יולי 25 2008
תקשורת ומציאות
לקוראי האתר: מעריציו, מאוכזביו ומטקבקיו שלום. עוד מעט שלושה חודשים אל תוך תפקידי ככתב כלכלי במרקר, ולאחר שזנחתי מעט את משמרתי כאן באתר, אני חוזר אליכם (בתקווה שלא להרף עין) לדיווח מקו החזית הדמיוני בו אני מצוי. מצב התקשורת ואני, יולי 2008. (כתב רותם סלע)
עד לפני שלושה חודשים לא ידעתי מה הוא עיתונאי או מהי תקשורת. כמו כל דבר אותו איננו מכירים הדברים הנראים פשוטים, ברורים ובעיקר סכמאטיים מבחוץ, לובשים צורה שונה לחלוטין משעה שאתה בפנים. כך הוא הדבר בחברה דמוקרטית. כל אחד מאיתנו מבקש ולהקיף בדמיונו את הבריאה כולה ודינה של העיתונות כמו של הדמוקרטיה או המדינה להיתפס כישות מופשטת, ובמקרה של העיתונות כ"כלב שמירה של הדמוקרטיה". מן יצור פעלתני המרחרח בכל מקום, מחפש והופך ברשויות, הון, שררה, טיפשות פוליטית ואטימות בירוקרטית או במקרה הפחות טוב לפחות עובר ומדווח את המצב כפי שהוא.
המציאות כמובן שונה לחלוטין. העיתונות, או בכדי להיות מדויק יותר, רוב זמנם של העיתונאים איננו מושקע ביצירה או דיווח על סדר יום אותו הם מוצאים, אלא במיון ולעיסה של סדר יום המונח לפתחם. מה שנדמה לנו כסדר יום שיוצרת התקשורת הוא למעשה סדר יום מסונן שבוחרת התקשורת מתוך תפריט הנוצר מעשרות ומאות התרחשויות הנדחפות לקדמת הבמה על ידי שליחים מטעם. כלב השמירה אינו כלב רחוב חסר מורא המשוטט ברחובות הופך ונובר בפחים אלה כלב בית שבע ואפאטי למדי בעל צלחת גדושה.
לכתב הממוצע עליו מוטל ליצור יבול כתבות לא נותר בדרך כלל אלא לברור מתוך אבק ההודעות שניים או שלוש ידיעות ולפי מידת ניסיונו או יכולתו: להקיש, לדרוש ולתבל פן נוסף של סיפור שהוגש אל צלחתו.
אלא של-98% מהסיפורים החשובים באמת אין רגליים שישאו אותם אל תיבת הדואל העיתונאית. הם מתרחשים יום יום, שעה שעה ושוחקים כמים את חיינו ואת כוחותינו שעה שהם מסתתרים מאחורי אבק ההודעות וההרגל שאנו (העיתונאים ואתם) חיים בו.
חינוך מתפורר, השכלה גבוהה ללא בקרה, מוסדות רווחה המנציחים ומייצרים עוני, מערכת צבאית המכלכלת את כספיה כחנות מכולת, שלטון מרכזי המתעמר ונוגש בשלטון מקומי משולל אחריות וסמכות, עשרות מיליארדים מכספי מיסים שאיש איננו יודע לאן הם זורמים, זוגות צעירים הנאלצים לשלם כופר עצום כתוצאה מידו הקפוצה והרעה של מונופול הקרקעות, שערי כניסה לישראל החסומים על ידי סיאוב וריקבון, פמפום אינפלציה על ידי הבנק המרכזי.
יותר ממחצית מהונם של הישראלים נבלע לחור שחור שאינו יודע שובע, כל חייהם מוסדרים באמצעות מיני תקנות וחוקים שעל שרירותם ואכזריותם ואין כמעט איש שואל, דורש או מתריע.
תפקודם של העיתונות והפוליטיקה, המגזר הציבורי וההון אינם חלק ממניפולציה רעת לב ורבת תחכום הם תוצאה של אופורטוניזם בסיסי ובעיקר חוסר ידע ודמיון הקיימים אצל כולנו.
המלחמה בתכונות אנושיות אלו היא האתגר המרכזי של התקשורת כמו שהיא האתגר של כל מערכת, ולאחר פריסה מהירה של רשמיי הבוסריים אני מעוניין לסיים בבקשה. אשמח מאוד אם תיידעו, תזעזעו, תערערו ותצביעו על עוולות ממינן של אלו המוזכרות כאן שראיתם או שמעתם עליהם והמצויות בחייכם או בחיי הכלל. עזרו לי להתעורר כל יום מחדש מתרדמתי הדוגמאטית.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
תאמין לי אני יודע מה עובר עליך. אני זוכר כשהתחלתי לעבוד בגוף עסקי מהחשובים בארץ וראיתי בפעם הראשונה כיצד המנכ"ל שלי מכתיב בטלפון לכתב של גלובס מידע שיקרי בשיחת טלפון והמידע הופיע בדיוק של מילה למילה ופסיק לפסיק למחרת בעיתון. בלי כל בדיקה או ניסיון לאמת את המידע שבקלות היה מתגלה כלא נכון. הגעיל אותי וגרם לי לגמרי להתעלם מהכתוב בעיתונות למרות שגם לפני זה ידעתי שלכל כתבה יש אינטרסים מאחוריה ומטרות לפניה אך לא ידעתי עד כמה העצלות והשחיתות של העיתונאים הופכת את העיתונים לגיבוב של הודעות מטעם.
