ספט' 07 2008
פרדי, פאני והסיוט ברחוב סטריט
כל ענייני המשבר הזה בארצות־הברית נורא מבלבלים ומסובכים. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה שם. זהו הזמן להתחיל להבהיר את הדברים, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מקצת הסברים מפיו של מישהו שגם הוא מבין את כל הסיפור רק 'בערך'. (כתב: אורי רדלר)
זה פשוט מאוד
מה שקרה, הולך בערך כך: ג'ו בא לקנות בית ומבקש מהבנק הלוואה. יפה וטוב, אומר לו הבנק, אך כנהוג אצלנו, ניתן לך הלוואה רק על חלק מסכום הרכישה של הבית. הראה לנו שאתה יכול לשלם חלק מהרכישה בעצמך. לגבי השאר, הם מוסיפים, אנחנו רוצים לראות מהי יכולתך הכלכלית. כלומר, האם אתה יכול לעמוד בתשלומים שאתה לוקח על עצמך. כבטוחה אחרונה, למקרה חירום, רשום נא את הבית כערבון להלוואה. אם לא תצליח לעמוד בתשלומים, לכל הפחות נוכל להימנע מהפסדים, אם ניקח את העירבון הזה. הבנק עצמו, מוגן על־ידי ערבונות משלו: הוא חייב להפקיד סכום מסוים בערוצי השקעה בטוחים ויציבים. את הסכום הזה הוא מכפיל פי שמונה או שנים עשר והסכום שיוצא הוא הסכום שהוא יכול להלוות לג'ו ודומיו בלי חשש מפני ערעור יציבותו.
עד כאן, הכל טוב ויפה, אבל בשלב הבא, העסק מתפתח: הבנקים רוצים להלוות ליותר אנשים, ולכן מוותרים על הדרישה שהלווה ישלם חלק מסכום הרכישה בעצמו. בנג'מין, חברו של ג'ו, יכול עתה להיכנס לבנק ולקחת הלוואה על כל סכום הרכישה—רכישת הבית ממומנת במלואה על־ידי תשלומיו של הלווה.
בזמנים רגילים, הלוואה כזו תובעת מן הבנקים להקפיד עוד יותר על־כך שהלווה אכן יוכל לשלם את התשלומים החודשיים. הם אמורים לבדוק אם משכורתו גבוהה מספיק, אם הוא משתכר משכורת גבוהה כזו כבר זמן מה, ואם העסקתו יציבה.
אבל מתחיל להסתבך
אבל אלו אינם זמנים רגילים. הממשלה רוצה "בית לכל פועל," הבנק המרכזי חלשה דעתו ובנקי ההלוואות, כבנקי הלוואות, רוצים להלוות לכמה שיותר אנשים. הערוץ המובחר לעניין זה הוא החברות הממשלתיות לשעבר, פרדי מאק ופאני מיי, הנחשבות בעיני הציבור חברות עם 'ערובה ממשלתית'. כלומר, אם יקרה להן משהו רע, הממשלה תחלץ אותן מהצרה אליה נקלעו.
בתחילת שנות ה-90, מתמנה לראשות פאני מיי איש בשם פרנקלין ריינס, המחליט לשנות את פאני מיישות חצי ממשלתית בשולי השוק לכלי מרכזי. ריינס, מינוי פוליטי, מחליט להרחיב מאוד את ההלוואות על פי שיקול פוליטי: במקום בו התנאים הכלכליים טובים פחות, הוא מחליט להלוות יותר. במלים אחרות, פאני ופרדי הפכו לידידי העמלים, והלוו כספים לא על־פי שיקולים כספיים קרים ומנוכרים אלא על־פי שיקולים פוליטיים חמים וקרובים.
