דצמ' 17 2007
שו נאפיס ?? תגובה תל אביבית למאמר על תקציב התרבות
להלן תגובה למאמר "יש להם נאפיס: תקציב התרבות וחזון בן גוריון"
ראשית, אני חולק על התפישה, אם הבנתי אותה נכון, שמרכז תרבותי במדינה נוצר סביב ”המעמד היצירתי,“ או שניתן ’ליצור‘ מרכז תרבותי ממשי באמצעות תקצוב או ניוד אוכלוסיה. (כתב אורי רדלר)
אתה רותם את העגלה לפני הסוסים, לדעתי. ראשית, כמעט בכל המקרים מרכז תרבותי נוצר סביב מרכז עסקי. תל אביב הפכה למרכז הכלכלי, המסחרי והעסקי של ישראל כבר בשנות השלושים — במיוחד בזכות היותה העיר החופשית בישראל — והיא מכהנת בתפקיד זה כבר קרוב לשמונים שנה בלי להראות סימני עייפות. שנית, תל אביב הפכה לעיר המרכזית בישראל הרבה לפני שהיה גרוש אחד בתקציב האמנות של מדינת ישראל, ועוד לפני שבכלל הייתה מדינת ישראל. התאטרונים, בתי הקפה, האמנים, הציירים והמשוררים בחרו לגור בה לא בגלל התקצוב הממשלתי המתעדף — כי לא היה כזה — אלא בגלל שהיא הייתה מרכז החיים האמיתי של היישוב.
שנית, לעצם הטענה, הקצאת התקציב אינה נערכת לפי מספר התושבים בתל אביב. אלו אינם הצרכנים הבלעדיים ולרוב אף לא הראשיים של תרבות בעיר. ברצף העירוני של תל אביב ופרווריה (ומהן רמת גן, ראשון, בת ים, חולון וכו‘ אם לא פרוורים?) גרים כ-1.9 מיליון. יחסי הגודל האלו (20-80) מקובלים. בפריז גופא, לדוגמה, גרים כשני מליון ועוד שישה נוספים גרים בפריס רבתי. עוד מליון נוספים גרים בתחום ”גוש דן המורחב“ או ”גוש דן הנפשי“ וצורכים מרצון ובשמחה את תרבותם בתל אביב. מכאן שהקצאה של 60 אחוז לריכוז התושבים העיקרי במדינה הגיוני לחלוטין.
המעמד הפריפריאלי של הנגב, הגליל או ירושלים וחיפה אינו נובע מהיעדר השקעה כספית או מכך שזידוני תל אביב גנבו את הכסף אלא מכך שירושלים או באר שבע הם אכן פריפריה. הם יכולים להיות מרכזי תרבות משניים, אבל שום חתול תעלול, תקציבים או כפיית הפקידות הממשלתית לגור בעיר שחוברה לה יחדיו לא יעזרו לשנות זאת. הדחה מתפקיד עושים דרך שינוי ההעדפות של תושבים, לא דרך כפייתם לגור בחור כלשהו.
בנימה אישית, אני חושב שאתה לוקה כאן בחשיבה קצת ירושלמית (ואני אומר זאת בלי כוונה להעליב). ההבדל העיקרי, דומני, בין באר שבע, לדוגמה, לירושלים, הוא באופן בו הן תופשות את מקומן.
הבאר שבעים מודעים היטב לכך שהם גרים בפריפריה. התל אביבים שיאלצו לעבור לגור בחור הבה“דים מודעים לכך גם כן. הירושלמים, הם לבדם, עדיין תקועים עם הגבות למעלה, אי שם מתחת לבלורית המסורקת בפסוקת חינוכית: איכה הייתה לחור מעפן קריה נאמנה? היתכן כי עירנו הנאווה, בה הרים וגבעות, שכונות ועיר עתיקה, אבנים וכותל, נהגי מוניות שלא מפעילים מונה ורחוב יפו, עגנון ואולמרט, אקלים נעים ונטול לחות וסוודר בקיץ — הייתכן כי עיר כל הפלאות הללו רק משנה היא לעיר אפופת גולגלכי השקמים והלחה שלחוף הים? איככה היה זה והתגשם כי עיר הנצח היא בעצם רק הסגנית הנצחית, הסימפטית עם עילגת, לתל אביב הזמנית לנצח?