רותם
אני מסכים איתך לגבי השטחיות של התיקשורת, הפגיעות שהיא פוגעת באזרחים ומצד שני הקונפורמיות והפחדנות שלה. מה שמיותר הוא ההסבר לתופעות רעות בארץ. למשל הקביעה שלך שהבנק המרכזי מפמפם את האינפלציה, הרמיזות שכל המצב הגרוע נובע מזה שיש חוקים ותקנות.
יורי,
האם אתה לא חושב שכשבנק ישראל מדפיס כסף ומפזר אותו בקצב של 100 מיליון דולר ביום הוא יוצר אינפלציה ? האם אתה לא חושב שגידול בהיצע הכסף גורם בהכרח להורדת ערכו ?
ובנוגע לנקודה השנייה שהזכרת. לא התכוונתי לטעון כי המצב גרוע כיוון שיש חוקים ותקנות, אלא כי ישנם חוקים ותקנות (רבים) שפגיעתם רעה.ישנם כמובן חוקים ותקנות מהן נובעת תועלת.
הבעיה היא לא החוקים והתקנות כשלעצמם אלא חוסר הבחינה שלהם הנובעת, שוב, מאופן פעולתה של התקשורת המתרכזת פעמים רבות בדיווח וסינון ידיעות ולא בניסיון לדווח על המציאות הכולל בחינה מעמיקה יותר שלה על ידי, למשל, בחינה של תקנות וחוקים וניסיון לגזור מדרכי פעולתם תופעות שליליות או חיוביות במציאות. ולא ההפך (המתרחש בעבודה העיתונאית) של תיאור התופעה החיובית או השלילית מבלי לעסוק בסיבותיה העמוקות יותר הקשורות בדרך כלל (במיוחד שמדובר במציאות כלכלית) במערכת תמריצים זו או אחרת.
רותם
אם תסתכל על הדפסת כסף משנת 2000 ואילך וקצב האינפלציה, לא תראה קשר רב בין השנים.
[...] כתבו עליו בעיתון הרבה דברים. אפרופו הפוסט הקודם, העיתו ות בכלל, ו"הארץ" בפרט: לידיד ו רותם זה עתה פל הכבוד להצטרף לאותו מאחז אגדי של הרשות הרביעית, והוא מוסר רשמים מן החזית. [...]
הטרקבקים שלי כרגיל שבורים – זה הקישור הנכון.
יורי, כתבת:
"אם תסתכל על הדפסת כסף משנת 2000 ואילך וקצב האינפלציה, לא תראה קשר רב בין השנים."
אתה צודק. לא תראה קשר רב — תראה זהות מוחלטת.
אורי, תוכל להביא לינק? אני שוקל העברת חסכונות ליורו.
רותם
ככה לזלזל בחנויות מכולת? מרבית חנויות המכולות מנהלות את כספן טוב יותר מהצבא.
רותם ידידי, אני יושב איתך ליד אותם שולחנות אך איני מסכים עם אבחנתך הראשונה. התקשורת אנה כלב מבוית ושבע. אמת, היא גם אינה כלב אשפתות הנדרש לחטט בפחים כדי לשרוד, כלומר כדי להצדיק את קיומה.
האמת היא שהתקשורת היא כלב תקיפה מיומן, והקורבן הנצחי שלו היא לא אחרת מאשר הדמוקרטיה עצמה. המציאות שאתה מתאר היא נחלתה הייחודית של התקשורת הכלכלית. נכון, קומוניקטים יש בכל תחום, אבל בתחומים המרכזיים באמת – אי אפשר להיות כתב ולהיזון מקומוניקטים בשיעורים שעליהם אתה מדבר. כלכלה, ספורט, תרבות – כל אלה תחומים תקשורתיים המצדיקים את קיומם במובן הצר ביותר שבו אפשר לפרש את מהותה של התקשורת: הגברת מידע. פרשיות כמו שופטים באדום וינואר השחור של קופות הגמל, הן החריג. וזה בסדר גמור.
ביטחון, מדיניות, פוליטיקה וגם פלילים ומשפט במידת מה, דורשים עיתונות אקטיבית, אשר לכל הפחות תנתב את הציבור בים המידע המציף אותו, כאשר בניגוד לעולם הקומוניקטים שעליו דיברת – רוב רובו באמת ראוי לחשיפה.
וכאן נחשף הפרצוף האמיתי של התקשורת האמיתית. התקשורת היא ממסד הומוגני בהרכבו האנושי, הבוחר על מה לשים את הדגש, איזה מידע להביא לידיעת הציבור, ולא פחות חשוב – באיזה סנטימנט.