פרדי מאק ופאני מיי מתחילות לפיכך להלוות כספים לרכישת בית לא רק לג'ו בעל המשרה המכניסה או בנג'מין החרוץ, אלא גם לדן, סיימון וליווי, שמצבם הכלכלי מעורער יותר. הם לא בודקים בציציות, ומלווים לכל אחד. ההנחה שלהם פשוטה: כל עוד המצב הכלכלי טוב ומחירי הבתים מאמירים, אנחנו מכוסים. אם דן, סיימון וליווי (שלא לדבר על חצי־המנשה, המובטל הגרוש) לא יוכלו לשלם את התשלומים החודשיים—מקרה בלתי סביר, שכן הכלכלה תצמח במהירות לנצח—תמיד נוכל לעקל את הבית ולמכור אותו הלאה ברווח נאה, שכן גם מחירי הבתים ימשיכו לעלות לנצח.
כך צומח לו שוק חדש, שוק הסאב-פריים: שוק שבו הלווים אינם אמינים, הסיכון במתן הלוואה להם גבוה, והסיכוי לשיבוש גבוה מאוד. האבטחה היחידה שיש לשוק הזה מפני אסון היא הסברה שמחירי הבתים ימשיכו לעלות והמצב הכלכלי ימשיך להיות טוב עד טוב מאוד.
והופך גלובאלי
הרעיון הזה הוא כה שובה לב, סבורים בפרדי מאק ופאני מיי, עד שאפשר להמשיך איתו עוד צעד אחד קטן הלאה. למה שלא ניקח את סכום ההלוואה שדן, סיימון וחבריהם נטלו ונרשום אותו כאילו הוא עומד לרשותנו או מושקע באופן בטוח ויציב. אמנם עדיין לא קיבלנו את הכסף הזה לידינו ממש, אבל בטוח נקבל אותו וחוץ מזה, מחירי הבתים העולים מבטיחים לנו שתמיד נוכל לצאת מכל העניין בשלום—סכום המכירה יכסה את ההלוואה. למעשה, אנחנו אפילו יכולים להלוות כספים נוספים על סמך סכום המכירה המשוער. המממ. רעיון מבריק.
הרעיון הכלכלי הזה נשמע לא רק מבריק, אלא גם אמין מאוד. למעשה, הוא נשמע כל־כך אמין עד שגם הבנקים במדינות אחרות מתחילים להשתכנע ממנו. וגם אם הם לא משוכנעים לגמרי, הם משוכנעים לפחות שהממשלה בארצות־הברית בחיים לא תתן לפרדי ופאני ליפול. גם אם הן משקיעות את הכסף באופן מפוקפק, הממשלה תעזור בסוף. הם מתחילים להשקיע בחברות המלוות בשווקי הסאב-פריים, כשבחלק מהמקרים, אותן השקעות נחשבות השקעה בערוצי השקעה בטוחים ויציבים. כלומר, הבנקים הזרים משתמשים בהשקעות אלו כ"הון העצמי" שלהם. זה הכסף שהם חייבים להחזיק בכספות כנגד ההלוואות שהם עצמם מעניקים ללווים.
ואז זה לא עובד
ואז, כצפוי, הכל מתחיל להשתבש. פאני מיי ופרדי מק הפכו כלי פוליטי חשוב בידי הממשל, ואחרי ה-11 בספטמבר, הם הפכו לכלי חשוב אפילו יותר. ההרחבה המסיבית של הממשלה בשנות בוש—בתחום הרווחה והלחימה כאחד—תבעה הרחבת אשראי מסיבית, ופאני ופרדי עשו את העבודה. בועת מחירי הבתים הלכה ותפחה: ככל שמחירי הבתים עלו, כך נדרשו קוני הבתים ליטול הלוואה גדולה יותר כדי לקנות את הבית, וככל שההלוואה הייתה גדולה יותר, כך גדל הסיכון לאי־פרעונה, כך שכדי להמשיך להתגלגל היו פאני ופרדי (ישירות ובאמצעות הבנקים שהסתמכו עליהם) צריכות להלוות הלוואות מסוכנות עוד יותר וכדי לממן אותן היו צריכות להשקיע השקעות מסוכנות יותר ויותר בקרנות גידור, לערוך מניפולציות בחישובי הסיכונים, וכן הלאה. בסוף, הם הלוו את הכסף, כך שהלווים יכלו לשלם את מחיר הבית, והתשלום התמיר עוד יותר את מחירי הבתים, וכן הלאה וכן הלאה.
