הקפיטליסט היומי

סוניה הזאת עוד תהרוג אותי יום אחד, לחש לעצמו ח"כ גלעד חרדון, בעודו זוחל באפס כוח במסדרון המוביל לחדרו. סוניה וולנדסקייה, הטבחית הטובה ביותר במזנון הכנסת, נולדה במוסקבה, אך פרט ביוגרפי שולי זה לא הפריע לה להפיק ממחבתותיה את מיטב מעדני המטבח התוניסאי. חרדון, כחברי־כנסת אחרים, בא בגלל התככים, ונשאר בגלל הטעם. (כתב אורי רדלר)

הקוסקוס. זאת הבעיה, זמזם לעצמו הח"כ הנמרץ בדרך כלל. זה הקילר האמיתי. אבל גם המפרום לא חסר לו. ולמה לעזאזל הייתי צריך לאכל כל־כך הרבה מרדומה וצ'רשי? מחשבות חרטה פוסט-ארוחתיות התעכלו בקרבו בעודו חולף בצעדים איטיים על־פני דלת לשכתו של ח"כ דן תהילימזוגר-סמבוסק, חברו לסיעת "זינוק בעליה." קולות הניסור, השיוף, המסמור וההקצעה בקעו מהחדר הסגור בעליצות תאוותנית כמעט, וחרדון נשטף גל של איבה לח"כ השפצן. כמה זמן הוא כבר משפץ את הלשכה הזאת? מתי זה יגמר? הקולות האלה פשוט הורגים אותי.

הוא נכנס בצעד אטי ללשכתו וסרח על כורסת האורחים. בימים כתיקונם, אהב חרדון לשבת על כסאו הוא, הספרטני והזקוף. שהאורחים יתרווחו להם בנחת. אני צריך להישאר חד וערני. אבל עתה נראתה לו כורסת האורחים מפתה להפליא. כן, חשב, אני חייב לנוח קצת. להתאושש קצת. אני תכף אסתדר. יהיה בסדר.

אבל על הכורסה הנוחה החלה הכרתו מתעמעמת. הוא ראה את עצמו ניצב בבית משפט, טובל עד ברכיו ברוטב ירוק עם שעועית. מולו עמדה רמה קרדית, יו"ר עמותת אנונימוס, ולראשה קפלט לבן. "אתה," היא אמרה בקול מזרה אימים, "אתה ראש ועדת-המשנה למניעת התעללות בבעלי־חיים ואני מאשימה אותך! מאשימה אותך באכילה ובליסה של שמונה נקניקיות מרגז וחמישה בסטילים בארוחת הצהריים! בארוחה אחת? אתה לא מתבייש? אתה מגעיל אותי! אני מרגישה בחילה!" וחרדון ביקש להרים את ידו ולומר לה "אבל גם הקפלט שלך עשוי משער סוסים," אך באותה שנייה צנחה ידו והוא נרדם.

* * *

כמה שעות אחר־כך, פקח חרדון את עיניו וגילה את עצמו יושב על כיסאו הרגיל, הכיסא הספרטני והזקוף. מן החלון נשקפו שמי הלילה. ישנתי כל כך הרבה זמן? תהה וצפצף בטלפון הפנימי. "גילית, את עוד כאן?" אל החדר נכנסה בתקתוק עקבים העוזרת הפרלמנטרית הנאמנה שלו, גילית סטז'ר-סספורטס. "ההצעה כבר מוכנה," הושיטה לו את הקלסר. "זה ילמד אותם לקח, אה?" אמרה בגיחוך. "את מי?" שאל חרדון בטון שיש בו חומרה. "את רוכבי האופניים האלה. הם באמת הגזימו. אתמול נסעתי במכונית, פתאום בא מולי…"
"אני מאוד מבקש, גילית," קטע אותה ח"כ חרדון ודפק על שולחנו, "לא להשתמש בשפה כזאת! ההצעה מיועדת להגן על רוכבי האופניים מפגיעה, ואני לא רוצה לשמוע דברים בטון כזה. אני מאוד מבקש. גם את הביטויים כמו 'לנקנק' או 'לדפוק' תשמרי לחברים שלך בפאב, לא לכאן," החמיר בקולו וכיווץ את גבותיו. מול התקשורת, אהב חרדון להציג את עצמו כחבר כנסת צעיר ודינמי. בלשכה, לעומת זאת, דווקא אהב להדגיש את המרחק בין בני הנעורים, העוזרים הפרלמנטריים, לח"כ הבוגר והשקול שהיה.
"כן, בטח," אמרה גלית, השליכה את הקלסר עם הצעת החוק על השולחן ויצאה את החדר.