ֿלדוגמה: האם העבודה העיתונאית האינטנסיבית שהקיפה מכל כיוון את עסקת החטופים האחרונה כללה שכתוב קומוניקטים? לא. אבל היא גם היתה רחוקה מלהיות התקשורת שאנחנו רוצים שתהיה לנו – כלבת השמירה של הדמוקרטיה. היא לקחה צד אחד, עמדה אחת, והפכה אותו לנורמה – למה שכולם חושבים. היה גם צד שמנגד, שדגל בחשיבה רציונלית במה שנוגע לחיינו ולביטחוננו ובהבנה שהבחירה שלא להתבונן בעיני משפחות החטופים עלולה להוביל אותנו להתבונן בעיני משפחות של קורבנותיהם העתידיים של קונטר וברגותי. בפרשה הזו הצד הזה זכה לחשיפה, אבל רק כדי להראות שהוא קיים. הוא תמיד הוצג כחריג ולא נורמטיבי על ידי הממסד התקשורתי. גם זה לא מובן מאליו, וזה הרבה יותר ממה שהתקשורת עשתה לצדדים שלא נראו נורמטיביים בעיני הממסד התקשורתי, בפרשות כמו ההתנתקות.
התקשורת הכלכלית אינה משקפת את מה שנעשה בתקשורת הכללית. אותה תקשורת נמצאת מעבר לכביש.
פעם ניסה כומר בשם מרטין לותר להפריט את מערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו, קרוב לוודאי שהוא לא היה הראשון. עוולות הכנסיה זעקו כל כך עד לב השמים, שכל אדם ששטיפת המוח של הכנסייה לא הצליחה להפוך לזומבי, יכול היה להבחין בכך. אבל לותר היה זה שהצליח לעקוף את המונופול של הכנסייה על אמצעי התקשורת של אז. הדבר נעשה באמצעות המצאה חדשה שאפשרה לו להפיץ את משנתו לאלפי קוראים בלי פיקוח מבלי שהעריצים יצליחו לשים את ידיהם המגואלות על כל העותקים. האם ייתכן שהאינטרנט של היום יאפשר לנו להפיץ תפיסות מרעננות של חברה כלכלה וצדק תוך עקיפת אמצעי התקשורת מטעם? האם אני תמים?
אורי
אודה לך אם תראה לי שני טורים: כמות השטרות במחזור ושעור האיפלציה לכל אחת מהשנים הללו.
אני עוד זוכר שדובר על כך שכל מה שיש בגלובס זה בעצם פרסומים לעיתונות מטעם החברות. אין ספק שמדובר כאן על סוג של "יעילות כלכלית" מצד הכתבים במיוחד בתחום הכלכלי, הרי הרבה יותר זול לקחת דברים מוכנים מראש מאשר לעשות את העבודה בעצמך – לחקור לוקח הרבה זמן. למיין חומר – הרבה פחות.
זיו: כלכלה אינה נושא מרכזי? או שאתה מדבר על הגישה של התקשורת לכלכלה, לא על דעתך האישית?
באותו עניין, מאמר שלי מלפני שנה:
לפני כחודש פירסם הפילוסוף הגרמני הנודע יורגן הברמאס מאמר שבו קרא לפעול להצלתה של עיתונות האיכות. עיתונות זו מתאפיינת, כידוע, במידע אמין ובמומחיות פרשנית שאותם היא מספקת (ואשר עלות הפקתם היא כמובן גבוהה). אלה הופכים אותה למובילת דעת קהל, במיוחד מכיוון שכלי התקשורת האלקטרוניים מתבססים עליה. בשונה מ”עיתונות השעשועים” (infotainment), עיתונות זו מתייחסת לקוראים כאל אזרחים בעלי זכות השתתפות בחיי התרבות ובגיבוש עמדה ביחס לאירועים הפוליטיים, ולא רק כאל צרכנים. מכאן ששמירה על עיתונות האיכות היא אינטרס ציבורי חשוב, ואין זה ראוי להותירה לחסדי השוק.
בשנים האחרונות, בין השאר לנוכח הופעת החינמונים והמאבק הקשה על עוגת הפרסום בעידן האינטרנט, עולה חשיבותם של אינטרסים פיננסיים בניהול עיתונים. מצב דברים זה יוצר חשש לפגיעה בסטנדרטים הגבוהים של עיתונות האיכות. דוגמאות לפגיעה זו אינן חסרות, החל מפרסום רכילות שולית במקום פרשנות רצינית לצורך הגברת המכירות ועד גניזת תחקירים הפוגעים באינטרסים מסחריים של העיתון. כל אלה פוגעים במרחב הציבורי הפוליטי, ועמו ביכולת לנהל שיח דמוקרטי מושכל ולא פופוליסטי.
לדעת הברמאס, מצב דברים זה מהווה “כשל שוק”, המחייב התערבות מדינתית בצורת עיצוב מנגנוני סבסוד לעיתונות (שקיימים, אגב, בשוודיה ובצרפת). הברמאס מודה כי הצעתו אינה פשוטה לעיכול, בין השאר בשל התלות הלכאורית שהיא יוצרת בין העיתונים לבין הממשלה שאותה הם אמורים לבקר, ואולם בנסיבות הקיימות, הדבר הכרחי לנוכח הסכנה הנשקפת לעיתונות האיכות.
http://ofersitbon.blogli.co.il/archives/category/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%9E%D7%95/
אליסיה,
קודם כל, כלכלה, מהסוג שמסוקר בעיתונות הכלכלית בארץ, נמצאת לדעתי בשלב אחד פחות מבחינת המרכזיות שלה לעומת מדיניות, ביטחון ופוליטיקה.
