דצמ' 21 2007
Fat Cat
בראש רשימת דירוג שכר המנהלים בחברות הציבוריות שבאתר TheMarker מחייך חתול שמן בחליפה. שק הכותנה המעוטר בדולר לשמאלו ולחייו המדושנות לא משאירים מקום לספק. החתול הזה קיבל יותר מידי שמנת. האומנם ? (כתב: רותם סלע)
קוראים לה בעיית הנציג. מדובר בכשל שנוצר כאשר למבצע של מטלה מסוימת (הנציג) ישנם אינטרסים שאינם חופפים את אלו של שולחיו. קחו לדוגמא מנכ"ל חברה ציבורית, מתוקף תפקידו הוא אחראי לארגון, ניהול והובלת החברה. יש לו השפעה וכוח רב שמתרגם פעמים רבות גם ליכולת להשפיע על שכרו. כאדם הקרוב אצל עצמו שכרו יהיה כנראה חשוב לו יותר מטובתה של החברה והוא ינסה למקסם אותו כפי יכולתו. תפקידו של הדירקטוריון במקרה זה הוא להגביל את המנכ"ל-נציג בצורה שלא תגרום לפגיעה בתפקודו, אך תעצור אותו מלשים את האינטרס האישי לפני האינטרס של החברה.
בארה"ב בעיית הנציג היא בעיה גדולה. בעלי מניות מוסדיים עם אחזקות מיעוט נלחמים במנכ"לים שיצאו משליטה ומסדרים לעצמם חבילות שכר מטורפות או נאחזים בקרנות המזבח ולא מוכנים לפנות את מקומם. התופעות הללו נובעות מדירקטוריונים חלשים ומפולגים, שאין בהם בעל בית. במקומות כאלו הדירקטורים מתכופפים פעמים רבות בפני מנכ"ל דומיננטי. משפחת דיסני לדוגמא שנהנית מאחזקות בחברה נאלצה לנהל מאבק שנמשך שנים בכדי להביא להתפטרותו של מייקל איזנר , מנכ"ל ויו"ר שכיר ללא אחזקות מהותיות.
¼br /> בזכות מערכת הבנקאות הריכוזית שוק ההון שלנו היה עד לועדת בכר לא יותר מסרח עודף, החצר האחורית של בעלי ההון. כיום המצב הזה מתחיל להשתנות, אך עדיין כ-50% מסך החברות הציבוריות מוחזקות על ידי בעלים פרטיים, בעלי השליטה. בארה"ב ובבריטניה לדוגמא בהן שוק המניות נהנה מעומק ונזילות בזכות השתתפות נרחבת וארוכת שנים של הציבור מחזיקים בעלים הפרטיים כ8% משווי החברות הנשלטות.
"נכות" יחסית זו של שוק ההון שלנו מובילה לכך שבישראל בעיית הנציג בחברות הציבוריות כמעט ולא קיימת. אחרי הכל, יש מי שמשגיח על המנכ"ל. הדירקטוריון לא סובל מפילוג או פלורליזם רב מידי כשלפחות מחצית מנציגיו הם שלוחיו של בעל שליטה מובחן שמשמש כבעל בית. אחרי הכל, אם יש לך כמעט חצי מחברה מסוימת, אתה יכול לנהל את החברה כאילו הייתה חנות מכולת, ובחנות מכולת יש בעל בית אחד, גם אם קוראים לה אפריקה ישראל.
פלוני קרא ולא האמין. 616 אלף ₪ בחודש. אפשר כמעט לגעת בזה. לא להאמין, בן אדם שזה התלוש שלו. "אתה שומע אלמוני, הגיורא עופר הזה חלב בכל חודש מדיסקונט מה שאני עושה בעשר שנים… איזה מגיע לו ? מה הוא עושה בחודש שאני לא יכול לעשות בעשר שנים".
בשנים האחרונות קפץ שכר השכירים בחברות הציבוריות קפיצה נחשונית. זה לא קרה בגלל העיניים היפות שלהם ואפילו לא בגלל שלי יחימוביץ', זה קרה בגלל העלייה העצומה ברווחיות, בצמיחה ובשווי שוק שהתרחשה בחברות האלו. זה קרה בגלל שמנהיגות היא תכונה נדירה ששווה את משקלה בזהב. וכך, למרות רצונם לשמור את הכסף בכיס שלהם נאלצו בעלי השליטה לחלק את כספן של החברות שבבעלותן לשכירים חצופים.
שלי יחימוביץ' עושה משהו בקשר לזה. היא מבקשת לקבוע כי השכר הגבוה ביותר בחברה לא יהיה יותר מפי 50 משכרו של העובד המקבל את השכר הנמוך. בעלי ההון כנראה ניהלו איתה שיחה צפופה. הם מפחדים שבקצב הזה הם עוד ימצאו שכיר בתור שכן שלהם בארסוף, גולש לצידם במורדות אספן או רחמנא ליצלן צובר מספיק הון בשביל להתחיל עסק משלו. החוק הזה בטח יעצור אותו, ויאפשר להם לשמור עוד כמה שקלים בכיס.
