יוני 24 2008
הפטרונות הממשלתית ומותה של האומנות היפה
הערת העורך: יש עורכים ב"קפיטליסט היומי", והם שמו פה מאמר של 3,147 מילה כי הם חשבו שכדאי לכם לקרוא אותו עד הסוף
דעות, ככל דבר אחר, הן עניין של ביקוש והיצע. השקפות, תפישות, או יצירה אמנותית אינן מתהוות בחלל הריק או מתוך מניעים של דעת ויצירה בלבד—הן נוצרות, מתעצבות ומשתנות קודם כל בהתאם לביקוש. (כתב אורי רדלר)
הרעיון כי יצירה אמנותית נוצרת, ומתעצבת על־ידי יוצריה באופן שאינו תלוי ב"שוק" של ביקוש והיצע נולד לפני כמאתיים שנה, עם התקופה הרומנטית, ומאז הספיק להעמיק שורש בתודעתם של רבים. ביסוד התפישה טמונה ההנחה כי האמן היוצר אינו סתם אוּמן העושה להשביע את רצון לקוחותיו, אלא גאון בחסד אלוה, הבורא את אמנותו כדי להשביע צורך פנימי, ולעתים קרובות תוך מאבק ובסתירה לאנשים סביבו, הקוראים לו לוותר על האמת הפנימית שלו.
אמן שוויתר על הנאמנות לקולו הפנימי או ל"אמת הפנימית" שלו, כביכול, מתואר לעתים תכופות כמי ש"מכר את עצמו," "התמסחר," "התמסד" או "התברגן." מונחי גנאי אלו אינם אקראיים, כמובן, והם מצביעים על הקו המפריד—לפחות בעיני המדביקים כינויים אלו—בין "אמן אמיתי" ל"בעל מלאכה" או "אומן."
להבחנה בין אמן לאוּמן, בין יוצר "אמיתי" לסתם "בעל מלאכה" אין יסוד ממשי במציאות, והיא תלויה, למעשה, בעצם אמירתה ולא יותר. כבר מכינויי הגנאי לאמנים ש"מכרו את עצמם" ניתן ללמוד על הכרה עקיפה בכך שכוחות השוק פועלים בתחום היצירה האמנותית כבכל תחום אחר. המעבר התכוף—ובתחומי יצירה שונים, כמעט אוטומטי—ממעמד "אמן אמיתי" לזה ש"מכר את עצמו" מצביע על כך שההבחנה בין שני המעמדות מבוססת לא על אבחון זיו חסד אלוה שנגע באדם כלשהו, אלא על האופן בו התקבלה יצירתו של אותו אדם בשוק.
ויתור על ההנחה הכוזבת, לפיה היצירה האמנותית היא בית קברות אינדיאני בספר של סטיבן קינג, ואימוץ ההשקפה כי בתחום האמנות פועלים כללי ההיצע כבכל תחום פעילות אנושית אחרת, מאפשרת לנו להגיע לתובנות מעניינות ומשמעותיות ביחס לאופן בו אמנות נוצרת ומתפתחת בתחומים שונים.
שעה קצרה של חופש
אחת הדוגמאות המובהקות לאופן הדרמטי ורב־העוצמה בו יוצר השוק שינויים בתחום האמנות היא האמנות הפלסטית, שעברה במאתיים השנים האחרונות שינוי משמעותי ועמוק יותר מכל תחום יצירה אחר.
עד תחילת המאה התשע־עשרה לערך, היו הציירים והפסלים חלק מ"מערך הייצור" שעמד לרשותם של בני האצולה והמעמד הבינוני האמיד יותר. הפסלים קישטו בעבודותיהם את היכלות האצילים וחצרותיהם, ואילו הציירים עיטרו את קירות בתיהם, ציירו את דיוקנם של משפחות בעלי התארים וההון, ועיטרו את בתי התפילה. בתפישתם העצמית, כמו גם בעיני מזמיני העבודות, היו הפסלים והציירים ספקי שירותים בעלי מיומנות גבוהה, שמעמדם היה דומה לזה של למעצבי הגנים, החייטים המיומנים, האדריכלים, הרפדים ועושי הכורסאות מעשה חושב, אורגי השטיחים, המאיירים על חרסינה, הצורפים, רוקמי התחרה המעודנת, וכיוצא בזה.
עם המהפכה התעשייתית, ספגו רוב האומנים הזעירים ובעלי המלאכה מהלומה משמעותית. אלו מהם שעסקו באספקת מוצרי יוקרה לבעלי ההון איבדו בהדרגה את עילת קיומם, כאשר מוצרים מתועשים ואיכותיים שהוצעו לקהל הרחב תפשו בהדרגה את מקומם. במקביל, שקעה קרנן של האצולה והכנסייה, מקור הכנסתם העיקרי של רוב הפסלים והציירים, כאשר הופעת הצילום הלכה וייתרה בהדרגה את תועלתם של ציירים כיוצרי דיוקנאות.
בתקופת הביניים, החל מאמצע המאה התשע־עשרה ועד תחילת המאה העשרים, מצאו עצמם העוסקים באמנות פלסטית נטולי פטרונים ברורים, נאבקים על קיומם בשוק. האמנים המצליחים ביותר של התקופה בצרפת—המדינה החשובה ביותר בתחום האמנות אז—היו יצרנים מיומנים של קיטש כבוגרו, בולאנז'ה, קבנל, לפברה ובודרי—שמות המוכרים היום בעיקר לחוקרי אמנות. לצד הציור האקדמי, פרחו תנועות אמנותיות חדשניות רבות, כמו האימפרסיוניזם, הפוסט-אימפרסיוניזם, הפונטיליזם, הנביז, הפוביסטים, הפרימיטיביסטים ואחרות. הציבור נהה ברובו, אז כהיום, אחרי יוצרים שהציעו לו יצירות סנטימנטליות ופשטניות, אך מיעוט לא מבוטל התייצב בעוז לצידם של האמנים החדשניים יותר.
הפטרון החדש: הפקיד הממשלתי
תקופת פריחה זו בתחום האמנות הפלסטית—עידן בו היו היוצרים בתחום האמנות הפלסטית חופשיים מפטרון—התבררה כקצרת מועד. מתחילת המאה העשרים, וביתר שאת אחרי מלחמת העולם הראשונה, החל כוחם של האמנים היוצרים להצטמצם, ומרכז הכוח נדד בהדרגה לידיהם של אוצרים ומנהלים שכירים במוזיאונים. אלו היו יורשיהם של הפטרונים בני־האצולה מקדם, אך בכמה מובנים חשובים היה מעמדם שונה בתכלית משל קודמיהם.
הבדל בולט ראשון היה הצמצום במספר קובעי ההחלטות. אם בעבר עמדו לאמן אפשרויות רבות ומגוונות למצוא לו קונים ופטרונים, עתה הצטמצמה יריעת המקומות בהם יכול היה להציג את עבודותיו ולקנות לו שם לקומץ מוזיאונים נחשבים, שסביבם מוזיאונים וגלריות נחשבים פחות. בישראל, לדוגמה, מתקבלות כל ההחלטות החשובות על הצגה ותערוכות במוזיאונים על־ידי קבוצה המונה כמה תריסרי אנשים לכל היותר. צמצום זה במספר הערוצים דרכם יכול יוצר לקנות לו שם הוביל ללחץ עצום לקונפורמיות ולהליכה בתלם ההולם את טעמם של הפקידים הממונים.
הבדל בולט שני היה העובדה שהפקידים הממונים על אמנות היו נציגי הציבור ולא נציגי עצמם. כלומר, הכסף שהוצא על רכישת יצירות אמנות או הכנת תערוכות לא בא מכיסם וכישלון בהשקעות כספיות לא התבטאו בגמול לו זכו. לדוגמה, משכורתו של אוצר לא הוקטנה אם תערוכה שאצר לא הצליחה. הצלחה, לעומת זאת, הביאה לעתים—אף כי לא בהכרח—לשיפור מסוים במעמדו ואפשרויות העסקה של הפקיד או האוצר.