זה כמובן לא שם אותה באותו שלב עם ספורט ותרבות. המכנה המשותף שלה עם התחומים האלה הוא לא היחס של התקשורת, אלא טבע ואופי הסיקור – כמו שכתבתי – העברת או הגברת מידע, ותו לא. דו"חות של חברות אלו ואחרות, כל אחת בנפרד, אינם חשובים יותר מביקורת תיאטרון, ועבודתו של הכתב הכלכלי בהקשר זה היא אפילו פחותה ביוקרתה ובמהותה מזו של מבקר התיאטרון. הקומוניקטיזציה שרותם מתייחס אליה נובעת מהעובדה שבתחום זה, כתב שלא עושה יותר מאשר לעבד מידע קיים לטובת קוראיו, עשה את עבודתו נאמנה. לא תמיד קל לנתח דו"חות ולברור מתוכם את הניוז, אבל זה כן קל הרבה פעמים, בעיקר כשאין בהם ניוז בכלל.
התחום היחיד שמשתווה בחשיבותו ובאיכות העיתונות המסקרת אותו לביטחון ומדיניות, הוא המקרו כלכלה. לא חקרתי את העניין, אבל בהיותי צרכן ויצרן של עיתונות כלכלית, אני יכול להניח די בביטחון שהמקרו כלכלה תופסת לא יותר משליש משערי העיתונים והאתרים, לצד שני החתנים האחרים של התחום – שוק ההון ועלילות האלפיון.
רותם, דרך אגב, מצטיין בהסתת שיווי המשקל הזה ובהעברת הזרקור לסוגיות מקרו כלכליות בעיתון שבו הוא עובד.
רותם,
נגיד שאני בדיוק לוקח משכנתא, ועוד נגיד שעשיתי שופינג נרחב והעליתי הכל על אקסל. אני יכול לתרגם את האקסל הזה לעברית פשוטה ומובנת לכל.
העיתון שלך יפרסם את זה?
זיו: תודה, ואני אשמור את דעתי על כל המצב הזה לעצמי:-)
זו הייתי אני…
מה הבעיה בעיתונות?
זו תוצאה של כלכלת השוק…
ואני תמיד חשבתי שתפקידה של התקשורת לשמור על קונסנזוס. זה גם הגיוני- התוכן שהתקשורת מייצרת אמור לפנות למחנה המשותף הגדול ביותר של הקוראים במגזר. מכאן שהעיתונות היא כלב השמירה של הסטוטוס קוו, ולא דל הדמוקראטיה.
מסתבר שהעיתונות היא כלב שאוכל כל מה שנותנים לו – ומאכיל אותנו את השאריות:-) ד"א, דמוקרטיה וסטטוס קוו/קונצנזוס הם היינו הך.
אליסה:
את בטוחה? סטטוס קוו יכול להתקיים גם בפלוטוקראטיה, מריטוקרטיה, או כל דבר אחר המתחה לדמוקרטיה
לגבי הטענות בדבר "פמפום אינפלציה",
המידע אינו מדוייק שכן:
1. ע"פ החוק "למניעת הדפסת כסף" למשרד האוצר אסור לקבל ולו אשראי של שקל אחד מבנק ישראל.
2. אף אל פי כן, מסתבר שמשרד האוצר מצא דרך לעקוף את החוק:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2564955,00.html
3. ולראייה מדד המחירים לצרכן נפל בצורה דרסטית לאחר 1998
http://www.cbs.gov.il/reader/cw_usr_view_SHTML?ID=345
(האם הדבר קשור לגיוסי הכספים שנפסקו באותה שנה?)
האם אתם טוענים ההדפסה נמשכת מאז?
אודה לכל מי שיוכל להאיר את עיניי
אור.ס
הממם כמובן מריטוקרטיה צריך היות טימוקרטיה.
עמכם הסליחה
יונתן: אתה כמובן צודק – לא התרכזתי ממש כשכתבתי את זה:-)
דבר מעניין ששמתי לב אליו, זה שבכל האתר אין מאמר אחד שעוסק בסוגייה הפלשתינית, שללא ספק מהווה חלק חשוב מאוד מהחיים כאן.
לפעמים אפשר ללמוד על מישהו גם לפי ההשמטות שלו…
דווקא יש לי אחד שמתבשל לי בראש ממש עכשיו, רק שאין לי זמן לשבת ולגבש את זה.
יורי, כתבת:
מה עניין כמות השטרות במחזור ואינפלציה? היום, הרי, אין כלל צורך להפעיל את מכונות הדפוס: די בהנפקת אגרות חוב, למשל, או בהצעת כסף בריבית נמוכה מאוד במכרזים.
אור, פשוט פספסת.
ראה: http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=473
עופר סיטבון כתב:
איך בדיוק יש כאן "כשל שוק"? הציבור הולך וקונה או לא קונה עיתונים מסוג זה או אחר, הלא כן? מה הכשל בכך שהוא מעדיף סוג מסוים של עיתונות על פני סוג אחר? לפי הגדרה כזו, ההצלחה הגדולה יותר של ספריו של סטיבן קינג לעומת ספריו של יורגן הברמס גם היא צריכה להיחשב "כשל שוק." ואולי, בכלל, שמיעת מוסיקת פופ על ידי יותר אנשים מאלו השומעים מוסיקה קלסית היא כשל שוק?