אגב, אין סניף של נאפיס בתל אביב, כך שבמובן המהותי אין בכלל נאפיס.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
לא ברור לי למה פורום קפיטליזם עוסק באופן בו יש לחלק את כספי משלם המיסים.
אני מעתיק תגובה שלי מן הפוסט ההוא:
גם לפני שהיתה מדינת ישראל היו בארץ מוסדות ציבוריים עם כסף ציבורי. חלק, אמנם קטן, ממנו הושקע בענייני תרבות. העיתונות העברית של אז שפרנסה על הדרך גם סופרים ומשוררים (כמו למשל נתן אלתרמן שכתב טור בדבר ונחום גוטמן שאייר בדבר לילדים) היתה ברובה הגדול מפלגתית ונתמכת בכסף ציבורי. חלק מהוצאות הספרים היו שייכות לגופים ציבוריים (הקיבוץ המאוחד, ”עם עובד“ של ההסתדרות), תאטרון ”האוהל“ היה שייך להסתדרות, היו משנות השלושים מוזיאונים בתמיכה עירונית ועוד. אני מניח שהתמיכה בתרבות אז היתה קטנה מאד, אבל מצד שני גם האפשרויות של המגזר הפרטי היו מצומצמות בהרבה ורק למעטים היה כסף למשהו מעבר למחיה בסיסית. לכן גם לתמיכה ציבורית קטנה היתה משמעות רבה על הכוונת ההתפתחות.
אבי
אכן תמוה. אני מצרף כאן ויכוח שלי עם מנהלת עין הדג מלפני ארבע שנים, כשעדיין הייתי מוכר ככוכב הלכת יופיטר המסתובב בעולם:
http://www.fisheye.co.il/story?id=83&anchor=108807#108807
אבי -
העובדה היא שבין אם תרצה ובין אם לא, אנחנו משלמים מיסים. זוהי המציאות. להתעלם מכך ולומר "לא מיסים זה רע פויה אני לא מוכן לדבר על זה בכלל" זה לא חכם. אף אחד הרי לא הולך לבטל עכשיו את כל המיסוי שאיננו לשם ביטחון, גם אם זה מה שחלק רוצים. שינויים היסטוריים מתרחשים בשלבים. נכון לעכשיו ישנו תקציב תרבות והוא יהיה גם שנה הבאה וכנראה גם בשנה שאחריה. מה לעשות, סה לה וי. ועד שנצליח לשנות זאת בואו לפחות נשתדל למזער את הנזק הנגרם (בהכרח) ע"י החלוקה השרירותית הזו של כספים פרטיים שנלקחו מאיתנו בכפייה.
איכה הייתה לחור מעפן קריה נאמנה?…
ותיקי הבלוג ודאי זוכרים את חיבתי לבלוג הקפיטליסט היומי ("אסף, אתה חייב זיון"). לפנות בוקר היום פורסם שם מאמר תגובה של אורי רדלר לפוסט של רות…
תמרה:
חלוקה "צודקת יותר" של כספי משלם המיסים גוררת את הטענה "אפשר להפיק תועלת מכספי משלם במיסים".
כשחושבים לטווח הארוך, עדיף לזרוק את הכסף הזה לפח ולהכריז על כך בריש גלי.
אבי, לא אמרתי חלוקה "צודקת יותר" (הבנתי שהמרכאות לא באות לצטט אותי אלא לרמז על לשון סגי נהור, ובכל זאת צרם לי מעט…:-)) אלא אמרתי "למזער את הנזק" (ואלו מרכאות ציטוט במובהק). לא יותר ממשהו טוב אלא פחות ממשהו רע…..