עד שלמישהו נגמר הכסף. כלומר, בנקודה מסוימת כמה מההשקעות בסיכון גבוה של פאני ופרדי כשלו, מספר הלווים ה'רעים' המשיך לתפוח, ומחירי הבתים הפסיקו לעלות. הגורמים השפויים במערכת הפסיקו להלוות כספים, ומנגנון ההזנה העצמית של הבועה הפסיק לעבוד.
כאן, כמו במצב בו מישהו תוחב מוט ברזל לגלגל אופניים נוסעות, הכל התרסק. כמו עם אבן שהושלכה לבריכה, פשיטות הרגל הלכו והתפשטו והמשבר "יוּצא" באמצעות הבנקים הזרים (אלו שהשקיעו בפרדי ופאני) אל העולם כולו.
ומה עכשיו?
הסיכויים לפתרון טוב למשבר אינם טובים. לפני מספר שנים טבע כלכלן צעיר בשם כריסטופר ווסטלי את חוק ווסטלי הקובע כי "הממשלה צומחת בזכות ציפיות נמוכות." כלומר, בגלל הציפיות הנמוכות לביצועים מהממשלה ומגופים ממשלתיים, הם אינם נשפטים באותה מידה של חומרה כמו גורמים פרטיים. לכן, כל עוד הציפיות לביצועים מצד הממשלה הן עלובות, וכל עוד היא אינה נענשת בצמצום או חיסול אגפים בעקבו ביצועים ירודים, היא תמשיך להתרחב לא למרות ביצועיה הירודים אלא דווקא בגללם.
ווסטלי מאייר את החוק בכמה דוגמאות נאות. אחת מהן היא המשבר בארגנטינה—שהיה נושא 'חם' עדיין ב-1003, כאשר ניסח את החוק. כשפרץ המשבר, הואשמו הבנקים שהלוו כספים לממשלת ארגנטינה בטיפוח הבועה הכלכלית בארגנטינה. אבל איש לא האשים בו את המערכת הפוליטית בארגנטינה, את ראשי הבנק המרכזי בארגנטינה ובוושינגטון או את העסקנים של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, שמימנו את האסון. ארגנטינה 'נמכרה' לבנקים הפרטיים כהשקעה בטוחה, שכן "ארגנטינה גדולה מדי מכדי שתיכשל." ממש כמו פאני ופרדי.
דוגמה מאלפת אחרת היא התרסקות מעבורת החלל קולומביה. במהלך השנים התרסקו שתי מעבורות, לעומת 111 טיסות שצלחו. בתחום החברות הפרטיות, יחס כזה לא היה עובר לסדר היום. האם מישהו היה מוכן לשלוש התרסקויות מטוסים מדי יום בנמל התעופה בן־גוריון? הסיבה היחידה לכך שהמונופול של נאס"א בתחום טיסות החלל נשמר הוא שהרמה המצופה ממנה היא כה נמוכה.
במטבע דומה, ניתן להיזכר בדיווחים המתפעלים על כך שנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, קנה דולרים בשוק. רבים תיארו את האירוע בהשתאות כפעולה של סוחר ממולח. כלומר, ההתנהגות שהיא תקן הכרחי עבור כל גורם פרטי בשוק, נתפשה כהתעלות מופלאה וראויה לציון כשהיא מתרחשת פעם בעשור אצל גורם ממשלתי.