מכל מקום, אם נתרגם את ההצעה של הברמס למונחים כלכליים פשוטים, הוא מציע שהאוכלוסייה בכללה תממן מכיסה מוצר שהביקוש העיקרי לו הוא בקבוצה של המעמד הבינוני העליון. זה, כמובן, לא חידוש גדול. רוב מה שמכונה "תקציב תרבות" במדינות רווחה הוא מס המוטל על כלל האוכלוסיה למימון עינוגי התרבות של המעמד הבינוני המשכיל.
כמובן, כאשר הממשלה מחלקת כסף, היא גם תובעת עמידה בתקנים מסוימים. כך, כל עיתון שאינו עומד על רגליו מבחינה כלכלית ינסה לעמוד בתקנים האלו כדי לזכות במימון ממשלתי. סביר להניח כי בתוך זמן קצר, תחת כנפי הסדרים קואליציוניים, עיתונים סקטוריאליים יתמכו על־ידי הממשלה. זו אמנם לא התוצאה המבוקשת מלכתחילה, שכן אף אחד מהם לא יעמוד באופן ממשי בתנאי הסף ל"עיתונות איכותית" אבל בקואליציה כמו בקואליציה.
התוצאה תהיה, באופן טבעי, שלממשלה תהיה אמירה או זכות צנזוריאלית או תוכנית עקיפה בכל עיתון נתמך. היום, אולי, זו תהיה ממשלה העולה בקנה אחד עם מה שהברמס אוהב. מחר אולי ישבו בממשלה אנשים אחרים עם רעיונות שונים ביחס למה כדאי או ראוי או נכון לכתוב בעיתון. לדוגמה, אם מתגלה שרב מסוים, שהוא במקרה הרב האישי של שר הפנים מש"ס, היה מעורב בשחיתות, תעלה מאליה השאלה: לפרסם (ולהסתכן באובדן התמיכה החיונית בשנה הבאה) או לא לפרסם? אני חושב שלאורך זמן אין ספק ביחס לתשובה.
וכך, בזכות השאיפה "לנהל שיח דמוקרטי מושכל ולא פופוליסטי" תתנהל הדמוקטטורה לצלילי מחיאות הכפיים של העיתונות הממשלתית. אכן, חזון מקסים.
אורי
איך בדיוק יש כשל שוק? הברמאס רואה בשוק משהו אחר ממה שאתה רואה. גם בשליטת מספר מישפחות בכלכלה הישראלית אינך רואה כשל שוק? זה נכון שזה לא כשל שוק אלא טבעה של השיטה. אין דבר כזה בקפיטליזם של ימינו שוק חפשי ולכן גם אין כשל שוק.
לגבי ההדפסה: כתבת הדפסת כסף- התייחסתי להדפסת כסף. אינני בטוח שגם עם אגרות וכד' יהיה קשר ישיר עם האינפלציה.
יורי: בהמשך לתגובה של אורי, המשתנה שאותו אתה צריך להשוות עם האינפלציה הוא משהו כללי יותר שנקרא "אמצעי התשלום". חוק בנק ישראל קובע בפירוש שתפקיד הבנק הוא לדאוג לירידה באמצעי התשלום כשיש חשש לאינפלציה (וזאת הוא עושה ע"י הריבית בעיקר).
ולגרפים: מתחילים בגוגל עם החיפוש correlation "money supply" inflation
מגיעים למשל לדף הזה: http://wfhummel.cnchost.com/inflationgraph.html
שהוא חלק מאתר מאד אינפורמטיבי: http://wfhummel.cnchost.com/index.html
וגם לדף הזה: http://mises.org/story/1956
תעשה חיים.
בשוק חופשי מוקמים תמיד מחנות ריכוז והמדינה הורגת את תושביה ומרעיבה אותם. אני רואה במחנות ריכוז, הרג ורעב דבר שונה ממה שאתה רואה.
אבל וודאי. הרי מחנות ריכוז הן צורך הכרחי אך מצער לשמור על חוזק האומה. ובאשר לרעב אני מפנה את כולם ל"כל כתבי ברטראם סקאדר", כרך ב', שם הוא מסביראת הכל בפרוטרוט
יורי, כתבת:
ההגדרה של כשל שוק היא מצב שבו "הקצאת המשאבים או אספקת המוצרים והשירותים אינה מבוצעת באופן מיטבי" ונטען כי "גורם שאינו כפוף לשיקולי שוק יוכל להקצות את המשאבים באופן יעיל או משביע רצון יותר מאשר הגורמים הכפופים לחוקי השוק" (עד כאן מ"ויקיפדיה"). שני החלקים הכרחיים, כמובן, להגדרה (אין משמעות לטענה שמצב כלשהו הוא "כשל" בלי הטענה הנלווית שאפשר לסלק את ה"כשל" — אחרת, אפשר היה לטעון שאם לא יורד מספיק גשם, גם זה "כשל").