בזמן שגיורא עופר גרף שבעה מיליון ₪, בנק דיסקונט הרוויח שמונה מאות שלושים ושש מיליון ₪, רבע מהסכום הזה רשום על שמו של מתיו ברונפמן, שגרף גם רווחי הון עצומים של מיליארד ₪ כבר במעמד הקנייה של הבנק מהמדינה.
שלי מחוקקת, פלוני מוריק מקנאה והגרפיקאי של TheMarker מצייר חתולים שמנים. הדעה כי שכר המנכ"לים מוגזם היא דעה רווחת ומשרשרת בחברה שלנו, חברה שלא יודעת לפרגן, חברה שבזה ומתנכרת לאנשים שהצליחו בשנים האחרונות לכבוש את ההי טק, הנדל"ן והתעשייה הבינלאומית ובדרך להעשיר את בעלי המניות שלהם ולייצר אלפי מקומות עבודה. המלחמה בפרדיגמת "החתולים השמנים" חשובה לא רק כי זה נכון וחכם לאפשר לאנשים המוכשרים ביותר בחברה שלנו להיות מתוגמלים בסכומים כאלו. היא נכונה גם כי זה צודק.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
מנהיגות היא תכונה נדירה? דוגמאות, בבקשה. ברחל בתך הקטנה והנודניקית.
כי מעולם לא שמעתי על מנכלים שגילו אוזלת יד ומנהיגות ברברס שלא קיבלו, עדיין, את מנת השמנת שלהם. אבל זה יפה, מגיע להם, אנחנו סתם לא מפרגנים. ובכן, הוכחות בבקשה. למנהיגות נדירה, לתעוזה עסקית מדהימה, למשהו שבאמת שווה את כל הכסף הזה. משהו שהם הביאו, ולא, אנא עראף, ההתפשקות של הפוליטיקאים מול בעלי השליטה של אותם מנכלים. ה ו כ ח ו ת למה שבעיניך נחשב למנהיגות, ולא סתם – אחת שנדירה.
"לייצר אלפי מקומות עבודה"? גם את זה, בבקשה, תוכיח בשיוך ישיר לאותם מנהיגים דגולים. דא עקא, מקומות עבודה של עובדי קבלן אינם נחשבים מי יודע מה, ואנא אל תשכח לציין בכל פעם שהיתה "התייעלות" (בטח תוצאה של איזה כשל מנהיגותי) שגרמה ל, אפעס, ייצור אלפי מקומות עבודה אבל בהפוך.
אה, ורק לסיום – מנהיגות אינה נמדדת, בעיני, נדירה ככל שתהיה בעיניך, בניהול מונופול דורסני כמו הבנקים. אני מחפש משהו, אתה יודע, שכדי להצליח בו צריך להוכיח באמת מנהיגות. לא שאין מקרים כאלה, אבל הם נדירים בחבילות השמנת שאנו מדברים בהם.
נו באמת… אין בחוק הזה דבר זולת קנאה ורוע לב. הוא אפילו לא מתיימר לשפר ולו במעט את מצבם של החלשים יותר בחברה, כמו שמתיימרים כספי המיסוי הפרוגרסיבי למשל. כנראה שליחימוביץ' קשה להפנים שלעבודה קשה, השקעה וכשרון יש וראוי שיהיה תגמול;
עם כל הכבוד לחקיקתה המקורית, בעיית הנציג, הפערים החברתיים והעוני בישראל לא יפטרו בגלל היוזמה הגאונית וחסרת התקדים של שלי (בבחינת "הו אלוהים, זה הרי כל כך פשוט! איך לא חשבנו על זה קודם?!?" בתוספת טפיחה נמרצת על המצח).
עם זאת, בואו ניתן לישראל קצת זמן: צריך לזכור שישראל התחילה ממקום הרבה יותר סוציאליסטי מארה"ב ובריטניה גם יחד ושהיה לה הרבה פחות זמן לפתח תרבות ענפה של סחר במניות ושוק הון ראוי לשמו. בינתיים יש לעמוד על המשמר ולוודא שהמגמה בה אנו צועדים היא אכן זו הרצויה לנו.
גדי, תענוג איתך…
לי, בכל אופן, מזכיר כל הפיאסקו הזה חברת כנסת נוספת שניסתה לשנות סיטואציה חברתית ידועה בעזרת חקיקה מעניינת:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3459921,00.html
העיקר היא מציעה סדנה (ושוב, טפיחה נמרצת על המצח)… איזה מזל שיש נשים כל כך משכילות ומבריקות שמייצגות אותי נאמנה בכנסת…
אגב, זה רק אני או שיש יותר מדי חתולים באתר הזה לאחרונה? מה עם איזה גולדן רטריבר…
Yes, how about a "Fat Dog"?