הבועה הבאה
וכך גם עם פאני ופרדי. הסטנדרט הירוד שנדרש מהגופים הסמי־ממשלתיים האלו, שלא לדבר על תקן התפקוד הירוד הנתבע מהבנק המרכזי או מהממשלה, מבטיחים שכוחם ימשיך להתרחב. הממשלה תלאים באופן זה או אחר את פאני ופרדי—כלומר, אזרחי ארצות־הברית ישלמו עבור ההפסדים שלה—ואז תמתין עד שתשמע "הקריאה" לעורר מחדש את השוק הרדום, ותברא אותן מחדש. יופקו לקחים, כמובן. מפרדי ופאני אף אחד לא מצפה לתפקוד ראוי, ולכן שם לא יופקו לקחים. אבל בתחום ההלוואות הפרטיות, אוה, כאן זה סיפור אחר. תהיה רגולציה הדוקה יותר, כדי שלא תהיינה הלוואות מופקרות כמו שהיו בעבר. הכל יהיה בקונטרול. רק גורמים מוסמכים, למשל, פרדי מאק ופאני מיי (תחת שם חדש), יכול להתעסק עם זה. בעצם, אולי נקבע את זה בחוק. זה בוודאי יעצור את ההפקרות של התאגידים. אפילו עוד יותר טוב, בוא נהפוך את פרדי ופאני לבעלי מונופול בתחום המשכנתאות. כלומר, זה אולי קצת מוגזם, כי אף אחד לא ישקיע בזה, אז אולי נהפוך אותם למונופול עם ערבות ממשלתית ונעלים קצת עין מזה שמשקיעים בתחום האפור, כי אחרת שום דבר לא יזוז… רגע, מה זאת הבועה הזאת?
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
אורי,
רק שכחת את חלקו הגדול של חסיד הדה רגולציה, שהוביל חלק גדול מהתהליכים האלו, אדם בשם אלן גרינספאן, תלמידה הצמוד של איין ראנד, שלו תרומה רצינית לחומרת המשבר.
וסטנלי אשם לא פחות במשבר הזה.
אורי
ועל פי הדגשים החצי סמויים מהעיתונות -אתה רק מצטט- אבי אבות הטומאה והסיבה העיקרית היא היותן של שתי החברות -ממשלתיות לשעבר ובעלות זיקה לממשלה גם אחרי שהופרטו. אם היו אלו החברות הפיננסיות הבודדות שנקלעו לקשיים והולאמו – אפשר היה לקבל את הדגש הזה. יתכן וזו רק אפשרות- שאם היו נשארות ממשלתיות ו/או פועלות תחת רגולציה -לא היו מסתבכות כל כך.
יורי, אין היום במערב חברות פיננסיות שלא פועלות תחת רגולציה כבדה, קל וחומר חברות כמו פרדי ופאני, שהיו ממשלתיות לחולוטין ו"הופרטו".
לא רק שהחברות הן "חצי-ממשלתיות" אלא שהעובדה שהן כאלה היא זו שאיפשרה להן ללוות כסף ולמכור אותו כמשכנתאות.
אליסה
הרגולציה הכבדה הפכה להרבה יותר קלה בהתחלה אצל רייגן ואחר כך אצל קלינטון.
אבי
תסביר לי בבקשה מה פירוש "חצי ממשלתיות".
נתן, כתבת:
לא שכחתי. זה מאוזכר פעמיים. חלקו בחרבון אינו נופל מזה של הממשל האמריקני. חלקו, עם זאת, הוא בהיעדר אמירה ברורה. הוא ידע מה קורה (כפי שאפשר לראות להלן) ושתק.
יורי, כתבת:
הבעיה עם פרדי ופאני אינה היותן ממשלתיות בעבר, אלא שהן המשיכו להיות ממשלתיות גם בהווה. הכוח שלהן נבע תמיד מהיותן גופים סמי־ממשלתיים. הממשלה האמריקנית המשיכה לקבוע את "כללי המשחק" של פרדי ופאני. כלומר, פאני ופרדי המשיכו להעניק הלוואות, בהתאם להנחיות פעולה ממשלתיות, הרבה אחרי הנקודה בה גורמים פרטיים היו ממשיכים להעניק אותן. כולם בשוק הניחו כי ניתן להסתמך עליהן משתי סיבות: א) יש ערבות ממשלתית לפאני ופרדי וככל שהן יגדלו, כך יקטן הסיכוי שהממשלה לא תתן ערבות זו. ב) הערבות הזו תינתן על חשבון משלם המיסים ולכיסם של הבנקים האחרים. שתי ההנחות האלו התממשו.