אני רואה שגם גדי שמשון הצטרף לדיון. איפה אלעד ו. כשבאמת צריך אותו…
ד.ט.-
לפני קום המדינה לא היו "מיסוי יהודי", קרי – לא יכלו לשים אותך בכלבוש אם לא תרמת לקק"ל (אבל בהחלט יכלו להושיב אותך במלונה…). רוצה לומר – הכסף של אותם מוסדות ציבור נתרם להם באופן וולונטרי, שזה הרבה יותר ממה שניתן לומר על המיסים שאנו משלמים, ובכל מקרה זה לא מהווה טיעון כנגד דבריו של אורי…
עומר, ראשית כן הוטלו מסים על-ידי מוסדות היישוב, עקיפים וגם ישירים, והיו סנקציות מסוימות נגד אלה שלא שילמו. (זה לא מקרי שהאצ"ל והלח"י נאלצו לשדוד בנקים כדי לממן חצי אקדח וההגנה לא).
גם במסי חבר למיניהם אין לראות בדיוק תרומה וולנטרית אלא קדם-מסים. אתה היית רוצה לשלם מסים רק להוצאות הכרחיות לעצם קיומה של המדינה, כמו ביטחון. אז, בדיוק כמו היום, מי שהיה חבר בארגונים ציוניים (מהתנועה הרוויזיוניסטית ועד ההסתדרות הציונית) מימן גם השקעות בתרבות ולא את הפעולות החיוניות להגנת היישוב ולהקמת מדינה (כמו ההוצאות על ארגון ההגנה ועל שליחויות דיפלומטיות) בלבד. אני מאמין שמוסדות היישוב גם קיבלו כסף משלטונות המנדט (שבחלקו הגיע ממכסים ומסי צריכה של התושבים כולם) אבל צריך לבדוק.
ההחלטה שהתנועה הציונית תעסוק גם בנושאי תרבות התקבלה באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים. (אגב, נגד דעתו של הרצל).
שנית, דווקא עניין הוולנטריות לא רלוונטי. הוויכוח הפילוסופי אם מוצדק או לא מוצדק לממן תרבות באמצעות מיסי חובה אינו קשור לטענה שצמיחתה של תל-אביב כמרכז תרבותי אינה קשורה למימון ציבורי משום ש"לא היה כזה". נכון אמנם לומר שצמיחת העיר וההחלטה למקם גופי תרבות במימון ציבורי דווקא בה היו כרוכות זו בזו.
ד.ט.-
כפי שאמרתי – לא יכלו לשים בכלבוש אך בהחלט יכלו לשים במלונה (תרגום רע למדי מאנגלית – In the doghouse). כל אחד יכל להתחמק, אבל היו מסתכלים עליו עקום. בדיוק משום כך זה היה וולונטרי (כי זה יצא מכיסם של האנשים ממש, בעוד שהם יכלו לבחור שלא לשלם).
לעניין הרלוונטיות – אורי לא טען שלא היה מעורב שם "מימון ציבורי", אלא שלא היה "מימון ממשלתי", וההבדל בין השניים הוא רב!
מהמשעשעים שפורסמו כאן בהרבה זמן.
וכתל אביבי בדימוס וירושלמי (מבואס) בהווה,עיני האחת צוחה,בעוד השניה בוכקת.
אורי -
תסלח לי, אבל עדיין לא הבנתי לפי אילו קריטריונים אתה קובע שכ—ל מה שאינו תל-אביב הינו בהכרח פריפריה? אולי אני לא לגמרי מבינה את מלוא משמעות המילה: אם משמעות המילה "פריפריה" היא כל מה שהוא לא המרכז, אזי אמנם תל-אביב היא בודאות המרכז (לא גיאוגרפית, אלא חברתית-עסקית-תרבותית) היחיד בארץ? וירושלים איננה? לפי אילו קריטריונים אתה קובע את הדבר?