* * *

ההצבעה עברה בלי בעיות, וח"כ חרדון היה מודאג. ההצעה לחייב כל רוכב אופניים בטסט מיוחד ובענידת פנס כורים על מצחו הייתה אמורה לפי חישוביו לעורר מהומה בסדר גודל בינוני לפחות. אחרת, בשביל מה בכלל להעלות אותה? חרדון היה ח"כ טרי, אך כבר הספיק ללמוד את הלקח הבסיסי המוכר לכל חבר כנסת: אם אתה מעורר רעש, ואפילו אם מדובר ברעש של התנגדות, אנשים ישכחו על מה ולמה התעוררה המהומה ויזכרו רק את שמך והד רופס של שובל הפעילות שהותרת אחריך. "אולי תגיד משהו נגד העניין?" פנה במשהו תחנונים לח"כ יעקב (יקי) צידרק ידידו הטוב ממפלגת "רייס בירידה" היריבה. צידרק לא נראה מעוניין. "יש לי עניינים משלי," לחש ועיניו מתגלגלות למרום, כשהוא מתפתל בכורסת הח"כ שלו כאילו עוזר/ת פרלמנטרי/ת גמישה ומיטיבה במיוחד השתחלה בינו לבין גב הכורסה ועשתה לו נעימים בגב.

* * *

הצעת החוק הבאה של ח"כ חרדון הייתה מחמירה בהרבה. נוסף על אפוד זוהר, פנסים נוספים, רשיון, פנס כורים, גלגלי עזר והשמעת הקלטה של מסוק נוחת — נתבעו עתה החיות הדו־גלגליות לשאת גם משולש זוהר מקדימה, שתי משאבות תקניות בהצלב מאחורה, כשבנקודת מפגשן קבוע פעמון חשמלי המדנדן באופן קבוע, כדי להזהיר נהגים מפני הסכנה הקרבה. כפי שציין ח"כ חרדון בנאומו, שנישא בפני אולם מליאה ריק כמעט, תקנות אלו עומדות בדרישת הסבירות ואין להניח כי היחס אליהן יהיה שונה מהיחס לדרישות הקודמות. רק קול אחד של ביקורת נשמע: ח"כ ציפורה דריפה מסיעת "אמונה ברברס" הדתית-ציונית מחתה בקול וחבטה בעוז במקל שבידה על הדוכן, במחאה על המגמה הזידונית להחיל את הכללים בעת הזו גם על יישובי יו"ש, זאת בשעה שביישובים החילוניים יש ירידה של 82 אחוז במספר הרוכבים על אופניים.

* * *

כאשר גם הצעת החוק השלישית עברה בלי בעיות ניכרות, הפכו החשדות של חרדון לוודאות. כלומר, מדויק יותר יהיה לומר שהמהפך המחשבתי התעורר בו בעקבות הערת אקראי של ח"כ אחר. עת עלתה הצעתו לחייב כל רוכב אופניים, נוסף על כל הדרישות הקודמות, גם בחבישת מכנסיים קרמיים זוהרים ומגפון המשמיע אזהרות וקולות צפצוף, הקצעה ומסמור, מירפק חרדון קלות את ח"כ אברהם בגמות (חתולי) המנומנם ממפלגת "אמברקס משוך," ושאל אותו: "אתה מבין למה אף אחד לא מוחה?" "נגד מה?" שאל אותו חבר־הכנסת מסיעת הגימלאים. "נגד חוק האופניים החדש," אמר חרדון. "ילד, למה שמישהו ימחה? מישהו עוד רוכב על אופניים?" ואכן, כפי שהעלתה עוזרתו גילית בבירוריה, נותרו עתה בישראל רק 182 רוכבי אופניים פעילים ובעלי רשיון כחוק. "אחרי החוק, יהיו פחות," אמרה גילית ביובש.

