יוני 22 2007
הזכות לצעוד
לאחר קריאת המאמר האחרון, החלטתי להיענות לאתגר של רותם ולכתוב מאמר התומך בקיומו של מצעד הגאווה בירושלים. ואני כבר שומע אתכם נאנחים. "נו, די כבר, כבר כתבו על זה כל כך הרבה פעמים, כמה אפשר?" מסתבר שאפשר עוד קצת. אז הנה הוא עוד מאמר אחד אחרון על מצעד הגאווה – עד השנה הבאה ואז עוד פעם חוזר חלילה. (כתב: בוריס קרפה)
בשנה הבאה שוב ילחשו מתנגדי המצעד על כך שירושלים היא עיר קדושה ושאין "לבזות" אותה בתהלוכות בעלות "נפח מיני מוחצן". ושוב אנו השפויים נצטרך להוציא לאוורור מהבוידעם את הברור מאליו במדינה חופשית – לא ניתן במדינה מתקדמת להחליט החלטות על בסיס דעותיו של פלג דתי זה או אחר.
אחרי הכל לא כל זרמי הנצרות, היהדות, והאיסלם מאוחדים כנגד ההומוסקסואלים – תבדקו בכנסיה האנגליקנית או אצל הרבנית קוק (יש הבדל בינה לבין הרב). וגם אם כל הקהילה הדתית העולמית הייתה עומדת מאחורי דעה כזאת, זכותה של הקהילה ההלט"ב לצעוד איננה נגזרת מהסכמתו של רב כזה או אחר, כמו שהיא לא אמורה להיות מותנית בהחלטת רוב.
בשנה הבאה שוב יזהירו מתנגדי המצעד על כך שצפויה לנו אלימות, ש"מישהו" יבוא ויתקוף את הצועדים ו"יישפך דם" ואני אענה להם, שבמדינה ליברלית זה בכלל לא אמור להיות פונקציה ואתן להם כדוגמא את ארצות הברית בה יש עיקרון משפטי – לפיו אסור להשתמש בסכנת התפרעויות כעילה לאיסור הפגנה או מצעד . תושבי האומה החופשית ביותר בעולם יישמו את העיקרון הזה אפילו בזמן שהמפלגה הנאצית (יש שם כזאת, חברים בה בערך עשרים ומשהו אלף איש) רצתה לצעוד בסקוקי, עיר קטנה אשר רוב תושביה יהודים ניצולי שואה. לבית המשפט זה לא הזיז, הוא לא מתיימר לעשות צדק אלה להגן על זכויות.
חובתה של המדינה היא להגן על זכות חופש הדיבור מאלו המאיימים עליה באלימות. ההגנה על זכויות הפרט היא, בעצם, ההצדקה המוסרית היחידה לקיום מדינה. מדינה שבעקבות כל איום בהתפרעות תמנע ממפגינים לצעוד, תעבור משלטון ליברלי המבוסס (לפחות סמלית) על זכויות הפרט, לשלטון המונהג דה-פאקטו על ידי המתפרעים בפוטנציה.
לפני כמה ימים גינה אבו-מאזן את שלטון החמאס ברצועה באומרו שזהו שלטון מתפרעים, "שלטון הרובה" כלשונו, שהחליף את הדמוקרטיה שם. בלא קשר לטיב ה"דמוקרטיה" אותה מייצג הפת"ח, ברור שבמקרה שנתחיל לבסס החלטות לגבי חופש יסוד על דעותיהם של מתפרעים ומאיימים, יחול שלטון הרובה עלינו.
בשנה הבאה שוב ידברו מתנגדי המצעד על כך שעל ההלט"ב "לא להיות צודקים, אלא חכמים", וללכן אסור להם להתגרות בחרדים, ולצעוד בירושלים. ואני אחזור ואסביר להם לעייפה – שבסופו של דבר כל המצעדים וכל ההפגנות שבאמת קידמו את החופש האנושי (השוויון החברתי מענין אותי הרבה פחות) – כולם כאחד העלו את הסעיף לאוכלוסיות שלמות. ממצעדי תנועת "סולידריות" בפולין, מחאת מתנגדי הפלישה לצ'כוסלובקיה במוסקבה ב- 1968, המצעדים של מרטין לות'ר קינג. כל אלו ואחרים היו איום על הסטטוס-קוו, והסטטוס-קוו החזיר להם באיומים.