לעובדה שפקידי האמנות היה מה להרוויח, אך כמעט לא היה מה להפסיד מהוצאת כספים לרכישת יצירות אמנות או הכנת תערוכות הייתה השפעה עצומה על מערך החלטותיהם. כלל כלכלי פשוט הוא שהתגמול על הצלחה ובמיוחד על כשלון קובע במידה רבה את התנהגות ההשקעות של מנהלים. לדוגמה, תחת המשטר הקומוניסטי היו מנהלים של מפעלים צפויים לעונש אם נכשלו, אך לא תוגמלו אם הצליחו ולכן הופנתה תשומת ליבם בעיקר למניעת מה שנתפש בעיני הממונים עליהם ככישלון והתוצאה הייתה ניהול שמרני, עם התמקדות בהצגת תוצאות מרשימות מבחינה מספרית, גם אם איכות המוצרים ירודה. לעומת זאת, בקרנות או חברות בהן יש תגמול נדיב על הצלחה, אך אין ענישה על כשלון, ייטו המנהלים להמר ולצאת בתוכניות נועזות, גם כאשר הסיכוי שיניבו הצלחה קטן יחסית. בעוד מספר שנים, כשגוגל תספוג מהלומות קשות בגלל השקעות כושלות, נוכל להיווכח כולנו במגרעות שיטה זו. במצב שלישי, כאשר אין תגמול לא על הצלחה ולא על כשלון, ייטו המנהלים להשקיע השקעות ראוותניות, במגבלות תקציבם, שמטרתן להאדיר את שמם ולחזק את מעמדם. במלים אחרות, הם יתמקדו בערכים שאינם תגמול כספי.
זה בדיוק מה שקרה בעולם האמנות הפלסטית. המנהלים והאוצרים במוזיאונים הלכו והדגישו יותר ויותר ערכים שאינם קשורים להצלחה או כשלון כספיים, אלא למעמדם בתוך המערכת הכללית של עולם האמנות הפלסטית. מעמדם של הפקידים הממונים היה בתחילה של מתווכים גרידא: מומחים הבוחרים להציג או לקנות יצירה של אמן מסוים. בהדרגה, הפכו את עצמם מנהלי המוזיאונים, האוצרים, אוצרי הביאנלות, ראשי בתי־הספר לאמנות ופקידי אמנות אחרים לציר המרכזי בעולם היצירה, ותפקידם כמסייעים ומתווכים הפך בהדרגה לאבן הראשה של היצירה.
אמנות ללא הסבר או קהל
הביטוי העז ביותר של שינוי זה היה עלייתם של זרמים אמנותיים שאין להם קיום בלי הסבר ומאוחר יותר, של זרמים אמנותיים שההסבר הוא עיקרם. בניגוד לרוב מכריע של היצירות בתחום הספרות, השירה או הקולנוע, למשל, לא ניתן לחוות יצירות מינימליסטיות, מופשטות או אמנות מיצגית בלי תיווך של הסבר, המבאר לצופה—או, ליתר דיוק, לקורא ההסבר—מה כוונתו של האמן. בדיחת קרש ידועה מספרת על עובד מוזיאון שפינה מריצה מלאת עפר שהייתה בתערוכה וננזף על שהשמיד מוצג אמנותי. או שמא הבדיחה הפוכה: עובד המוזיאון גונן בחירוף נפש על מוצג, מריצה מלאת עפר, וננזף על שהשאיר את הטינופת באולם התצוגה. כך או כך, הבדיחה מצביעה על אמת מסוימת: בין משתנה שהיא משתנה לבין משתנה שהיא מוצג מבחין רק ההסבר. הוא זה שמעניק ליצירה "תוקף" ובמשתמע, הוא היצירה האמנותית. רוב התערוכות של יוצרים מסוג זה ניתנות למיצוי בקטלוג ומאחר שאף זה הוא לרוב, מצד תוכנו, מיצג פוסט-מודרניסטי, הרי שבהחלט ניתן להסתפק בו.
השלכה אחרת של המצב בו אין תמורה ואין עונש הייתה ההתנתקות ההדרגתית של האמנות העכשווית מקהלה. במוזיאון תל־אביב, לדוגמה, כלל המבקרים באגפי המוזיאון בהם מוצגת אמנות "מודרניסטית" בשנה שלמה שווה למספר המבקרים בהצגות תיאטרון בשבוע אחד. בגלריות פרטיות מבקרים בדרך כלל בשבועיים או שלושה של תערוכה כמה עשרות אנשים עד כמה מאות אנשים, רובם אמנים או פונקציונרים של אמנות בעצמם. המצב אינו שונה בחו"ל. במוזיאון המוביל לאמנות מודרנית MoMA מבקרים כ-3,000 איש ביום בממוצע, בערך 1:20 ממספר המבקרים בלובר.
לעומת זאת, כאשר הוצגה תערוכתו של הצייר הפיגורטיבי מאיר פיצ'חדזה במוזיאון תל־אביב, המו חדרי התערוכה מבקרים. הפער העצום בין איכותו של הצייר לבין ההתלהבות הגדולה של הקהל העידה על צימאונו ליצירה הנהנית מהגושפנקא המוזיאלית ש"זו אמנות," ועל מיאונו, במקביל, להעניק גושפנקא דומה ליצירה התובעת ממנו לקרטע לנצח על קבי ביאורים של פונקציונרים של אמנות.
זו אינה תופעה חד־פעמית או חולפת. לבד ממקרים בודדים של אמנים, שלתולדות חייהם היה ערך רכילותי מסוים (לדוגמה, ג'קסון פולוק או אנדי וורהול) או "איקונים" בעלי ערך סימבולי (לדוגמה, פיקסו) היחס בין מספר המבקרים בתצוגות של אמני המופשט ומספר המבקרים בתערוכה של צייר פיגורטיבי—לרוב, בלי התחשב בערך האמנותי הממשי של יצירותיו—הוא אחד לעשר, ולא מסתמנת נטייה כלשהי לשינוי ביחס זה לאורך זמן.
בעבר, היו כמה וכמה מקרים בהם זרמים באמנות זכו להכרה רק כעבור זמן מה. יש גם מקרים לא מעטים של יוצרים שלא זכו להכרה בחייהם, או שזכו להכרה רק בשלב מאוחר יותר בחייהם. התנועה האימפרסיוניסטית, שראשיתה הרשמית ב-1874, אומצה לליבו של הציבור ואחר־כך גם הממסד רק מסוף שנות השמונים של אותה מאה. ציירי אסכולת ברביזון, דוגמה אחרת, החלו פועלים מ-1846, אך הצלחתם באה רק כעבור עשור.
זה אינו המקרה שלפנינו. זרמים כמו האבסטרקט המופשט, האמנות הקונספטואלית או המינימליזם הפיקו מתוכם עשרות ואפילו מאות אמנים בולטים, שזכו ליחס חם ומעודד (לא בהכרח מיידית) מצד הממסד המוזיאלי והאמנותי. למרות זאת, הציבור לא מכיר, תרתי משמע, בעצם קיומם. שמות כמו פרנקנתאלר, אדולף גוטליב, גסטון, טוורקוב, קוסות', בלדסארי, ועוד אינם אומרים דבר למי שאינם חוקרי אמנות, אוצרים או מנהלי מוזיאונים.
מובן שאפשר להעלות את הטיעון הנושן, כי אמנות חדשנית אינה מובנת בהכרח באופן מיידי על־ידי בני דורו של האמן. אפשר להיזכר באותם מבקרים שכינו את ציוריהם של האימפרסיוניסטים "קשקוש." אבל אחרי ארבעים, חמישים ושישים שנה של מאבק עיקש, כשרוב בני הדור השני לאבסטרקט הם שוכני עפר, הסרבנות העיקשת של הציבור להכיר בכך שזה לא "קשקוש שהילד שלי היה יכול לצייר" מעידה על משהו אחר מקושי בקבלת החדש.
יתר על־כן, הטיעון הזה גם לא נכון. אם נבחן תחומי יצירה אחרים, נוכל לראות על נקלה כי הציבור נוטה באופן מובהק להוציא ישן מפני חדש. הלהיטים הגדולים בתחום הספרות, הקולנוע או המוסיקה הפופולארית אינם המתים אלא החיים, הצעירים ולא הזקנים, המתחדש ולא המתעפש.
כיצד הופכת קופסת צואה לאמנות
את האנומליה בתחום האמנות הפלסטית ניתן להסביר בטעמים מעשיים. מרגע שחדלו ציירים ופסלים לספק מוצר הדרוש לקהל, צנח באופן טבעי גם מעמדו של תחום היצירה באופן כללי. כבכל שוק מצטמצם, גם כאן גדלה במצב זה הנטייה להדגיש ערכים שאינם "שימושיות" (לדוגמה, יוקרה), ולפנות לכיוונים חדשים, לא "שימושיים" בעליל, המעניקים לציור או לפסל ערך מוסף ייחודי. דוגמה מובהקת לכך יכולה לשמש ההתרחקות מציור המציע ייצור "מדויק" של אובייקט, והדגש ההולך ומתעצם על עולמו הפנימי של הצייר, ייחודיותו, ורגשותיו.