לכן, כאשר הברמס מדבר על "כשל שוק" במקרה זה הוא גורס, בפועל, כי יש "כשל שוק" במצב בו אין מספיק אנשים המשלמים וקוראים "עיתונים רציניים." והוא מציע לתקן זאת באמצעות גביית כסף מהציבור בכללו כדי לשלם לבעלי ההון המחזיקים באותם "עיתונים רציניים" כדי שאלו ימשיכו להתקיים ולספק למיעוט של קוראים מהאליטה הכלכלית והחברתית את העיתון בו הם מעוניינים. איך בדיוק זה מהווה "כשל שוק"? איך הצעד של הברמס מביא לתיקונו?
וכן, גם בשליטת "מספר משפחות בכלכלה הישראלית" איני רואה "כשל שוק." זה מקרה פשוט של שחיתות ושימוש בכוח ממשלתי. הרי לא "השוק" הוא שהביא למכירת חברות ומשאבי טבע שהולאמו לידי קבוצה קטנה של אנשים? לא "השוק" הוא שמונע כניסת מתחרים בתחומים רבים ומשונים. איך ייתכן שהשוק נכשל במקום בו הוא אינו קיים?
ועוד כתבת:
אני מתנצל אם הטעיתי. כשכתבתי "הדפסת כסף" התכוונתי למונח במובנו הכללי: כל האמצעים להגדלת כמות השקלים על־ידי בעל המונופול (בנק ישראל). עסקתי בנושא בהרחבה במאמר שכתבתי על "אינפלציה" ונראה לי שחבל לחזור על נושא זה שוב.
אורי
ברור שחבל לדוש בנושא האינפלציה שלדעתי איננו רק הזרמת כסף על ידי הבנק המרכזי. גם בעניין השוק אתה מייצג ראייה והבנת דברים שונה משלי. אתה רואה את הכוח הממשלתי כמשהו נפרד מהשיטה הקאפיטליסטית ורק מפריע להתנהלותה התקינה. אני רואה בכוח הממשלתי כחלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית ולכן הדמיונות על השוק הנהדר שהיה יכול להיות לולא ההתערבות הממשלתית, דומה לאמירה איזה בית ספר נהדר היה יכול להיות לנו לו לא היו תלמידים או איזה קיץ נהדר היה יכול להיות לו השמש לא היתה מחממת גכל כך.
אורי ורותם,
לגבי "שליטת מספר משפחות בכלכלה הישראלית" – אורי דיבר על זה בקצרה בתגובתו האחרונה, ורותם כתב לפני כמה זמן מאמר שמזכיר את התופעה ואת יחסינו אליה, והנושא שב ועולה כל פעם מחדש.
לי זו נראית כמו נקודת מוקד בויכוח עם כמה מהגולשים באתר – הם _מזהים_ "קפיטליזם" עם דנקנר ותשובה.
אולי כדאי לכתוב איזה FAQ, קישור שיופיע בדף הבית, ובו התיחסות לטעויות בסיסיות שעלולות לצוץ אצל הגולש החדש בפורום. שם גם אפשר להסביר שאנחנו לא מדברים על "שוק כמו בארה"ב" אלא על "שוק כמו שצריך להיות".
אם יהיה דף כזה, אולי אפשר יהיה להפנות אליו אנשים שנוטים לבלבול הזה, במקום לחזור פעם אחר פעם על אותם דברים.
אני יודע שהדברים די ברורים בדף "מי אנחנו", אבל שם הם כתובים בצורה מאד כללית, ואינם מוסיפים דבר למי שבא מראש עם התשובות שהוא מצפה לשמוע מאדם שמגדיר עצמו כקפיטליסט. אני מדבר על דף פרטני יותר, שיסכם עיקרי דיונים שהתפתחו בתגובות, אולי גם יפנה בקישורים לאותם דיונים בארכיון, ובכל אפן יתיחס לדברים מנקודת מוצא אקטואלית ולא מנקודת מוצא אידאית (כפי שעושה בצדק "מי אנחנו").
אבל יורי,
גם גנבים הם חלק אינטגרלי מההסטוריה של זכות הקניין.
האם אתה פוסל גם דיון בדרכים למיגור\מזעור הגנבה, או הסברים על הנזקים שהיא מביאה?
אבנר
אתה מבין בדיוק למה אני מתכוון. גנבים חם חלק אינטגרלי גם מהשיטה הבולשביקית. הגנבה הפשוטה אינה לגיטימית באף שיטה. הבעיה בכל אחת מהשיטות אלו הגניבות והשוד הלגיטימיים שהם חלק אינטגראלי בשיטה. למשל הפרימט של שיקול מיקסום הרווח, הבאת חרות הקניין לידי אבסורד הלגיטימיות של תכנון מס אגרסיבי עד העלמת הכנסות. כמובן שתאמר שהמס עצמו אינו לגיטימי. מה לעשות, איננו רואים את החיים עין בעין.
יורי,
אז נגעת בנקודה. באתר הזה כותבים מאמרים המנסים להסביר באיזו עין אנחנו רואים את החיים.
בכל אפן, כפי שאתה בודאי מבין את דעתי, מתן שחד לפקידי שלטון ונצול כחם לשם יצירת מונופול – איננו לגיטימי.
אלא שאתה קורא לזה קפיטליזם, ואני קורא לזה שחיתות. אני גם טוען שאפשר בלי זה.