אם פאני ופרדי היו נשארות ממשלתיות, סביר להניח שהן היו נשארות גורם בשולי השוק, כך שהתמוטטותן לא הייתה מחוללת בעיה. כאשר הן היו חברות ממשלתיות, שימשו פאני ופרדי מסלקה להלוואות 'רעות'. כלומר, הן הלוו כספים ללווים שהבנקים דחו אותם בגלל הסיכון הגדול שלא יחזירו את ההלוואה. הנחת היסוד הייתה שהן תמיד תהיינה במצב של הפסד, שכן הלוואות 'רעות' הן הלוואות 'רעות'.
מנקודת ראותה של הממשלה, עם זאת, פאני ופרדי הממשלתיים היו בעייתיים: רוב הגורמים הפרטיים וממשלות של מדינות זרות לא יכלו ולא רצו להשקיע בגוף ממשלתי שהוא, בהגדרה, גוף הפועל בהפסד. זה הקטין מאוד את ה'מנוף' של הממשלה להענקת הלוואות. הסכום שניתן היה להקצות לפאני ופרדי היה מוגבל מאוד (וע"ע גובה המשכנתאות שמקנה הזכאות בישראל), וניזון מתקציב ממשלתי ומהרשאות ממשלתיות לרכישת ניירות מסוגים מסוימים בלבד—פתיחת החברה לשוק הייתה הדרך הטובה ביותר לגייס הון הרבה יותר גדול.
כשפאני ופרדי הפכו לחברות "רגילות" כביכול, היה הממשל יכול "ללכת עם ולהרגיש בלי": החברות היו פרטיות, כביכול, ולכן שימשו כערוץ לגיטימי להשקעה—אבל עדיין בשליטה ממשלתית. פאני מיי (ראשי תיבות של "עמותת המשכנתא הפדרלית הלאומית") היא (הייתה) חברה "בתמיכה ממשלתית" (GSE). היא נתונה לפיקוח של בית־הנבחרים, דרך "המשרד לפיקוח על דיור פדראלי" (OFHEO). במבט אל ההיסטוריה: החברה הפכה פרטית בתקופת לינדון ג'ונסון, כחלק מהמאמץ ל"הנדסה חברתית" של ממשל קנדי-ג'ונסון (במקומה הוקמה רשות ממשלתית נוספת, ג'יני מיי) ותחת הממשלים הבאים קיבלה בהדרגה רשות להכנס לשווקי משכנתא נוספים: משכנתאות רגילות, ממשכנתאות משניות ומשכנתאות בריבית מותאמת. כבר אז החלה הפעולה של פאני עם בטוחות המגובות במשכנתאות. החדירה למגוון שווקים, והנכונות (בהנחיה ממשלתית) לקבוע את מתן ההלוואות על פי שיקולים פוליטיים של מיקום, ותוך התעלמות משיקולים כלכליים של אמינות הלווה, הגדילה את הנתח של פאני מיי ופרדי מאק עד שהם הפכו לגורם המרכזי בשוק המשכנתאות. הגיבוי הממשלתי היה הכלי שבאמצעותו הן יכלו לעשות זאת—אלמלא הייתה הסברה (המבוססת, בדיעבד) שהשקעה בחברה מבוטחת בערבות ממשלתית, זה לא היה קורה לעולם.