הסבר זה יכול לבאר במידת מה מדוע הלכו ורחקו אמנים מהנצחת צליבות, נימפות ולוחמים על סוסים לטובת חיי היום־יום, החלומות, השמחות, ההגות והפחדים האישיים שלהם. כוחו חלש בהרבה בביאור הניתוק המוחלט שחל בין האמנות הפלסטית לקהל הרחב. שינויים דומים ב"שמישות" חלו גם בתחומי יצירה אחרים, כמו תיאטרון, בלי שיחול שינוי דומה באופי היצירה.
ההבדל העיקרי בין התחומים, דומה, הוא בכורח הקיים באמנויות הבמה בקהל צופים. מחזאים יכולים לכתוב מחזה נסיוני בו העולים על הבמה יושבים ושותקים עליה משך שעתיים, אך הקהל לא יבוא לראות את היצירה ובהיעדר קהל, יימקו השחקנים. מטעם זה, אף שנעשו נסיונות כאלו בתחום המחול, התיאטרון והמוסיקה ה'קלסית', ואף שגם בתחום זה השליטה נתונה בידי פקידי ממשלה, הכורח בקהל הביא לדחייתם בסופו של דבר ממרכז הבמה.
לא כן בתחום האמנות הפלסטית. כמובן שהיו אמנים רבים עבורם היה הקהל חשוב, אך היצירה בתחום אינה תלויה ביסודה באפשרות להציגה בפני קהל רחב. רוב היצירות לאורך ההיסטוריה נוצרו כדי להיות מוצגות בבתים פרטיים, באחוזות או בבתי תפילה, ונדרשו לעמוד בדרישותיו של לקוח בודד בכל פעם.
היעלמות הביקוש מצד הלקוחות הישנים של יצירות אמנות פלסטית הובילו לשינוי באופייה של האמנות הפלסטית. הופעתם של פטרונים חדשים—הפקידים הממשלתיים—הובילה להתפתחותה של יצירה אמנותית העונה על דרישותיהם של הלקוחות החדשים. לממשלה יש לרוב עניין ער באמנות, ככל שזו עלולה לסכן את מעמדם, והמימון הניתן לסוגי יצירה שונים נועד להבטיח, ראשית לכל, ציות וכניעות מצד האמנים.
בתחומי העשייה האמנותית הפופולאריים והמשפיעים—אלו העלולים לסכן את השלטון באופן משמעותי—הפיקוח ישיר ומבוצע על־ידי פקידי ממשלה בכירים, הממונים ישירות על־ידי בכירי השלטון. בתחומי יצירה פופולריים פחות, נהוג בדרך כלל להעניק מימון לפקידים ולעסקנים באותו תחום, המנהלים אותו באופן אוטונומי יחסית.
בתחום האמנות הפלסטית, שהוא דוגמה מובהקת לתחום יצירה מהסוג השני, מנוהלים הגופים החשובים על־ידי עסקני אמנות "מהתחום," כשנופה הכללי של האמנות הפלסטית מתעצב בעיקר בהתאם לאינטרסים האישיים של אותם פקידים.
במצב זה, נוהגים עסקני האמנות ופקידיה כפי שנוהגים בעלי עניין בכל תחום ובכל עניין: הם נאבקים על קיומם באמצעות הטעמת חיוניותם והתגוננות מפני תחרות או קיזוז בכוחם.
צעד מובהק אחד הנובע מכך הוא פיתוח "שפת סתרים" מיוחדת, שפיענוחה שמור ליודעי ח"ן בלבד, האמורה למנוע חדירתם של מתחרים, קיזוז בסמכויות פקידי האמנות, או החלפתם בפקידים מן החוץ שאינם שולטים בשפת הסתרים. כבר בעולם העתיק היו סודות מיוחדים והידע והיכולת לדקלם טקסטים מסתוריים וסתומים שיטה מקובלת אצל בעלי מקצוע שביקשו להגן על תחום עיסוקם. מקרה האמנות הפלסטית בעידן המודרני אינו חורג מדפוס מוכר זה, כידוע לכל המעיין במאמרים בקטלוגים של תערוכות או אפילו בהסברים במוזיאון עצמו.
יתר על־כן, עסקני האמנות הבינו עד מהרה כי כוחו של הלחש המסתורי מתעצם כאשר מושא החקר—היצירה האמנותית—הופך סתום וחידתי יותר. כאשר היצירה האמנותית המוצגת בפני הצופה קשה במיוחד לפענוח, נוצר פער גדול במיוחד בין הרצוי למצופה, המעצים את חשיבותה של הפרשנות ליצירה. לדוגמה, כאשר ניצב הצופה במוזיאון מול שורה של ציורים של קופסאות מרק, או מול צואתו המשומרת בקופסה ("ללא חומרים משמרים") של האמן פיירו מאנצוני אין לו דרך להתייחס אל היצירה באמצעות הכלים שהיו מקובלים: עבודת המכחול, הקומפוזיציה, ההבעה האישית, או תוכן כלשהו הקיים ביצירה. הדרך היחידה בה יכול הצופה 'לדעת' כי הוא ניצב בפני 'יצירת אמנות' ולא מול סתם צואה בתוך קופסת שימורים היא כאשר היצירה מוצגת במוזיאון—כלומר, זוכה לערך כ'אמנות' מתוקף עצם הצגתה כמעשה אמנות—כשהלחש הסודי המורכב מעניק למעשה את הרושם ההכרחי הנוסף. במלים פשוטות, דבר הופך לאמנות מתוקף זה שנאמר עליו בלחש מיוחד שהוא אמנות.
ועוד יתר על־כן, כוחו של הלחש הסודי אינו טמון במה שהוא מסביר, אלא בעצם קיומו. אין צורך שהציבור יבין את משמעות הלחש. להפך, רצוי שהוא יוותר עלוף רזים וסתום לא פחות מהיצירות עצמן. מסיבה זו ממש, מלופפות בדרך כלל תערוכות מוזיאליות של אמנות מודרנית במוזיאון במאמרים עשויים רקמת ז'רגון ביזנטינית ובלתי־קריאה.
נוסף להדיפתם של מתחרים בכוח והדגשת חיוניותם של הפקידים נועדה מופשטותה של האמנות לשרת את ענייניהם השוטפים של עסקני האמנות. כאשר אמנות היא מה שהוגדר כאמנות על־ידי הפקידים המוסמכים לכך, הרי שהגדרת דבר כאמנות הופכת סחורה-עוברת-לסוחר. ובמלים אחרות, הניסוחים הפוסט-מודרניסטיים הם מסך הערפל שמאחוריו מתנהלת חלוקת השלל המוכרת: בעלי הכוח בתחום מחלקים ביניהם את התגמולים שניתן להפיק ממעמדם. הם אינם יכולים להתעשר ישירות מקנייה או מכירה של יצירות אמנות, או מהצגתו של אמן אחד ולא אחר, אך הם יכולים להפיק תגמול חלופי בדמות היכולת לקבוע גורלות, להאדיר את שמם, לטפח קשרים אישיים מועילים, ובעיקר, לשמר את משרות הפקיד שלהם.
הצגת יצירותיו של אמן במוזיאון היא נקודה בעלת חשיבות מרכזית בדרך להכרה (ולהכנסה). כל אמן המבקש להציג את יצירותיו במוזיאון יודע איזה מסלול יוביל להצלחה ואיזה יניב כשלון. השיקולים בבחירת יוצר מסוים על־פני אחר הם שרירותיים לחלוטין ותלויים בקשרים אישיים, אהבות ושנאות על רקע מינויים, משרות וביקורת, יכולתו של אמן לגייס על צידו ידידים רבי עוצמה, וכיו"ב. האמן יודע באיזה בתי־ספר עליו ללמוד, איזה סגנון אמנותי כדאי לאמץ, עם מי אסור לריב או, לכל הפחות, עם מי כדאי לריב כדי לגייס את תמיכתו של מתנגדו המושבע. כדי להיחשב מי שנשאר נאמן ל"אמת הפנימית" שלו ולא "מכר את עצמו" על האמן לדעת למכור את עצמו לבעלי הכוח הנכונים.
התגובות
אבל התמונה אינה כה קודרת. לא בהכרח. לא בכל מקום. לא בדברים החשובים. כללי ההיצע והביקוש קובעים מה תהיה הנטייה הרווחת אצל רוב בני האדם בנסיבות רגילות. למזלנו, אמנים גדולים אינם רוב בני האדם ויש בהם המסוגלים לעמוד על רגליהם ולהתמודד.
