכים לחזור ולראות בראי אנשים שאחראים לגורלם.
אני קמתי יום אחד, הסתכלתי בראי ונזכרתי שאני יכול לבחור, בחצי שנה האחרונה הספקתי להחליף עבודה ולעבור עיר וכמובן דירה בשביל לרדוף אחרי הסיבה לקום בבוקר, החירות שלי. זה לא היה יותר קל, זה היה נכון.
בני ישראל שהלכו במדבר 40 שנה לא היו חופשיים כי הייתה בהם עדיין תודעת עבדות, הם לא השתחררו כי לקח להם 40 שנה להבין כי חופש אמיתי דורש מציאת מטרה ולקיחת אחריות שמעניקים את הקונטקסט שבלעדיו החיים הם רק אוסף מצ'עמם של רגעים.
בפתח חג החירות הזה אני רוצה להזכיר לכולנו (כמו שהזכרתי לעצמי) שאנחנו צריכים לקחת אחריות לגורלנו וחיינו, "האדם ההגיוני מתאים את עצמו לעולם; האדם הלא הגיוני ממשיך להתעקש להתאים את העולם אליו. לכן, כל התקדמות תלויה באדם הלא הגיוני."
שתהיה לכל קוראי הקפיטליסט שנת חירות, לא הגיונית, לא ליניארית וכמובן משמעותית.
חג שמח (וכשר),
רותם.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
תודה רבה, גם לך.
סוף כל סוף מאמר הגיוני ומאוד מעורר הזדהות אחרי רבים ולא כ"כ טובים.
הבהא עבדו עלייך. מדובר בעוד מאמר נאו ליברלי ומתנשא שאומר לישראל האחרת שהיא אחרת כי היא בוחרת להיות ככה. רותם – אם חד הורית עם שלושה ילדים לא יכולה פשוט לדאוג לעצמה, היא צריכה עזרה ואנחנו נהיה חברה טובה יותר, בריאה יותר וצודקת יותר עם נעזור לה ולא נספר לה מעשיות מההגדה.
אחד יקר, אני לא מאמין רק כי כל אחד צריך לקחת אחריות אך ורק על עצמו, אשמח מאוד עם אנשים יקחו אחריות גם על אנשים אחרים. עם זאת אינני חושב שזריקת אחריות על הגוף האמורפי הקרוי המדינה היא לגיטימית או טובה ליצירת חברה טובה יותר או בני אדם טובים ביותר.
מאוד מעניין שאתה מדבר על החרות החיובית (במונחיו של ישעיה ברלין) שעליה נוטים לדבר יותר אנשי שמאל, ולא על החרות השלילית עליה נוטים לדבר הליברטריאנים.
דוד, החירות החיובית של ישעיהו ברלין לא חייבת להוביל למסקנות שמתיישבות דווקא עם תפיסה שקוראת ליותר התערבות ממשלתית. לתפיסתי חירות חיצונית היא לא תנאי מספיק לחירות, אבל ללא ספק תנאי הכרחי.
את התגובה שלי אפשר למצוא כאן:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=209718
מקס, קראתי את הקטע שלך, ולא ירדתי לסוף דעתך. בכל מקרה אשמח אם תוסיף אותו\תקציר גם לפה.
בשבילך, עד חצי המלכות:
האדם ההגיוני יזהה "מה השוק רוצה", יקום בבוקר, למרות שאולי בא לו להמשיך לישון, ויצא לספק את הסחורה כדי להיות מתוגמל בדירת מעמד בינוני מאובזרת ב"איקאה" וג'יפ מלוקק.
מקס הזועם טוען שזה אולי הגיוני (ואולי לא), אבל דבר אחד בטוח: מי שעסוק בלרוץ בתוך פאקן מבוך כדי ללחוץ על הכפתור הנכון ולקבל את חתיכת הגבינה שלו, לא יודע דבר וחצי דבר על חירות.
חירות, בתור התחלה, זה להגיד: "למה לעזאזל אני תקוע בתוך מבוך מזויין? מה יש לאכול חוץ מגבינה? מי זה האבו-ארבע עם החלוק הלבן והתיקייה? והיי… מעניין זה לעזאזל יש מחוץ למבוך… המממ, איך יוצאים מפה?".
האדם ה"הגיוני" משחק לפי כללי המשחק, האדם החפשי משחק לפי הכללים של עצמו.
אז אם אתה חושב שהעולם לא מתאים לך, אתה בכיוון הנכון. זה לא אומר שאתה בכיין, זה בסך הכל אומר שאתה לא חיה מאולפת בקרקס.
זה לא אומר שאתה תמיד יכול לעשות מה בזין שלך, אתה לא תמיד יכול לצאת מהמבוך ולפעמים צריך לרוץ אל הגבינה אם אתה לא רוצה למות מרעב, אבל זה לא חייב למצוא חן בעיניך.