למצעד הגאווה קוראים "מצעד הגאווה", בגלל שהוא בא למחות על ההשפלה שאותה עוברים חברי הקהילה ההלט"ב ביום-יום, על ההפליה המחפירה נגדם בצבא, במשרד הפנים, במשרד הבריאות. אין טעם למחות נגד ההומופוביה בתל-אביב או אמסטרדם, אלא כהזדהות נגד המצב במקומות אחרים. כמו שקינג הצעיד את השחורים בדרום, שם היתה אז השנאה כלפיהם חזקה במיוחד, כך ההומוסקסואלים רוצים לצעוד בירושלים, במוסקבה ובבני-ברק.
בשנה הבאה שוב ידברו מתנגדי המצעד על כך שאסור לקיים את מצעד הגאווה בגלל תירוץ כזה או אחר. אלא שיהיה זה וויכוח חסר טעם. אתמול בירושלים, הצדק והחופש כבר ניצחו ללא אבדות.
בשנה הבאה בטהרן.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
"לבית המשפט זה לא הזיז, הוא לא מתיימר לעשות צדק אלה להגן על זכויות."
hear hear!
זה יפה שאתה מעריץ אותי על משפט שאותו רותם הוסיף בעריכה..
אני מעריץ את המשפט ולא אותך… (איך שמים כאן אמוטיקונים?)
מקלידים.
הכל טוב ויפה, אלא ש"אלא" כתבים עם א' בסוף.
האסימון נפל לי מתי שערכתי (בצורה דרקונית למדי) את מאמרו של בוריס. עריכה שנתנה לי הזדמנות לחשוב בצורה רצינית על הנקודות שהוא מעלה.
לא כמו בוריס, אינני חושב שמצעד הגאווה עזר לקהילת הלהט"ב להשיג את הזכויות שלהם, ושהוא חשוב ציבורית מבחינה ציבורית, אבל האמת היא אני לא יכול לדעת ואף אחד לא אמור לשאול אותי.
אני מסכים איתו, וזוהי נקודה שלא התעכבתי עליה שכתבתי את המאמר. שהישגים ששינו את הסטטוס קוו הושגו בעבר על ידי חציה שלו. ניסיתי במוחי להשוות את ההתנגדות הנקודתית שלי למצעד הגאווה עם התנגדות היפותטית (מסיבות דומות) לצעדה של השחורים בדרום ארה"ב בשם הזכויות שלהם ורצתי בבעתה למקלדת בשביל לפרסם את ההודעה הקצרה שאתם קוראים זה אתה.
שהקמנו את הקפיטליסט היומי ראיתי אותו ככלי להפצת הרעיונות והתפיסות שאני מאמין בהם ושעומדים מאחורי התווית של תפיסה ליברטיאנית.
במהלך הזמן הקפיטליסט גדל והיום הוא מונה כמה מאות כניסות יומיות וקהילה קבועה של כמה עשרות מבקרים ביום, הקול של הכותבים באתר נבלע לעיתים על ידי עשרות טוקבקים עם סדר יום משלהם.
עם זאת אני מודה שאף פעם לא חשבתי שיגיע היום שהאנשים בקהילה הזאת יוכלו לבוא ולהוכיח אותי, לשנות את דעתי, לעזור לעצב את התפיסות שאני מחזיק בהם. היום הזה הגיע, ואני לא יכול שלא להיות שמח על כך.
"חובתה של המדינה היא להגן על זכות חופש הדיבור מאלו המאיימים עליה באלימות. ההגנה על זכויות הפרט היא, בעצם, ההצדקה המוסרית היחידה לקיום מדינה. מדינה שבעקבות כל איום בהתפרעות תמנע ממפגינים לצעוד, תעבור משלטון ליברלי המבוסס (לפחות סמלית) על זכויות הפרט, לשלטון המונהג דה-פאקטו על ידי המתפרעים בפוטנציה."
אני מסכימה במאה אחוז. הנקודה שלי היא כזו, ושותפים לה רבים ממכריי הירושלמים (חלקם שייכים לקהילה ההומו-לסבית):
מרגע שחברי קהילה זו רצו לצעוד- אסור היה לעצור בעדם וחובה נחה על כתפי בית המשפט להגן על זכותם לצעוד ועל המשטרה להגן על הצועדים ועל משלמי המיסים לממן את הכל (
השוטרים וכו'). אלא שאני ורבים כמוני סוברים כי מלכתחילה היה על חברי הקהילה לכבד את הסטטוס קוו העדין בעיר הזו ולא לרצות לצעוד כאן כלל. בעינינו, זהו הרצון לצעוד שהוא השנוי במחלוקת, לא הצעידה עצמה.