רוב האמנים היוצרים, כבכל דור ודור, מסתגלים למצב ויוצרים אמנות המכוונת לטעמם ולרצונם של עסקני האמנות. הם יורשיהם האמיתיים של הבוגרו-אים והבולאנז'ה-אים של המאה ה-19. במובן מסוים, יש בכך אפילו משום הקלה. האמנים הבינוניים של המאות הקודמות תבעו מאיתנו התעמקות ממושכת בבדים עצומי מידות וגדושי פרטים, רק כדי להגיע למסקנה שמדובר בחנטריש. האמנות המופשטת, המינימליסטית או המיצגית מתנהלת לה בחשכת אדישותנו המוחלטת, כך שהציבור בכללו אינו נדרש בדרך כלל להתמודד עם חנטרישיותן של היצירות, ואגב כך יוצא פטור גם מפטפוטיהם של אותם יוצרים בינוניים ואוצריהם.
אותו מיעוט קטן שליצירותיו יש ערך, מפלס לו נתיב משל עצמו ממילא. עסקני האמנות יכולים להציב את המאנצונים למיניהם על פדסטל, לערוך להם תערוכות ולמלא את הביאנלות בתוצרים האנאליים שלהם. הם לא יכולים ליצור דיוויד הוקנים או פרנסיס בייקונים ואם היה אלוהים, אפשר היה בהחלט להודות לו על כך.
מילון קצר לתגובות:
לתועלת קוראי "הקפיטליסט היומי," ועל סמך נסיוני העשיר והמגוון, להלן מילון קצר של התגובות למאמר, מלווים בפענוח תוכני:
* המאמר הזה לא ראוי לתגובה. בושה וחרפה: לא קראתי את המאמר אך כותרתו מלמדת שהוא "נגד אמנות מודרנית" ולכן, בהגדרה, הוא לא ראוי לתגובה.
* מעודי לא קראתי ערימה כזו של שטויות: לא קראתי את המאמר אך כותרתו מלמדת שהוא "נגד אמנות מודרנית" ולכן, בהגדרה, הוא ערימה חסרת תקדים של שטויות.
* אם אתה לא מבין שום דבר באמנות, לפחות תסתום את הפה: לא קראתי את המאמר אך כותרתו מלמדת שהוא "נגד אמנות מודרנית" ולכן, בהגדרה, הוא ערימה חסרת תקדים של שטויות.
* קישון כתב את השטויות האלה קודם. נו, באמת!: לא קראתי את המאמר אך כותרתו מלמדת שהוא "נגד אמנות מודרנית" ולכן, בהגדרה, הוא ערימה חסרת תקדים של שטויות.
* ומה עוד? תיכף תגיד לנו שהיד הנעלמה תצייר את הציורים במקום האמנים: לא קראתי את המאמר, אך מכיוון שהוא מופיע ב"הקפיטליסט היומי" אני כמובן מתנגד לו בסוציאל-דמוקרטיות!
* לנין חזה עוד בשנת 1905 במאמר "כולם יודעים שאירופה צהובה, ומדוע?" את המתקפה הבורגנית על ערכי מעמד הפועלים הדוגל בקדמה בתחום האמנות: שלום, אני הטרול הקומוניסטי החדש. בשבועיים הקרובים תלמדו להכיר אותי, לאהוב אותי, להתעצבן עלי ואחר כך להתעלם ממני. בשלב זה אתפוגג ואוחלף על ידי השעתוק הבא.
* תסלח לי, אבל בשוודיה האמנות פורחת וזאת הוכחה ברורה שאין צורך בשוק חופשי: שלום, אני הטרול הסוציאל־דמוקרטי החדש. בשבועיים הקרובים תלמדו להכיר אותי, לאהוב אותי, להתעצבן עלי ואחר כך להתעלם ממני. בשלב זה אתפוגג ואוחלף על ידי השעתוק הבא.
* אני לא מבין מדוע אתה מתעלם מהביקורת של לנין בנושא האמנות המודרנית. הנושא הזה כבר הוכח על ידי אבא לרנר וסרפה: שלום, אני הטרול הקומוניסטי הישן תחת שם חדש. בשבועיים הקרובים תלמדו לזהות את שמי הישן, להתעצבן ולהתעלם ממני. בשלב זה אנסה להחליף שם פעם נוספת או אתפוגג ואוחלף על ידי השעתוק הבא.
* אין לך מושג כמה שאתה צודק ביחס לעסקני האמנות: אני שונא את (הכנס שם) של מנהל מוזיאון או אקדמיה לאמנות.
* ומה עוד, תיכף תגיד לנו שפיקסו צייר קוביות בגלל שהיה ביקוש גדול לקוביות? לא קראתי את המאמר ואין לי מושג מהו היצע וביקוש, אך אני רוצה להגיב בכל זאת.
* סליחה, אבל המאמר הזה ארוך כגלות. מה קרה, אין עורכים ב"הקפיטליסט היומי"? קראתי את המאמר הזה עד האמצע ונשברתי. אין עורכים ב"הקפיטליסט היומי"?
* היצע וביקוש? נו, באמת! אתה מנסה לכפות רעיונות כלכליים פשטניים על דבר מורכב כמו אמנות? אין לי מושג מהו היצע וביקוש, אבל זה קשור לכלכלה ולכן זה ניסיון פשטני להגדיר דבר מורכב כמו אמנות.
* כמה צפוי שבאתר הדוגל בקפיטליזם חזירי יופיע מאמר נגד אמנות מודרנית: לא קראתי את המאמר, אך מכיוון שהוא מופיע ב"הקפיטליסט היומי" הוא כולל מן הסתם רעיונות שאינני צריך לקוראם כדי לדעת שאני נגדם.
* קשה להאמין שבשנת 2008 יש עוד אנשים שחושבים שאמנות מודרנית היא שטויות: לא קראתי את המאמר אך כותרתו מלמדת שהוא "נגד אמנות מודרנית" ולכן כותבו הוא ריאקציונר אפל.
* אתה חושב שאם תכתוב את התגובות הבנליות ביותר מראש זה ימנע ביקורת על המאמר המקושקש הזה?: היית צריך למקם את התגובות בהתחלה. טעית. עכשיו תזכה לאותה מנה שרצית למנוע, משום שהמגיבים ממילא לא קוראים.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
אורי רדלר: משחק כדרכך את המשחק "מצא את מפגש האינטרסים" שם תמצא את ההסבר לתופעה. וההסבר אכן מעניין ועל פניו נראה קרוב למציאות.
הערה קטנה: הזכרת את המשתנה ונדמה לי שהתכוונת ל"מזרקה" של מרסל דושן. מרסל דושן היה לדעתי אמן לגמרי לא רע ואני עצמי אוהב את העבודות שלו. יחד עם זאת ברור לי שאי אפשר להתייחס למשתנה כאל יצירת אמנות. לי זה נראה יותר כאילו רצה ללעוג, לערוך ניסוי ולראות תגובות או אולי להציב שאלה: מה בעצם הגבול בין יצירת אמנות לחרטא? נראה שבמשך מאה שלמה לא הצליחו לעות על השאלה הזאת ואתה נתת הסבר למה. כי לא היה אינטרס לפטרוני האמנות ול"אמנים" לענות על השאלה הזאת.
האמנות היא כמו היופי: בעיני המתבונן (או המאזין). בזאת, כמו שרמז רדלר, אין שום הבדל בין אומנות פלסטית לבין אומנויות הבמה (או הרמקול). לכן, אם אין מתבונן/מאזין, אין אומנות. לא נעים, אבל זה המצב.
ד"א, אני מוחה נמרצות על עלבונו של פיקסו בכינויו "סמל" ותו לא.
שכחתי להתייחס ל"מזרקה". כמובן שהתנאי הבסיסי להגדרת יצירת אומנות ככזו הוא היותה יצירה. דושן לא יצר את המשתנה. למעשה, איש לא יצר את המשתנה, למרות שאנשים מסויימים ייצרו אותה (שני דברים שונים לחלוטין). אני כלל לא מזלזלת במוצג או ברעיון/אמירה שלפחות לכאורה עומדים מאחוריו, (יותר מכך, אני ממש אוהבת אותם), אבל יצירת אומנות זו לא.
רק רציתי להוסיף (כן כן, אני כבר הולכת לישון, אני מבטיחה) שיש צד שני לדיון על התערבות המדינה באומנות, וזה נושא האמנות האסורה, להבדיל מן האמנות ה"מעדדת" הנדונה כאן. מעניין לשים את שני ההיבטים אחד מול השני.