תמרה, למרות שיפור ההיצע התרבותי בירושלים (כשהתחלתי את לימודי פה לפני מספר שנים, המצב היה קטסטרופה מוחלטת), ההיצע התל אביבי הרבה יותר גדול. הוא לא יותר איכותי (בעיקר במה שקשור למוזיקה), אבל יותר גדול.
אינני יודע עד כמה הקשר בין מרכז כלכלי למרכז תרבותי חזק. פעמים רבות, בעיקר באירופה, ע' איטליה (שם המרכז הכלכלי הוא מילאנו, ללא ספק, אך המרכז התרבותי הוא פירנצה, רומא ובולוניה), המרכז התרבותי היה מרכז כלכלי לפני כמה מאות שנים, אך לא עוד.
הערת אגב – אם תושבי הפריפריה נחשבים במניין התל-אביבים, אז גם המסעדות – בהרצליה יש נאפיס.לכן, בתל-אביב יש נאפיס. גם אם התלושים של ההיטק הם אף פעם לא לשם.
אז הנה לך הקשר, לפחות לגבי פירנצה. זה שקרה איזשהו שיבוש בדרך, והעסקים עברו למקומות אחרים, עדיין לא מבטל את זה. חוץ מזה, בולוניה היא בהחלט מרכז תעשייתי חשוב מאד, מילאנו היא גם מרכז תרבותי לא קטן (לה סקאלה?), ורומא היא גועל נפש (בלי שום קשר לשום דבר, פשוט הייתי צריכה להוציא את זה).
אליסיה:
פירנצה ומילאנו התפתחו כערי-מדינה שמילאו בהכרח כל פונקציה אפשרית. אי אפשר לעשות מהן אנלוגיה לתל אביב – ירושלים – חיפה.
אבי: קוראים לי אליסה (זרוק את היוד השניה).
אני מדברת על תקופה הרבה יותר מאוחרת לגבי פירנצה, וגם בזמן של ערים-מדינות היו קשרי מסחר ביניהן, ומטבע הדברים חלק הפכו ליותר מרכזיות מאחרות. מילנו היא מרכז תעשייתי וכלכלי עד היום. ואם כבר, אז אני בטח לא עושה אנלוגיה. כל מה שאני אומרת הוא שבאופן כללי צמיחה כלכלית מביאה תרבות, ולא ההיפך, וזה נכון בכל מקום שאני יכולה לחשוב עליו. מי שמנסה למצוא אנלוגיה זה אלו שמחפשים דוגמאות נגד (עומר?) – לגיטימי לגמרי, אך בינתיים ללא הצלחה.
קצת באיחור (לא ידעתי שכתבתי מאמר…).
תמרה, כתבת:
"תסלח לי, אבל עדיין לא הבנתי לפי אילו קריטריונים אתה קובע שכ—ל מה שאינו תל-אביב הינו בהכרח פריפריה? אולי אני לא לגמרי מבינה את מלוא משמעות המילה: אם משמעות המילה ”פריפריה“ היא כל מה שהוא לא המרכז, אזי אמנם תל-אביב היא בודאות המרכז (לא גיאוגרפית, אלא חברתית-עסקית-תרבותית) היחיד בארץ? וירושלים איננה? לפי אילו קריטריונים אתה קובע את הדבר?"
עניין מורכב ומסובך, עם תשובה פשוטה: המרכז הוא המובן מאליו, הפריפריה דורשת הסבר.