* * *

הרבה פחות, כפי שהסתבר. בדו"ח עצמאי של אגודת רוכבי האופניים לשעבר נקבע כי נותרו בישראל היום 12 רוכבי אופניים פעילים. אבל ח"כ חרדון ידע שהמציאות קשה אפילו יותר: 11 מהרוכבים הפעילים לא היו פעילים. רק אחד, שמעון פדלון מבקעות יששכר, המשיך לרכוב על אופניו. "חוק-זה-חוק" הוא אמר לצוות השוטרים שמונה לשמור על ביטחונו, חבש את פנס הכורים, תחב את הרשיון המיוחד לכיס המכנסיים הקרמיים הזוהרים, בדק כי המגפון פועל כהלכה, העמיס על גבו את המשאבות בהצלב, קבע בנקודת מפגשן את הפעמון החשמלי, חיזק את גלגלי העזר, הפעיל את הקלטת המסוק הנוחת, בדק כי המשולש הזוהר במקומו יושב ויצא לדרכו כשהוא שורק שיר עליז.

כל זאת עד לפינת הרחוב שכן שם, כאשר ביקש פדלון לאותת לפנייה שמאלה, חבטה המשאבה השמאלית בראשו, המשולש הזוהר נתקע בסנטרו והרוכב האמיץ צנח כזלזל עופרת אל הכביש. למזלו, רק אחת משתי הניידות שליוו אותו דרסה אותו, ובזכות ציוד הבטחון הנחוץ יצא פדלון מכל הסיפור בשבר צלעות, יד, טחול קרוע ורגל קרושה.

* * *

ח"כ חרדון קיבל את הידיעות הקשות בארשת של השלמה סטואית. "אלו דברים קשים," אמר לכתבים שגדשו את לשכתו, זקוף בכסאו הספרטני. "עם עצמי, אני מתנחם שעשינו ככל יכולתנו. כל אירוע כזה כואב, אבל חייבים לזכור כי התקנות החדשות הוכיחו את עצמן ומספר רוכבי האופניים שנפגעו ירד באופן דרמטי בשנה האחרונה. למעשה, האירוע המצער של שמעון פדלון הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל."

"תגיד, אתה בכלל שומע מה אתה אומר?" שאלה אותו גילית כשהדלת נסגרה אחרי אחרון הכתבים. "תגידי," ענה לה חרדון, נראיתי טוב בפרופיל? שמתי לב שהרבה מהם צילמו אותי ככה."
"אתה נראה נפלא בפרופיל," אמרה גילית. "נפלא ממש."
"אני לא בטוח שאני אוהב את הנימה החדשה הזאת שלך, גברת סספורטס," אמר ח"כ חרדון. "בכל אופן, לעבודה. תגידי, מה נסגר עם הצעת החוק בנושא הטוסטוסים? לא הגיע הזמן לנקנק אותם?"
"הגיע הזמן לנקנק אותך, חתיכת פשיסט!" צעקה גילית, שלפה אקדח מסמרים והחלה מנקבת את גופו של חרדון מסמר אחרי מסמר אחרי מסמר אחרי מסמר אחרי מסמר כשהיא שרה בקולי קולות "אדון חרדון פחד מאוד מגברת חרדונה כי הוא היה כזה רזה והיא כזאת שמנה…"

* * *

ח"כ חרדון ננער בבהלה על כורסת האורחים בלשכתו. השמש זרחה. השעה הייתה שתיים וחצי בצהריים. הוא נמנם בסך הכל שעה אחת. בחדר הסמוך נשמע פועל הבניין דופק מסמרים ומזמר בקול זייפני. מה זה היה? אמר לעצמו חרדון. על מה בדיוק חלמתי? נו, לא חשוב. לא משנה. הוא נרכן קדימה וצפצף בטלפון הפנימי. "גילית, את כאן?" אל החדר נכנסה בתקתוק עקבים העוזרת הפרלמנטרית הנאמנה שלו, גילית סטז'ר-סספורטס. "ההצעה כבר מוכנה," הושיטה לו את הקלסר. "זה ילמד אותם לקח, אה?" אמרה בגיחוך. "את מי?" שאל חרדון. "את רוכבי האופניים האלה. הם באמת הגזימו…"

כתובת טרקבק | RSS תגובות