ליל מנוחה לכולם.
אורי:
נהנתי לקרוא את המאמר, נתת לי זווית ראיה חדשה על הנושא.
כרגיל, ההערות בסוף מצוינות
אליסה, מחאתך התקבלה: העליתי את פיקסו מדרגת סמל לדרגת סמ"ר. אל תגידי שאין שירות לקוחות במאמרים שלי.
אסף אתה צודק. כשקראתי לזה "המשתנה" החטאתי את כל המשמעות. זו כמובן מזרקה. דושן — אדם פיקח ושנון כשלעצמו — הוא דוגמה טובה ליוצר שרוב עבודותיו אינן עומדות כלל בלי שיתווכו אלינו על ידי גורם שלישי.
אגב, אני לא חושב שנתתי פתרון. אני רואה זאת יותר כנקודת מוצא לדיון…
אם הבנתי נכון (מאוחר) נטען כאן שאין כלל ביקוש לאמנות המודרנית (ובפרט למופשט) והיא מתקיימת בחסות פקידים למיניהם. אך יצירות אמנות מודרניות – ובכלל זה ציור מופשט – נמכרות במחירי שיא כאילו אין משבר כלכלי בעולם. ביקוש יש.
איזה יופי. אתה מניח מראש שכל מי שמגיב נגד המאמר בעצם לא קרא אותו. כמה נוח…
אורי: סמ"???!!! רב-אלוף, אדוני!
עכשיו אחרי שישנתי, שמתי לב לעוד הערה ששכחתי להעיר, והיא שמאמר שלך מתאר מצב שנכון בעיקר לאמנות פוסט-מודרנית, והרבה פחות לאמנות מודרנית.
ד.ט.: אתה מדבר על אפיקי השקעה פיננסית, שקורה שהם גם יצירות אמנות. אבל לשני היבטים אלו של פריט מסויים אין שום קשר ביניהם.
ביקורת אמנות: "קקי של אמן" כותבים Künstlerscheiße ולא Künstlerscheisseכפי שנכתב על הקופסה. כך החליטה האקדמיה ללשון הגרמנית שנים ספורות לפני יצירת היצירה.
אני אשחק את התפקיד של הטרול-
דווקא קראתי את המאמר (קומוניסטים הם לא כמו הקהל העצל והשבע הרגיל של האתר. 3000 מילים מי ישמע…) למרות שאני לא מבין כלום באומנות.
כמה דברים:
1. די ברור וטריוויאלי שהאומנות מושפעת, כמו כל תחום אחר, מההתפתחות החברתית.
2. כמו בכל מאמר של אדון אורי, אפשר לנחש את המסקנה בקלות- הממשלה אשמה.
3. מעניין מדוע אורי לא "משחק כדרכך את המשחק ”מצא את מפגש האינטרסים“ שם תמצא את ההסבר לתופעה" גם בתחומים אחרים, כמו למשל הסיבות לקיום ממשלות או הלחץ הטרוריסטי שלהן על מדינות העולם השלישי למכור את עצמן בזול לשודדים…
"היחס בין מספר המבקרים בתצוגות של אמני המופשט ומספר המבקרים בתערוכה של צייר פיגורטיבי—לרוב, בלי התחשב בערך האמנותי הממשי של יצירותיו—הוא אחד לעשר, ולא מסתמנת נטייה כלשהי לשינוי ביחס זה לאורך זמן".
מאיפה לעזאזל הנתונים הללו?
ושאלה אחת-
בלי מוזיאונים ציבוריים, איך מר אורי מצפה שהאומנות תשתנה ותפסיק להיות זבל?
הרי בתי ספר לאומנות ימשיכו להתקיים, פרוטקציות והעדפות קיימות בכל תחום (הרי נטען פה שהאומנות של עד לפני המהפכה התעשייתית נעשתה לבקשתו של אדון ספציפי…).
למה זה המנגנון שהופך את האומנות המודרנית לזבל (אם היא באמת כזאת, אין לי מושג. אנחנו הטרולים הקומוניסטים קשי היום לא מסתובבים במוזיאונים), חוץ מהנטייה "המדעית" להאשים את הממשלה בכל? (אותה ממשלה שהיא משרתת של בעלי ההון. לי דווקא נראה שההתערבות שלה מאוד עוזרת לקפיטליזם, ואין סיבה למלכחי פנכה להתנגד לה…).
3. מעניין מדוע אורי לא ”משחק כדרכך את המשחק ”מצא את מפגש האינטרסים“ שם תמצא את ההסבר לתופעה“ גם בתחומים אחרים, כמו למשל הסיבות לקיום ממשלות או הלחץ הטרוריסטי שלהן על מדינות העולם השלישי למכור את עצמן בזול לשודדים…" דווקה כן מתייחס אבל במאמרים אחרים.
http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=450
http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=305
אבל דרוש קצת כושר הפרדה כדי להבחין בין הנושאים ולא להפוך הכל לסלט אחד גדול…
צודק.
רדלר, התבייש לך.
ככה לגרום לי לחשוב שגם משרד התרבות הוא משרד מיותר? ואם נוסיף על זה את הצורך לעבור לשיטת השוברים של פרידמן במשרד החינוך, אנה אנו באים?
מאמר מעולה.
אליסה, אני מדבר על כך שאנשים קונים אמנות מופשטת. לטעון שכולם עושים זאת רק לצורך השקעה פיננסית, זה יפה, אבל מצריך ביסוס (ולדעתי, אגב, לא נכון). אם אמנות היא סחורה, וצריכה להישפט כסחורה – וזה מה שנטען כאן – אז הבה נשפוט אותה כפי ששופטים סחורה, לפי תג המחיר. אפשר לטעון שהשוק אינו חופשי, בגלל התערבות המוזיאונים, אבל הרוב הגדול של קוני האמנות הם אנשים פרטיים.
יותר אנשים אוהבים פיגורטיבי? כנראה, אבל למה זה חשוב? שבעים ושלושה מכל שמונים מעדיפים טחינה על אמבה וארבעים ותשעה מכל חמישים מעדיפים (ברוח המאמר) גרישם על קפקא, או בריטני ספירז על מוזיקה עתיקה בכלים אותנטיים.
ד.ט.: הכל נכון. כל מה שאני אמרתי זה שהעובדה שמישהו קונה פריט אמנות אינה בהכרח מהווה הוכחה שהוא נהנה להסתכל עליה. לעתים קרובות מדי פריטים אלו חייבים את חלק הארי של המחיר הגבוה שלהם לגורם "הפלצנות" שאורי מצביע עליו, תופעה שאינה קיימת בשווקים אחרים. שוב, זה לא תמיד כך, וגם אין לי שום בעיה עקרונית עם רכישות כאלו.
ד.ט.
כותבים ואומרים עמבה, יא אשכנזי!
לד.ט. ואליסה,
כפי שניתן להבין מן המאמר, עמדתי אינה שקוני האמנות היום עושים זאת מטעמים שונים מאוד (באופן עקרוני) מקוני אמנות בעבר. לדעתי, השוני קטן יחסית. הנקודה העיקרית עליה עמדתי היא ש'בעלי הבית' — המזמינים בעלי המשקל או 'קובעי הטעם' — הם היום ביורוקרטים ממשלתיים והיצירה מכוונת לרצות את טעמם.
הטיעון הזה הוא כמעט טרואיזם, ביסודו. הרי קל מאוד להסכים כי דיוקנאות של אפיפיורים וחשמנים, או תורמים הכורעים על ברכיהם לא צוירו דווקא מהטעם שהאמנים היוצרים מצאו כי תווי פניהם מעניינים במיוחד. הם, כמו גם נושאים רבים אחרים, צוירו כמעט כמובן מאליו מהטעם שאלו הדברים שביקשו לקבל המזמינים בעלי המשקל וקובעי הטעם.
הרעיון שלי היה להצביע על כך שהדברים אינם שונים בהכרח היום, וכי עצמאותם של יוצרים באמנות הפלסטית אינה רבה יותר, בהכרח, מזו של אבותיהם יוצרי המריות והצליבות.
המחיר במכירות פומביות, בעיני, הוא תוצר של שוק נגזרת. מחירן של יצירות אמנות נקבע על פי סדרה של כיבודים ואותות הערכה, שהחשובים בהם הם אלו שמעניקים הביורוקרטים, המחזיקים בשליטה במוסדות הציבוריים בתחום.
מקבץ תגובות:
לרייזר, כתבת:
ואני חשבתי שצרפתי את הרשימה השלמה של תגובות אפשריות.