מקס, אין לי שום בעיה אם מה שאתה אומר. חוצמזה שאני חושב שאיקאה זה לא גבינה במבוך אלה חנות נהדרת לכלי בית. החברה החופשית מאפשרת לאדם לבחור יותר מאי פעם, העושר החומרי שהכלכלה החופשית הביאה אליו מאפשרת לנו יותר מאי פעם להיות עסוקים פחות במירוץ ויותר במימוש העצמי, זה שהרבה אנשים צריכים להזכיר לעצמם את הפרט החשוב הזה זה נכון, אני לא חושב שהשיטה אשמה בזה, זה הטבע האנושי.
הרשומה נתקבלה בבלוגדיבייט…
רשומה זו נתווספה לבלוגדיבייט, כחלק מדיון על מהי חירות?….
רותם מה המצב ארבע בבוקר ואני קורא את המאמר שלך במסגרת שיטוט משונה באינטרנט.
מרבית דבריך נכונים אולם אני שב ומזכיר לך שלא הכל בקפיטליזם טוב ויפה. תרבות הצריכה שמתפחת אצל הדור הצעיר בארץ היא אחת הרעות החולות הגרועות ביותר שישנן ואף על פי שגם אני גדלתי על איין ראנד אני מקפיד תמיד לסייג את האינדיבידואליזם הקיצוני שלה ולזכור שהדרך הטובה ביותר למימוש עצמי ולהשגת משמעות בחיים היא אמנם כפרט אך כפרט במסגרת הקבוצה.
בכל מקרה חג שמח ושמור על קשר.
מאמר מעניין ביותר, אבל זיהיתי כאן הצגה לא מדוייקת שעוברת כחוט השני לאורך המאמר:
הכותב מציג את עצמו כאילו הוא התחיל כאוהב איין ראנד וליברטריאן וכך הגיע להיות תומך בחירות פוליטית, אבל בשנים האחרונות הוא הבין שהחירות שצריך לשאוף לה היא מעבר לחירות פוליטית- היא חירות פסוכולוגית-אפיסטמולוגית, so to speak.
אז אני אומר- הראייה הזאת היא בדיוק מה שמבדיל את איין ראנד והפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה מגורמים ימניים כלכליים ידועים- שהיא מתבססת על החירות השכלית של האדם שעומדת בבסיס הקפיטליזם הקיצוני בו היא תומכת. אני מניח שבהגדרות מקובלות של פילוסופיה פוליטית היא תיחשב לתומכת ב"חירות שלילית" (לוק ולא ברלין- הסתייגות: אני כמעט ולא מכיר את כתבי ברלין, ומסתמך על דברים כלליים שקראתי עליו), אבל הפילוסופיה הפוליטית אינה הבסיס שלה.
לכן, המאמר דווקא מתאים מתאים לתזות של ראנד.
שלום לך רותם.וחג שמח!
אני מקווה שתגובה לפוסט הזה הינה עדיין רלוונטית.
קראתי את שכתבת והזדהיתי עם כל מילה, כמובן בהתאם למצבי שלי ונסיבות חיי.
אני סוגרת 10 שנים של יציאה לחרות האישית שלי. 10 שנים למותו של בעלי שהיום אני מבינה שמאותו היום בו התאלמנתי, בעצם יצאתי לחרות האמיתית של חיי. בכל המובנים.
10 שנים שהחלו בסיומו של חג החרות. ביום האחרון לחג.
כמובן שרק היום אני יכולה לראות את השינוי בהתבונני לאחור אל עבר עברי מאז ובכלל.
שנים העמדתי פנים של צער עמוק כדי לרצות את הסביבה. המשפחה. הילדים. ומשנה לשנה הבנתי כמה צביעות יש בהעמדת הפנים הזו.
הרי בעצם אינני מצטערת כלל וכלל. הרי אני ברת מזל ומודה ליקום על ששיחרר אותי מעולו של זה!
הרי חיי יכלו להגיע לתהומות נשיה אלמלא יצאתי לאותה חרות "מאולצת".
ככל שעובר הזמן אני מבינה עד כמה אני בת חורין.
כן. זו החרות. ממש כפי שאנו יושבים בחושה בסיני ומביטים על הים ומביטים סביב ומבינים היכן התהלכו בנ"י 40 שנה במדבר סיני.
אני לא בטוחה שהם אכן חשו את החרות האמיתית ומכיון שלא באמת היו בני חורין לגורלם. הם היו חופשיים ומשוחררים ממשעבדיהם, המצריים. אך עצם ההליכה במדבר 40 שנה – אינה מסמלת על חירות כפי שאני תופסת אותה.
אע"פ ש"שמלתם לא בלתה מעליהם ונעליהם לא בלו" ומן זרם להם מהשמים כל העת וענן אש בלילה וענן אחר ביום, למען שיהנו מהצל.
סוגיה מסובכת ענין החירות.
נהניתי לקרוא את שכתבת ותודה שניתן לי להגיב ולסדר בכך את מחשבותי המבולבלות בנוגע לתפיסת החג הזה.
עדי
Thank you,