לאו דוקא מונופול. זו דוגמא אחת מני רבות – להגבלת מתחרים בכח, או לקבלת הטבות פרטיות מכסף צבורי.
אבנר, כתבת:
הלוואי וזה היה כל־כך פשוט. הטיעון של יורי, למעשה, הוא ש"השיטה הקפיטליסטית" היא דבר והיפוכו:
א. השיטה הקפיטליסטית היא פעילות בשוק שאינה מרוסנת על־ידי מעורבות ממשלתית — כאן זו השיטה הקפיטליסטית ב"אידאה" של תומכי השוק החופשי.
ב. השיטה הקפיטליסטית היא פעילות בחסות/היתר/עידוד/שוחד למעורבות ממשלתית — כאן זו השיטה הקפיטליסטית בפרקטיקה.
מהטיעון הבסיסי הזה ממשיכים לארגומנט הבא, שגם הוא דבר והיפוכו:
א. השיטה הקפיטליסטית לפי א' לעולם אינה ניתנת למימוש.
ב. השיטה הקפיטליסטית לפי א' מובילה תמיד לשיטה הקפיטליסטית לפי ב', ולכן אם אתה תומך בא', הרי שאתה תומך ב-ב'.
כלומר, "השיטה הקפיטליסטית" היא גם אידאה שאינה ניתנת ליישום, וגם מיושמת באופן מתמיד ומובילה לתוצאות בלתי רצויות.
אחת הסיבות שאני נהייה יותר ויותר סובייקטיביסט מדי יום ביומו:
אנשים מאמינים שניתן למקסם רווח על ידי התערבות ממשלתית לטובתם, ולכן הם מעודדים התערבות ממשלתית לטובתם. זוהי שיטה ב'. שיטה א' היא שיטתם של אנשים שהממשלה לא מתערבת לטובתם, או שרואים כי התועלת המצרפית של התערבות הממשלה לטובתם נמוכה מזו של אי-התערבות ממשלתית.
כעת, נותר לשאול: איך מבחינים בין שתי הקבוצות?
אני למשל סטודנט לכלכלה. אני קורא בעיתון שני משפטים:
ראשון : הממשלה הולכת להפסיק את הסבסוד של לימודי כלכלה באוניברסיטאות
שני: כתוצאה מכך המחיר יעלה פי 2
השקפותי אומרות לי שמשפט ראשון מציין ארוע טוב. טוב שממשלה מקצצת סבסודים. אלא שאז העניין האנוכי של מקסום רווח נכנס, ואני אומר, רגע, אולי עדיף שהממשלה תמיך לסבסד, כי הכסף הולך אלי?
רותם,
מחפש עיתונות? הרי אתה נמצא בלב המאפליה הקפיטליסטית בה כוחות השוק מעצבים את מה שאתה נדרש לייצר.
פתח את העיניים.
http://www.shakoof.org.il/?p=73
יוזף מה אתה אומר בעצם? שזה טוב לייצר דברים שאף אחד לא רוצה?
יונתן,
נכון מאד. אם תרצה, זה האופיום האמתי להמונים – חיה את הרגע, שכח את המחר.
אם אתה יודע שעדיף שהממשלה תפסיק לסבסד, כי לטווח ארוך זה משתלם לך – תעדיף את זה למרות אי הנוחות הזמנית.
אבל, יש כאן מלכוד: לא מספיק שהממשלה תפסיק לסבסד למודים. אם כבר שודדים אותי, אני מעדיף שיסבסדו לי למודים ולא לעצמם קדילק ופנסיה…
מה שחשוב באמת, זה שהממשלה תפסיק לגבות מסים (או לפחות תקטין אותם במדה משמעותית). כך ישאר להוריך\למשפחה\לקהילה יותר כסף לממן את למודיך, שכנראה גם יעלו יותר.
בקיצור: הפסקת הסבסוד איננה סבה למסיבה, אלא אם היא חלק מתכנית כללית להורדת מסים, שאפשר לסמוך עליה לטווח ארוך.
רותם: איזה כלב, מה דמוקרטיה.
העיתון מוכר? אנשים קוראים? מפרסמים משלמים? אחלה! השוק עושה את שלו. ברוך הבא לשוק!
ד.ט.,
ודאי. אבל כדאי לפרסם, לטובת הקוראים שאינם מבינים כל כך כיצד מתנהל שוק חפשי, שזה המצב. ושאף אחד מהם לא יתלה בעיתון תקוות גדולות מדי – להיפך: שידעו מי בעל הבית של המערכת, ועד כמה זה משפיע על התכנים. שקיפות יכולה גם לשנות הרגלי צריכה…
כמובן, עניין זהותו של בעל הבית קשור גם לבעיות בחפשיותו של השוק (אותו מספר מצומצם של משפחות עשירות ומקושרות מחזיקות גם את רוב העיתונים בארץ), וזה כבר נדון בתגובות לעיל.
ד.ט.