לד.ט., כתבת:
אני לא משוכנע שמכירות פומביות — כלומר, השקעות כספיות — מייצגות משהו שאנחנו יכולים לכנות "ביקוש" במובן שבו אנחנו מכנים קהל הזורם לתיאטרון או לבית הקולנוע "ביקוש."
לאור,
העלית את הטענה שהמסקנה הסופית שלי צפויה מראש, אבל אף שקראתי פעמיים את הודעתך, לא הצלחתי לפענח את טענותיך האחרות. האם תוכל להעלות טענות ברורות יותר?
סוגים שונים של ביקוש – בוודאי. הביקוש לבננות שונה מאד באופיו מהביקוש לכמהין, והביקוש לכמהין שונה מן הביקוש לתרופה נגד טרשת נפוצה. אבל האם הדברים לא נמדדים, בסופו של דבר, בכסף? (ודאי מנקודת מבטו של "הקפיטליסט היומי").
מיליון איש שמוכנים לשלם שלושים ש"ח לסרט, או שלושים איש שמוכנים לשלם מיליון ש"ח לתמונה מופשטת – נותנים אותו סכום.
וגם לא הבנתי, כאמור, מה זה משנה כל-כך עד כמה מוצר כלשהו פופולרי בציבור. (כגון, שציור פיגורטיבי אהוד יותר מציור מופשט). מה זה אומר. האם זה אומר שציור פיגורטיבי הוא דבר רע? שמי שטוען שהוא נהנה ממנו מעמיד פנים? נתתי דוגמאות לעיל בתגובתי לאליסה – גרישם פופולרי הרבה יותר מקפקא וכו'.
אם לעסוק קצת באמנות: ברור שיצירה כמו "צואת האמן" אינה אלא צואה, אבל מהבנתי הדלה היא אינה מייצגת היטב את האמנות המודרנית. העובדה שאמנות זקוקה ל"תיווך" ואין לה השפעה מיידית (הנאה אסתטית, רגש) על האיש ברחוב היא די מובנת, היא קיימת בתחומי אמנות אחרים, ואני לא חושב שנכון להאשים בה את הממשלה.
באמנות יש, לדעתי, מתח בסיסי בין המקורי והטוב. אתן דוגמאות מהקצוות. דוגמה לקצה הטוב והלא-מקורי מהשירה: דימוי של אהובה לפרח הוא דימוי נפלא ומתוחכם – אילו רק נחשפנו אליו לראשונה. המשורר הראשון שהגה אותו היה גאון אמיתי. המשורר המאה-אלף שישתמש בו לא יוכל לעשות זאת בלי להכיר בנדושותו המוחלטת. דוגמה לקצה השני יכולה לשמש "צואת האמן" – שייסה, אבל כזה שעוד לא ראיתם. (או ברוח דומה המזרקה של דושאן). כדי להעריך נכונה, ואף להינות, מהתקדמות בציר "המקורי" צריך רקע והיכרות עם המצב הקיים. אמן בודד או סצנה אמנותית יכולים להתפתח, מכוח דינמיקה פנימית, לכיוון ה"מקורי" במחיר של ניתוק מן הצופה הממוצע.
לשומר, אני מכחיש שאני אשכנזי אך מודה שאני שונא עמבה.
זו לא בושה להיות אשכנזי. אני מאד אשכנזיה, ומתה על עמבה.
ד.ט., הצופה הממוצע אינו הנקודה — הרי היצירות אינן נגישות גם לצופה המשכיל הממוצע וגם לא לצופה המשכיל מאוד. כשלעצמן, הן אינן נגישות כלל.
ד.ט.
"באמנות יש, לדעתי, מתח בסיסי בין המקורי והטוב." כלומר מה שמקורי הוא לא טוב? מה שטוב הוא לא מקורי? אם אמנות יכולה להיות מקורית וטובה, או לחילופין לא מקורית ולא טובה בעת ובעונה אחת אז לא קיים מתח.
נראה לי שהמשחק דרכו ה"אמנות" המודרנית חוגגת הוא הבלבול שין שני המושגים: "מיוחד" ו"מוזר" שני המושגים מתייחסים לדבר לא שיגרתי השונה מהמקובל אבל שניהם שונים זה מזה מהותית.
מוזר: פשוט שונה מהמקובל.
מיוחד: זו כבר פונקציה של איכות.
אם בודקים את המוזר מוצאים שמאחוריו לא עומד שום כלום ומגיעים לריקנות. אם בודקים את המיוחד ומצליחים להבין אותו אז מוצאים איכות, או מגלים אסתטיקה חדשה. כמובן שבמצב הזה בהחלט מתאפשר שיצירה מסויימת תיראה לאדם אחד יצירה גאונית כיון שהוא זיהה את האיכות שהיצירה מבטאת, בעוד שהאחר יחלוף על פניה באדישות. בעיני האחד היצירה מיוחדת ובעיני האחר היא סתם מוזרה, כי אין לו את הכלים לעמוד על טיבה. מכאן קצרה הדרך לסובייקטיויזציה של יצירות האמנות, על טעם ועל ריח וכו'. יש רק בעייה אחת: איכות היא א ו ב י י ק ט י ב י ת. מכאן שגם אסתטיקה היא אובייקטיבית השאלה היא רק אם אנחנו מזהים אותה או לא.
איכות היא אובייקטיבית רק כשמסתכלים על אותם הקריטריונים
אין טעם להעדיף קריטריון כזה על אחר ולכן אין כאן שום דבר אובייקטיבי
אגב מאובייקטיביזציה של ערכים ואסתטיקה קצרה הדרך לתורות של מחירים "צודקים", "אמיתיים" וכו'.
אנונימוס
סקודה פביה מהירה ביחס ליונדאי גץ זה נתון אובייקטיבי. יונדאי גץ חסכונית יותר מפביה גם זה נתון אובייקטיבי. א יעדיף את הפביה וב יעדיף את הגץ. האובייקטיביזציה היא לא של ערכים, אלא של איכויות.
האיכות היא אובייקטיבית. ההעדפות הן סובייקטיביות. שתי השאלות שנוגעות לסובייקט הן: האם אתה מזהה את האיכות והאם היא לטעמך. בהתאם לכך נקבע הביקוש וההיצע.
אתה צודק כמובן בקשר לאיכות במובן של תכונה, אבל אתה דיברת על אסתטיקה אובייקטיבית, לפי דבריך היופי הוא דבר שנוכח בחפץ ויש קריטריונים נכונים להעריך אותו, כלומר יש ערכים והעדפות אובייקטיביות-נכונות והשאר פשוט טועים.
כולם כולל אני יכולים לטעות. אבל יכולים להגיע לעוד משהו. יכולים לומר שהיצירה מסויימת עומדת בקריטריונים מסויימים ומכילה בתוכה איכות מסויימת רק שאיכות זו איננה לטעמי. כאן אינני טועה אני רק מכליל את העדפותיי במסגרת השיקולים שלי. יצירת מצב ש"הכל רק עניין של טעם" ואיש אינו יכול לטעות בהערכת יצירה אלא רק לומר שהיצירה איננה לטעמו היא הזבל שהצמיח מתוכו את ה"יצירות" שאין מאחוריהן שום איכות אלא רק מוזרות ותו לא.
יש בלבול מסויים: אני לא דיברתי על קריטריונים דיברתי על איכות. הקריטריונים מתאימים את עצמם לאיכות ובהתאם לעולם המושגים של המתבונן. לעיתים יכול המתבונן לגבש לעצמו קריטריונים חדשים בהתאם לתובנה חדשה. הוא יכול לעמוד מול יצירת אמנות ולומר: ואוו זה יפה אע"פ שזה לא תואם את הקריטריונים שלי (זה לא משתלב בעולם המושגים שלי). עכשיו עלי ליצור קריטריונים חדשים או במילים אחרות להרחיב את עולם המושגים שלי. כך תורמת האמנות (האמיתית) לההתפתחות ועידון של עולם המושגים שלנו.
אסף, אני מסכימה אתך. אני חושבת שחלק מן הבעיה הוא במילה "איכות", שבהכרח מרמזת על דבר מה חיובי. אולי מילה מתאימה יותר היא "תוכן" אני כמעט מתפתה לומר "מסר", אבל לא אעשה זאת:-)
האיכות של צואת האמן היא חדשנותה, זה שהאיכות לא לטעמך לא הופכת את היצירה לחסרת איכויות.
כמובן ש"הכל עניין של טעם" לא יכול לתפוס משום שאף אחד לא אוהב אנשים שמדברים בג'יבריש ובדרך הזאת אין שום תקשורת (במובן זה שלכל יצירה כמובן יש איכויות).