תוספת קטנה: כמו בדוגמא של סקוקי, מרגע שרצו הניאו-נאצים האמריקנים לצעוד בעיירה, נחה על המדינה המתוקנת החובה לאפשר להם זאת. אולם הרצון עצמו של חברי המפלגה לצעוד דווקא שם הוא המעורר אי נוחות מוסרית. ונראה לי לגיטימי לצפות מחברי הקהילה ההומו-לסבית להתחשבות מתוקף היותם ישראלים, יהודים, בני-אדם. התחשבות לה לא הייתי מצפה מן הסתם מצועדי סקוקי….
נראה לי חשוב לעשות את ההבדלה הזו. אנשים רבים מערבים בין הרצון של הקהילה לצעוד דווקא בירושלים לבין המצעד עצמו. לגיטימציה של האחד אינה בהכרח גוררת את השני.
כמו שוולטייר אמר: "אני מתנגד לדעתך, אולם אלחם עד מוות על זכותך לומר זאת". אחד הביטויים היותר אהובים עלי
מרגע שאדם רוצה לומר משהו- עלינו להתייצב שכם אחד להגן על זכותו לומר זאת. אולם לא בכל מקום מתאים לדבר. לעיתים דיבורים מסויימים גורמים לאי-נחת רב לרבים, אזי עלינו להתכווץ ולזוע באי-נוחות ולהילחם על זכותם להתבטא, אולם לגיטימי לחלוטין, בדיעבד, לומר: הייתם חייבים לדבר כאן ועכשיו?!? מה תועלת הביא לכם הדיבור הזה, מלבד התגרות ריקה מתוכן??? לאחר שאכן הגנו על זכותם לדבר, זוהי ביקורת לגיטימית. ואולי שנה הבאה הביקורת תגרום לחברי הקהילה הזו להבין שהסטטוס קוו העדין של ירושלים אינו מאפשר צעידות מהסוג, וכי אי-צעידה אין פירושו 'כניעה'. אם כי מסופקתני; ובעיקר לאחר הנסיון לחוקק חוק כנגד המצעד- איני רואה, לצערי, דבר ראוי יותר לחברי קהילה זו לעשות שנה הבאה מלבד לצעוד בעיר הקודש, יהיה חוסר הנוחות מכך גדול ככל שלא יהיה.
חירות חשובה יותר מנוחות!
ולטייר היה אדם חכם ביותר, אך כיוון שנפטר לפני יותר מ- שנה 200, לא יכול היה להעלות בדעתו שנגיע למצב בו יש צורך להוסיף את השורה הבאה למשפט שלו: "…, וגם על זכותי להביע את התנגדותי.":-)
ו ולהכניס עיר שלמה לטירוף מערכות . כי רוב תושביה הערבים והיהודים והנוצרים רגישים לנושא, ואין שום התחשבות מצד מיעוט שכל מעיניו הוא להכעיס. זה צודק???? אין לכם תשוה\בה כי הצדק הוא ממכם והלאה . אין לי שום כבוד לא למאויכם ולא לדרך המאבק שלכם .
אני מסכים עם התובנה האחרונה של אליסה. אפשר להרחיב אותה במסגרת מאבק התרבויות בין אור לחושך- כן, בין אור לחושך- שמתקיים בעולם כיום. לבין-לאדן ברור שהוא מוכן להרוג ולהיהרג (או לפחות שהאנשים שלו ייהרגו:)) על ההתנגדות לחילוניות. בעולם המערבי כמעט ולא מוכנים- לא רק להיהרג פיזית על ההתנגדות לכוחות החושך, אלא אפילו להביע את ההתנגדות הזו בצורה מילולית תקיפה.
הנקודה היא פשוטה: אני באופן אישי, למשל, מתנגדת למצעד הנ"ל, אך עצם העובדה שאני מביעה התנגדות זו, לא אומרת שאני קוראת לאיסור המצעד. זכותי להתנגד, זכותי להביע את התנגדותי, אך אין זכותי לאסור. נקודה עדינה זו נעלמת מעיני אנשים רבים מדי.