לכן קוראים לזה כלכלה פוליטית ולא כלכלה. כלכלה פוליטית רוצה בדיוק כמו יריביה, הסוציאליסטים, להשפיע על דמות החברה. מבחינה זו הקו המחבר ביננו לבין אתרים כמו קווים, העוקץ וכדומה גדול יותר מאשר הקו המחבר בין האתר הזה לשבועון כמו האקונומיסט. חבל, שבארץ, הזרם הניאו ליברלי לא נכנס לתחום המחקר הרשמי של כלכלה פוליטית. אולי זה קשור לקושי של כלכלה פוליטית להגדיר לעצמה פרדיגמה מחקרית. וכך למרות שתובנות של מחקרים של חוקרים כמו יואב פלד, לב גרינברג, וגרשון שפיר מרתקים עדיין חסר לנו תמונת על של מה בעצם עוסקת כלכלה פוליטית ומהו בעצם הקו המחבר בין הגישות השונות לכלכלה פוליטית.
י.ד.
הכלכלה הפוליטית מנסה לחבר את הכלכלה לחיים הממשיים.
י.ד.
הכלכלה הפוליטית מנסה לחבר את הכלכלה לחיים הממשיים.
יורי
ולמה לא פוליטיקה?
י.ד.
הפוליטיקה הם החיים הממשיים.
את נושא העיתונות סיכם ביבי (בנימין נתניהו) בתמציתיות ראויה להערצה: "אל תאמינו לשום דבר שכתוב בעיתון מלבד התאריך".
העיתונות היא מה שהיא – היא תוצר השוק החופשי (פחות או יותר), ומי שחושב שהיא לא בסדר יכול לפתוח עיתון משלו שיהיה כן "בסדר".
העיתונות מועילה – היא מביאה הרבה ידיעות, וחלק אפילו ידיעות נכונות.
בן אדם שמפעיל את שכלו יכול להיעזר בעיתונות ולהפיק ממנה הרבה תועלת.
בן אדם שאין לו שכל, העיתונות לא תתקן את הפגם.
העיתונות היא כלי להפצת מידע מידע ענייני ומידע מסחרי (פרסומות), ומידע פוליטי, מידע נכון ומידע שקרי או מגמתי. העתונות היא כמו צינור שזורמים בו הרבה מים טובים והרבה ביוב, והכל מעורבב יחד.
יעקב
יפה כתבת
אכן.
"הפוליטיקה הם החיים הממשיים"
זה תמצות יפה של השגיאה העומדת בבסיס התפיסה האטטיסטית.
החיים האמיתיים הם עבודה, אהבה, לקנות במכולת, ללכת לסרט או לבשל ארוחה. הפוליטיקה היא משחק שבו מדמיינים השחקנים שהם מנהלים את ההתרחשויות בעוד שלמעשה ההתרחשויות מנהלות אותם.
כמובן שיש לפוליטיקה הרבה השפעה על החיים הממשיים שהרי תכליתה היא ניהול* מכשירים שעשויים לגרום הרבה נזק אבל מכאן ועד ניהול המדינה המרחק הוא רב ביותר.
* או יותר נכון, המאבק על השגת מעמד הניהול.
גונזו
תודה. ניסחת זאת היטב.
ונזו
את תופס פוליטיקה כזו המתרחשת מרמת הכנס ומעלה ומרמת מועצת העיר ומעלה. פשוט לא נכון.
כל מה שיש בו מאבק על כוח הוא פוליטיקה- זאת פחות או יותר הגדרת הפוליטיקה במדעי המדינה.
בכל חברה יש פוליטיקה פנימית; בבית הספר את יכול לזהות מאבקים פוליטיים; התחום העצום של הלובינג הוא פוליטיקה מובהקת. כל מי שיש לו קצת עוצמה פוליטית ינסה לומר את מה שאתה אמרת.
כן, יש פוליטיקה בהרבה תחומים, גדולים כקטנים אבל לא הבנתי איך זה מתייחס לטענה שלי או הטענה המקורית שלך.
פוליטיקה- היא תחום הפעילות האנושית העוסקת בכוחות הפועלים בחברה, שימושם וחלוקתם בחברה. בישראל נוהגים להשתמש במילים 'מדיניות' ו-'פוליטיקה' במובניהן הצר והרחב כאחד. המילה "פוליטיקה" נגזרת מהמילה היוונית "פוליס" שמשמעותה "עיר" שמקורה במילה "פולי" – "ריבוי" או "הרבה". כמו מקור המילה, פוליטיקה קיימת בחברה בה יש ריבוי של אנשים ומכאן – ריבוי של דעות ואינטרסים. רבי יהודה, שחי באושא אחרי כשלון מרד בר כוכבא, משתמש במילה פוליטיקין במשנה:
וכך היה רבי יהודה אומר, תורמין בצלים בני המדינה על הכופרין; אבל לא כופרין על בני המדינה, מפני שהוא מאכל פוליטיקין.
– מתוך מסכת תרומות, פרק ב' משנה ה'
על פי רבי עובדיה מברטנורא, המילה פוליטיקין שימשה לתיאור "אנשים חשובים, בני פלטרין של מלכים".
ויקיפדיה, כמובן: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94
גונזו
אני כופר בתפיסה שלך שהעוסקים בפוליטיקה הם פיונים הנסחפים בזרמים שנושאים אותם לכל עבר והם רק משחקים בנידמה לי שהם מנהלים. טולסטוי היה סופר גדול אך התפיסה הזאת שהוא הוביל איננה מקובלת עלי.
[...] [...]