אבל כדאי להבין שלכל דבר יש איכויות גם אם הן לא נראות לנו ושההסתכלות שלנו לא נכונה יותר משל אדם אחר כי אין פשוט משמעות למושג הזה בהקשר של ערכים וטעם.
באמת? מה בדיוק חדש בצואה של האמן?
אליסה ואנונימוס: עליתם על בעייה שלי. אני משתמש המון במילה איכות ולא יודע להגדיר אותה. כמו שיש לי קושי להגדיר את המונח "טוב" אע"פ שאני יודע שהוא קיים. בכל מיקרה איכות היא לא בהכרח "טוב". אני יכול לכל היותר חנסות לאתר מושגים נרדפים כמו "נשגב" "אלוהי" "מאלף".
אנונימוס: אין שום שמץ של איכות בצואת האומן בקופסה. אין בכך גם חדשנות כל בעל חי יודע לעשות עוד מליוני שנים לפני שההומו רקטום הופיע בעולם.
שאף אחד לפניו לא חירבן בתוך קופסא והציג את זה בתערוכה.
אם תטעני כי אנשים חירבנו לפניו בקופסאות עדיין אל תשכחי את העובדה שהצואה הוצגה בתערוכה. ואם אנשים עשו זאת לפני כן, למרות שלא שמעתי על מקרים כאלה, אז היצירה אכן לא חדשנית, או לפחות כמעט ולא חדשנית.
אפס איכות. אז הוא עונה לתואר "מוזר" ולא "מיוחד" לא כל דבר מוזר הוא גם דבר מיוחד.
אסף – "כלומר, מה שמקורי הוא לא טוב?" – לא בהכרח, כמובן. היעד הוא להיות גם מקורי וגם טוב, אבל בעשייה האמנותית הדברים באים לעתים קרובות אחד על חשבון השני. (ולו מהסיבה הפשוטה, שלא נולדנו אתמול והדברים הטובים כבר נעשו ואינם מקוריים, כמו דוגמת הדימוי של אהובה לפרח בשירה). זו הכוונה במתח בסיסי.
כשאתה אומר שאיכות היא אובייקטיבית, אסור לשכוח את ההיבט הזה. הדחף לחדש באמנות אינו איזה גימיק, הוא דבר מהותי. מה איכותו האובייקטיבית של דימוי אשה אהובה לפרח? אם ננסה לבנות דימוימטר שמעריך את ערכם של דימויים, הוא ייצא די גבוה, אבל פשוט לא ניתן להתעלם מהעובדה שהוא כבר הופיע בהמוני שירים בעבר ונשחק לגמרי.
אנונימי: שאלתי מה חדש בצואה עצמה. זה שהוא הציג אותה בתערוכה הוא אכן מעשה חדש, אבל בצואה עצמה עדיין אין חדש (אלא אם כן הוא אכל משהו שאף אחד לפניו לא אכל…). אנחנו מדברים כאן על יצירה. מה הוא יצר (לא ייצר, יצר)?
אסף, אני עדיין חושבת שהמילה "תוכן" מתארת הרבה יותר טוב את מה שאתה רוצה לומר. היא אולי נשמעת יותר פרוזאית, אבל זה מטעה. ה"יצירה" שב"יצירת אומנות" מרמזת על דבר מה ממשי, משהו שלא היה קיים קודם, והאמן יצר אותו. אותו משהו חייב להיות מיוחד וחדש, לא פיזי, אבל בכל זאת ממשי. זה מה שמבדיל יצירה ממוצר. אם נגר מייצר עוד שולחן שדומה למליוני שולחנות אחרים שכבר קיימים, זהו מוצר. אבל אם יש לאותו שולחן איזשהו ערך מוסף אסתטי (לא חשוב אם חיובי או שלילי), זה הופך אותו גם ליצירת אומנות (כאדריכל זה בטח לא חדש לך). לעומת זאת, כשמדובר בציור או פסל, אותו ערך אינו מוסף, אלא העיקר. בוודאי נוכחת בסדנאות שם יושבים מספר תלמידי אומנות וכולם מציירים את אותה הדוגמנית. אבל בכל ציור מופיעה אישה שונה במידה וצורה כזו או אחרת. האמן האמיתי הוא זה שמצליח לראות באותה אישה משהו שאף אחד לפניו לא ראה, ומצליח גם לגרום למתבונן בציור שלו לראות את זה.
אסף, לדעתי אתה טועה כאן. ברגע שמסולקת ההסכמה על תקנים מסוימים של עשייה אמנותית, אין דבר כזה "איכות" בהקשר זה. אם יש תקנים מוסכמים לגבי עבודת מכחול, קומפוזיציה או מיומנויות מסוימות, הרי שניתן לדבר על "איכות" או היעדרה. אבל כאשר הקריטריונים האלו מסולקים ועל מקומם באים מונחים כמו "ראייה חדשנית" או "הסתכלות רעננה" או "הזרה" הרי שמונחים כמו "איכות" חדלים מלהיות רלוונטיים.
מה שקורה בפועל היום הוא היפוך של סדר הדברים. אם בעבר, להלכה לפחות, יצירות שעמדו בקריטריונים מוסכמים מסוימים היו עשויות להיות מוצגות במוזיאון, ובכך לזכות בגושפנקא סופית לכך שהן טובות מאוד, הרי היום הסדר הוא הפוך: הקריטריון היחיד שצריך לעמוד בו הוא עצם ההצגה. כלומר, טיב היצירה הוא נגזרת של הבחירה של האוצר להציגה, וכל הבוחנים האחרים מסולקים.
אני רוצה להזכיר, כבדרך אגב נודניקית, כי התהיה שלי לא הייתה האם צואתו המשומרת של ה"ה מאנצוני היא מעשה אמנות, אלא מדוע יש כל כך הרבה מאנצונים. או חרא.
אורי
אתעלם מההצעות לתגובות שנתת בסוף המאמר. המאמר סכמתי ואפילו שיטחי. הוא מעלה חלקים בעייתיים באמנות תוך הסתרת חלקים אחרים- דושן לעומת דאלי. דוגמה מאלפת לפירכיותו של המאמר היא בריה"מ של שנות השישים. הפקידים כולל חרושצ'וב יצאו בשצף קצף נגד הזרמים המודרניים באומנות ולא רק תוך הצגת חלופת הריאליזם הסוציאליסטי; למרות המסע הפקידותי נגד (אליבא דאורי האמנות המודרנית צמחה בגלל הפקידים), התקיימו זרמים מודרניים בבריה"מ.
בכל אופן יש שוק של אמנות פלסטית -מה שקרוי התמונות של התחנה המרכזית-הילד עם הדימעה וכד'. זו האמנות על פי אורי רדלר כי יש לה ביקוש אוטנטי ולא פקידותי.
מה שנכון הוא שהאמנים היו תמיד נתונים לחסדי הכסף. בתקופות קודמות הם היו זקוקים לפטרונים וגם היום במידה מסויימת. תמיד הם נקרעו בין "ביקוש השוק" על צורותיו השונות בתקופות שונות, לבין דחפי היצירה שלהם. האמנות הפלסטית נדחפה למקומות רחוקים כמו המיקרה של דושן והאמנות המושגית, אבל אלו בדרך כלל קוריוזים. תחום המוסיקה אינו שונה בהרבה: כמה אנשים מסוגלים להקשיב למוסיקה מודרנית? אז יתכן שאם הכל היה נתון לשוק קונים- בלי פקידים-היו הרבה פחות עוסקים בכך והיו תלויים בפטרונים פרטיים או שהעיסוק באמנות מודרנית היה נתון רק לבני משפחות של בעלי רכוש.
מאמר יוצא מן הכלל, מישהוא היה צריך לאמר את זה קודם.
אומנות היא בשביל העם, לא בשביל קבוצת אליטיסטים מתומצתת.
יש לציין בנוסף שעל ידי כך שאומנות מודרנית נרכשת בלי יחס לחוקי השוק, נמנע מן האמנים להשקיע את כשרונם הרב בתרומה אמיתית לשוק(איור ספרים, פוסטרים וכו') והם מתרכזים במה שהם מעדיפים לעשות, להשביע את סקרנותם של קומץ חוקרי אומנות. אני בכלל סוציאליסט אבל במקרה הזה אני חייב להודות אי אפשר לומר לאנשים מה אומנות ומה קיטש.