אפשר לראות זאת אם מתבוננים בעבר הקרוב. ההתמוטטות של תחום המשכנתאות הגיעה כבר ב-2006, כשיותר מחמישים חברות משכנתא התמוטטו בארה"ב—אבל פאני מיי המשיכה לשגשג. כחברה "בתמיכה ממשלתית" היא לא הייתה חייבת לעמוד בתנאים של הלימות הון כלשהם, הייתה פטורה מתשלום מס הכנסה מדינתי או מקומי או מגילוי נאות בדוחות SEC. ההשתלטות שלהן על השוק הייתה עניין מתבקש, בהתחשב בערבות הממשלתית ובהיעדר בקרות רווח והפסד כלשהן. כפי שניסח זאת גרינספאן (ב-2004):
במונחים מעשיים, התפישה הזו הובילה לכך שמעמד "חברה בתמיכה ממשלתית" הובן כגיבוי ממשלתי ולאג"ח של פאני ופרדי ניתן מעמד, בעיני המשקיעים, של אג"ח ממשלתיות.
אם לסכם, ההפרטה של פאני ופרדי הייתה חיונית: רק כך יכול היה הממשל להשתמש בהן כערוץ משמעותי להזרמת כספים לשוק, בלי לשאת בתוצאות באופן ישיר ומיידי. אפשר היה לא להפריטן כלל, או להפריטן באמת (כלומר, בלי גיבוי ממשלתי) אבל בשני המקרים הדבר היה מחבל בעניין חשוב הרבה יותר לממשל: המשך קיום מדיניות הרווחה והכוח הממשלי הקיים.
אורי
אתה מתאר סימפטום. הבעיה המרכזית נמצאת בתחום האשראי הזול.
י.ד.
עוד לא נולד הדביל שייתן אשראי זול תוך סיכון גדול כל כך אלא אם כן המניעים שלו הם פוליטיים עם גב פיננסי ע"ח שמיהו אחר שייגבה אותו במיקרה של קריסה.
אסף
קוראים לזה בנק מרכזי שרואה את תפקידו המרכזי בלהדפיס כסף זול.
י.ד.
א. כבר הוצע פה לבטל כליל את הבנק המרכזי אני לא יודע כמה הרעיון הזה טוב אבל הוא קיים
ב. פאני ופרדי אינם בנקים מרכזיים.
ככלל האנאלוגיה למצב הבנקים בישראל צריכה עיון. גם פה ישנם מרכיבים של רשת ביטחון שנפרסת ע"י הממשלה למיקרה שהבנק קורס כך שלבנק יש עידוד להלוות גם כשההלוואות אינן הגיוניות ולתת שכר גבוה מהמקובל עבור עובדיו. במיקרה שהוא ייקרוס אז משלם המיסים יהיה שותף להפסדיו (אבל לא לרווחיו כשהוא מרויח)
המפקח על הבנקים הוא למעשה החבר הכי טוב שלהם. הוא זה שמונע הקמת מתחרים רציניים. כך מתאפשר לבנק לתת ריבית נמוכה במיוחד על תכניות חיסכון ולגבות ריבית גבוהה במיוחד על הלוואות וגולת הכותרת העמלות…
חברים שלום,
אני מניח שתתענינו בפוסט הבא של תמר בן יוסף: http://www.shakoof.org.il/2008/09/08/1134/
אשמח לשמוע את דעתכם ב"שקוף".
תגובתי למאמר הנ"לֹ:
באמת מאמר מצוין. כל מילה, בסלע. אני עצמי תוהה לעתים האם המצב פעם לא היה יותר טוב משהוא היום. אני נזכר, למשל, במקרה של בזק. פעם, זמן ההמתנה לקו טלפון היה כמה שנים, אבל אין ספק שכאשר כבר התקינו את הקו, הדברים נראו והרגישו אחרת: היינו מואילים בטובנו לסור למשרד, לחכות בתור (אם לא פספסנו את שעות הפתיחה, 10:00 עד 12:30), ואחר־כך לקבל טיפול אישי ("שב בבקשה") ממישהו שידע על מה הוא מדבר ("אין עכשיו קווים"). והיום? איך אפשר בכלל להשוות. את הקו אתה מקבל למחרת, המוקדנית המופרטת נענית לך תוך כמה דקות, הטכנאי מגיע במועד שתואם… איך בכלל אפשר להשוות את זה?