מעבר לנתונים פשוטים, כמו העובדה שכמחצית מתושבי המדינה גרים סביב תל אביב ורואים בה את מרכז הבידור, השעשועים, העסקים והפנאי שלהם, מרכזיותה מתבררת מכך שמי שגר בתל אביב אינו נדרש להסביר מדוע הוא גר בה. זה נחשב המובן מאליו. זה שאינו דורש הסבר. לעומת זאת, כל מי שאינו גר בתל אביב, תמיד מנסה או חש את הצורך להסביר זאת. הגליליים נאחזים בשקט, השלווה ופריחת היקצועים דווקא בעיצומו של דצמבר; הנגביים מדברים דווקא על השלווה, השקט והנץ חרולי הסתיו; החיפאים בדיוק נכנסו למנהרה ואין קליטה מהסלולרי; ואילו הירושלמים כותבים פוסטים אחוזי תמהון ב"הקפיטליסט היומי."
נסי לדמיין מצב הפוך: שאת היית כותבת פוסט שכולו שיר תהילה למרכזיותה של ירושלים ולפריפריאליותה של תל אביב…
אליסה, המצב באיטליה שונה תכלית שינוי מזה שבישראל. פירנצה, וונציה, מילנו, רומא, וכו' וכו' התפתחו משך מאות שנים כדוכסויות ומלכויות עצמאיות, בזמנים אחרים הן היו כבושות על ידי מעצמות ומכל מקום, התפתחו במנותק זו מזו, כל אחת עם הכרה עמוקה וארוכת שנים של ייחודה ושונותה, ובמרחק פיסי ממשי מערים אחרות.
אורי: למה זה רלוונטי?
רק תל אביבי שחי בבועה תל אביבית יכול לחשוב שתל אביבי לא צריך להסביר למה הוא חי בתל אביב. העיר הזו כל כך לא נעימה, כל כך צפופה ובוטה, כל כך לא ישראלית, שאני באופן אישי ממש סובל בכל פעם שאני נאלץ לבוא אליה אחת לחודש או משהו כזה. אין ספק, תל אביב היא המרכז של ישראל ובא מתנהלים מרבית החיים העסקיים, הכלכליים והתרבותיים של ישראל. בדיוק בשל כך אין שום סיבה שהמדינה צריכה לסבסד תרבות בתל אביב אלא בפריפריה. החיים התרבותיים בתל אביב יכולים לשרוד בכוחות עצמם אם הם כל כך מוצלחים. בפריפריה דווקא לא. אין סיבה שאזרחי ישראל שגם כך לא מקבלים תרבות באזור מגוריהם יממנו תרבות תל אביבית ויצטרכו להיתקע שוב בפקקים כדי לראות הצגה או סרט רק כדי לחזק עוד יותר את מעמדה של תל אביב החזק גם כך.
אני מסכים לגמרי עם סמבוסק.
ואוסיף: רק חיזוק מכוון, משמעותי ורציף של הפצת תרבות במה שאתה קורא "הפרברים" – רק זה עשוי לחלץ את התרבות הישראלית מהבוץ העמוק והמשמים שהיא שרויה בו בעשר השנים
האחרונות ולשקם את "הצריכה התרבותית" (כי עדיין, גם היום, יש איים של תרבות טובה, אמנות איכותית, מוזיקה משובחת, אבל הם לא מקבלים את ההפצה הנכונה והעידוד התקשורתי – כמו, למשל, אירועים שהם מסחריים פרופר כגון "סלקום בדרכים" או "כוכב נולד")
בנאפיס באר שבע עוברים על החוק
לא משולמת לעובדים תוספת עבור עבודה בשבת(השכר זהה לשאר ימות השבוע)
העובדים מגיעים למקום העבודה בכוחות עצמם בשבתות (אין אמצעי תחבורה)וכן גם בסיום העבודה נאלצים להגיע לביתם (בשעות הקטנות של הלילה)
חוצפה
ניצול
בזיון
בנאפיס באר שבע עוברים על החוק
לא משולמת לעובדים תוספת עבור עבודה בשבת(השכר זהה לשאר ימות השבוע)
העובדים מגיעים למקום העבודה בכוחות עצמם בשבתות (אין אמצעי תחבורה)וכן גם בסיום העבודה נאלצים להגיע לביתם (בשעות הקטנות של הלילה)
חוצפה
ניצול
בזיון