אורי
"ברגע שמסולקת ההסכמה על תקנים מסוימים של עשייה אמנותית, אין דבר כזה ”איכות“ בהקשר זה. אם יש תקנים מוסכמים לגבי עבודת מכחול, קומפוזיציה או מיומנויות מסוימות, הרי שניתן לדבר על ”איכות“ או היעדרה". האמן איננו זקוק להסכמה על שום תקן כדי שתהיה לעבודתו איכות. ייתכן שתסכים אתו וייתכן שלא אבל איכות עבודתו איננה תלויה בכך. אני דיברתי על איכות ואתה וגם מישהו אחר כאן מדבר מיד על קריטריונים או תקנים. האמן יכול להמציא את התקנים אם יראה לנכון (ואז יצירתו תהיה חדשנית) והמתבונן יכול לזהות אותם (או שלא). אשתמש ברשותך בתגובה שכתבת למעלה לד.ט.: "הצופה הממוצע אינו הנקודה — הרי היצירות אינן נגישות גם לצופה המשכיל הממוצע וגם לא לצופה המשכיל מאוד. כשלעצמן, הן אינן נגישות כלל" ומדוע אינן נגישות כלל? משום שהן חסרות איכות, או שיש להן איכות שאיש לא הבין (בציניות ארסית) מהסיבה הפשוטה הזאת אינן נוגעות באיכות הפנימית של המתבונן.
"מסיבה זו ממש, מלופפות בדרך כלל תערוכות מוזיאליות של אמנות מודרנית במוזיאון במאמרים עשויים רקמת ז‘רגון ביזנטינית ובלתי־קריאה."
רציתי להגיב למשפט זה.
הייתי באחרונה במוזיאון המפורסם גוגנהיים בבילבאו. לאחר ששילמתי 12.5 אירו דמי כניסה (שוד בצהרי היום) הציעו לי אודיופון – טייפ עם הסברים. כאשר סרבתי לקחת הרים הקופאי גבה – כיצד אפשר??? אומנות מודרנית בלי הסבר ??
אני סרבתי לסבול זיבולי שכל דרך האוזן "בז'רגון ביזנטיני" – או בקיצור – אני לא מזוכיסט – אם יש משהו אומנותי לראות שם אראה ואשפוט בעיניים בלי זיבולי שכל אאודיולוגיים.
כמובן שאין שם שום דבר שווה ראיה, ביזבזתי יותר משעה מזמני, ונפלתי קורבן להונאה, אבל האשם הוא אני, הייתי צריך לדעת זאת מראש ולא לנהור אחרי האופנה, או לעשות מה שכולם עושים.
היתרון הגדול של המוזיאונים לאומנות(?) (פוסט?) מודרנית הוא שניתן לזהותם יחסית בקלות ולהדיר רגלינו מהם. עד סוף המאה ה 19 ייצרו אומנות די והותר, כל חיי לא אספיק לראות הכל. את האומנות של המאה ה 20 (לפחות של ה 2/3 האחרונים שלה) אני לא חייב ללכת לראות.
ואני דווקא כן אוהב אומנות אבסטרקטית – קנדינסקי למשל, אבל לא מעבר לזה….
צריך לשנות את השם של המוזיאונים האלה – מ"מוזיאונים לאומנות" ל"מוזיאונים ליומרנות".
יעקב, אבל הבניין מדהים, לא?
הבניין מדהים בתנאי שאתה לא מתקרב אליו למרחק של פחות מ 500 מ'. כלומר "מדהים" אם מדהים פירושו צורות משונות, לא שגרתיות. כן, הוא יפה, והוא מושך מליונים של תיירים וסקרנים. מבחיה זו – הוא הצלחה מסחרית אדירה, אם נחזור לנושא הקטע שלמעלה – יש לו קהל גדול, בניגוד "אומנות" הפוסט מודרנית.
להתקרב אליו, ולהכנס אליו אסור. אבל כמובן, איש אינו עומד בפיתוי, ואיש אינו רוצה שיגידו עליו שהוא לא מבין אומנות מודרנית.
בתוכו העיצוב הוא ברוטאלי, תעשייתי, מפלצתי ודוחה. חללים ענקיים (לא אינטימיים ולא נעימים), מסבכי פלדה מפלצתיים, צבעים דוחים, או יותר נכון – העדר מוחלט של צבעים מלבד הלבן והאפור התעשייתי של מסבכי הפלדה. ארכיטקטורה באמת פוסט מודרניסטית, ישמרנו האל מזוועות אלה.
על ה"מיצגים" שבו אין צורך להרחיב את הדיבור, מלבד להזהיר חברים מפניהם.
לא שווה סטיה ממסלול הטיול כדי להגיע אליו.
עוד על מוזיאון גוגנהיים – הקטע שהכי הצחיק אותי.
החלק הכי נעים ויפה בו הם השרותים. ראשית – זו חזרה לחללים נורמליים ובפרופורציה אנושית. ושנית – הקירות מצופים באריחים צבעוניים, בשלל צבעים, ירוק, אדום, כחול צהוב. זה ממש יפה. זה המקום היפה והנעים היחיד במוזיאון. לא היה שלט מי האמן שעיצב את השירותים. כנראה האינסטלטור.
LOL! כן, כבר שמעתי שהפנים מאכזב מאד.
יורי, כתבת:
אתה שם בפי עמדות שלא הבעתי, ולכן קשה לי להגיב ולנמק מדוע אני אוחז בעמדות שאינן עמדותי. כפי שציינתי במאמר, הקביעות ביחס להשפעת פקידים על השוק נכונות לרוב הגדול של היוצרים — היוצרים הבינוניים למיניהם. הן אינן תקפות לגבי אותו מיעוט הבוחר לו באומץ את דרכו. ואכן, כפי שניתן לראות גם בברה"מ, אף שרוב היוצרים יצרו "ריאליזם סוציאליסטי" שערכו אפסי, היה מיעוט שיצר דברים אחרים.
גם אינני יודע מדוע אתה מייחס לי את הסברה ש"אמנות" היא זו שיש לה ביקוש של הקהל הרחב. הקהל הרחב צרך תמיד "ילד בוכה" והצריכה הזו אינה שייכת לתחום האמנות הפלסטית יותר משעינת שרוף שייכת לתחום אמנות המוסיקה. ההעדפה של הציבור המצומצם יחסית הנהנה מאמנות פלסטית נגלית בבחירה שלו בין הצואה של מאנצוני, המזרקה של דושאן ואריכה, בזם, הוקני או ראוכוורגר.
יעקב, אני נהיה עצבני כשמדברים סרה בפרנק לויד רייט, אבל באשר לפנים לא אגיד מילה. לא ביקרתי.
מאנצוני או המזרקה של דושאן הן דוגמאות קיצוניות ביותר, ולא מייצגות, של האמנות המודרנית.
אורי, הכוונה למוזיאון בבילבאו, לא זה בניו יורק. (הוא מאת פרנק גרי, לא פ.ל. רייט).
ד.ט., זו אמנות (?) פוסט-מודרנית – למעשה ההפך מאמנות מודרנית, ומעצם הגדרתה ע"י המייסדים שלה היא ההפך מאמנות בכלל (ANTI-ART).
[...] אמו ה גד אמ ות. The Orthodox Church, and the non-orthodox art. אורי מדבר על אמ ות בחסות מדי ה, וזה הזכיר לי שלמטבע הזה יש גם צד ש י, והוא: מדי ה גד אמ ות. כול ו יודעים על אמ ים ויצירותיהם שהיו מוחרמים ע"י המשטר הסובייטי. לא כולם יודעים שרוסיה של פוטין הולכת בצעדים בטוחים לאותו כיוון. העם הרוסי הוא דתי מאד, לפחות בהשוואה לעמי אירופה המערבית של ימי ו. בכך הרוסים יותר דומים לאמריקאים, במיוחד לאלו שחיים בדרומה של ארה"ב (וזה לא הדמיון היחיד). אפילו בעשורים הארוכים של השלטון הקומו יסטי, עם האתאיזם הכפוי כמעט לחלוטין, רבים המשיכו להתפלל בבית ואף לבקר בכ סיות. לפ י המהפכה, הקשר בין דת למדי ה היה כמובן הדוק ביותר, כמו גם בשאר השלטו ות המלוכ יים של אירופה. בלי שום קשר לעומק אמו תם, ב י המלוכה עשו שימוש רב, ולעתים צי י, ברגשות הדתיים של תי יהם. [...]
משהו לא בסדר עם הפינגים שלי – זה הקישור הנכון (אורי, תתחיל להאכיל את הכבשה שלך!).
עוד ניסיון אחד, ואז אני מתייאשת…
הגדרת האיכות – זן ואמנות אחזקת האופנוע
[...] [...]