האם נאבקת לא רק בפרדיגמת החתול השמן אלא גם בפרדיגמת האיש השמן שרוכב על האיש הרזה?
המממ… נבחן את ההצעה על פי תוצאותיה האפשריות:
א. החוק מיושם באופן חלקי: המנהלים ובעלי החברות מוצאים בצוותא דרכים יצירתיות לעקוף את החוק. רואי החשבון ועורכי הדין חוגגים ועלות היצור תופחת. סבירות? גבוהה מאוד.
ב. החוק מיושם באופן מקיף, כולל וקפדני, כולל סתימת כל החורים האפשריים להימלטות חשבונאית או משפטית: החברות והמנהלים הטובים מחפשים להם מקום חדש; הפחות טובים נשארים איתנו, בשכר מופחת. טבלאות השכר של המנהלים ייטו להתיישר אל הקו העליון (תגובה טבעית של השוק) והיעדר השונות בשכר ברמות העליונות יקיים לחץ מתמיד על המנהלים הטובים יותר לעזוב את המדינה. סבירות: נמוכה. בעלי החברות, המנהלים, רואי החשבון ועורכי הדין ממולחים, זריזים ופיקחים מהמשטרה או הרשויות ויש להם הרבה יותר זמן ומוטיבציה להשקיע בכך.
ג. החוק נחקק, אך לא מיושם בפועל, לבד מיבבות תקשורתיות עונתיות והטפלות אקראית למנהל זה או אחר: זו האופציה המועדפת על יחימוביץ ודומיה. ללכת עם ולהרגיש בלי: החוק קיים ולכן נוסף לרזומה הפעילות החברתית של מעבירי החוק, אך לא מיושם, מה שמאפשר להמשיך בקינה המדגישה את נחיצות המשך מעורבותו של המחוקק. סבירות: בינונית-גבוהה. החוק אינו ניתן ליישום וכך, לכל הפחות, הוא מספק את הסחורה מבחינת היחימוביצ'ים (הדוגמה העדכנית היא חוק הקסדות שאף אחד אפילו לא מתייחס אליו, לבד מזה שהוא קיסח באופן חלקי את כמות רוכבי האופניים).
האם בעלים פרטיים מחזיקים ב-50 אחוז מסך שווי החברות הציבוריות, או מחזיקים בשליטה ב-50 אחוז מן החברות?
בכל אופן, אני כלל לא בטוח שהמנהלים אצלנו אינם משתכרים יותר מכפי שמגיע להם, בדיוק בגלל בעיית הנציג. וורן באפט, שהוא לא ממש רוזה לוקסמבורג, התריע על הבעיה הזו: לדירקטריון קשה להצביע נגד בקשה של ההנהלה לגמול, והתוצאה היא שהרבה מנהלים מרוויחים יותר מדי. ייתכן שאצלנו המצב בעייתי פחות, אך אין זה אומר שהבעיה לא קיימת כלל.
תקראו לי צר עין או נאיבי, אבל גם לא ברור לי מה עושים עם משכורות כאלה, מעבר לרף מסוים. לבכירי אנרון היו וילונות מזהב באמבטיה ושטויות דומות. נראה לי שמשלב מסוים המשכורת היא סמל סטטוס בפני עצמו, ולתוספת הכסף אין משמעות ממש על חיי האדם.
אני לא קונה את האיום הקבוע של הבכירים שהם יילכו למקום אחר. לגבי בכירים ממש, זה כמעט בטוח לא יקרה. עם כל הדיבורים על גלובליזציה, עדיין נכס חשוב של כמעט כל מנהל ישראלי (נניח מנכ"ל חברת פז, חוצה ישראל או אסם) הוא היכרות עם השוק המקומי. אני לא כל-כך רואה את יעקב פרי או יצחק פטרבורג משתבצים בעמדות מקבילות בחו"ל.
אם אני לא טועה, החוק של יחימוביץ' (שאני לא משתגע עליו) לא ממש אסר לשלם יותר מפי 50 מן המשכורת הנמוכה ביותר, אלא קבע שתשלום מעבר לכך לא יוכר כהוצאה לחברה. אם החברות ירצו מאד – ישאו בהוצאות.
ד.ט., אין לי ספק שחלק מהמנהלים משתכרים כדי והותר על כישוריהם ותרומתם, אך זו בעיה של הבעלים, לא של הציבור וזו בעיה שצריכה להפתר על פי שיקולי המנהלים, לא שיקולי הציבור.
איך אתה יודע כמה מגיע להם?