זו לא הדוגמה היחידה, כמובן. אני זוכר איך בימים הטובים התור בקופת חולים היה מאוד ארוך, והיית צריך להמתין שעה וחצי שעתיים בתור, ואחר כך לעמוד עוד שעתיים בתור בבית המרקחת, ולריב עם כל הנדחפים בתור—אבל היה הרבה חום כאן. הרבה קרבה. הרבה, איך לומר, אנושיות!
כל אדם שהתבגר ושב במדינת ישראל יכול להיזכר בדוגמאות כאלו לשירותים שפעם—לפני עידן ההפרטה הארור—היו הרבה יותר מוצלחים. היה המגע האישי הנעים כאשר קונים מטבע זר בבנק (רק סכום מינימלי, כדי לקנות אחר־כך ברחוב לילינבלום), ההמתנה הארוכה בתור במשרד הפנים (שהיום, בעידן ההפרטה, משתדל לקצר תורים, וחבל), הכבישים הרבים והאיכותיים של שנות השבעים, מוסדות הטיפול האנושיים, עם המגע האנושי החם והמתמיד (בסימן "נאמנים פצעי אוהב") במוסדות ללוקים בשכלם, ההמתנה השוויונית לאוטובוסים המיוזעים, התור האינסופי לניתוחים… אבל הדור הצעיר לא יבין זאת. אולי רק אם הוא ינסה להוציא אישור בנייה בעיריית תל אביב יוכל לחוות את החיים הטובים אז, לפני עידן המוקדנית המופרטת.
נכון, היו קשיים. החיים היו קצרים, קשים ומיוזעים יותר. כל דבר לקח הרבה יותר זמן, בוצע באיכות נמוכה יותר, עם שירות ירוד וגס רוח… אבל הייתה אנושיות.
אולי מייצגת מכל היא הדוגמה של בתי־האבות הממשלתיים ומוסדות הסיעוד הממשלתיים. פעם, כולם היו הולכים לשם. לעד אזכור את החיוך של סבתא כשהיא סוף-סוף נכנסה למוסד הממשלתי. איך אפשר לשכוח את החיוך הזה. אני בטוח שלתמר בן־יוסף יהיה חיוך כזה בדיוק אם מכונת הזמן תחזיר אותה לשנים אליהן היא מתגעגעת כל־כך. אני חושב שמכונת הזמן היא רעיון מצוין בשבילה, במיוחד כשרואים, לאור הפוסט הזה, שהיא עברה הכשרה ממושכת ויסודית בחלל החיצון.
"הכשרה ממושכת ויסודית בחלל החיצון".
אאוץ'.
טל,
בוא נמצה את דעתי על המאמר בציטוט ממנו:
"רק החזרת מס החברות בישראל משיעורו המרבי ב-2008 (27%) לשיעורו המרבי בשנת 1986 (61%), תניב לאוצר תוספת הכנסות שנתית שנאמדת ביותר מ-30 מיליארד שקל"
למה לעצור ב-61% שאפשר לעלות ל-100% ולהרוויח ~70 מיליארד ש"ח? למעשה אפשר להעלות את המס ל-200% ולהרוויח (אם ממשיכים את הגיונה הלינארי של הגב' הנכבדה) 170 מיליארד ש"ח! מישהו מתנדב לצייר את הגרף?
דעתי על שקוף באופן כללי:
1. זה כמו "הסוציאל-דמוקרט היומי" שמנסה לקפוץ מעל לפופיק.
2. איחלתי לאתר בהצלחה כספית (בכל זאת, קפיטליסטים הם תמיד בעד המגזר השלישי) וכישלון אידאולוגי.
3. בברכה.
נראה כמו עוד שכפול של אתרים כמו יסו"ד והעוקץ
יהיה מעניין לראות אם תגובתי שם תחלוף אי פעם על משוכת ההמתנה לאישור. או שזה שקוף מדי.
גם לפי הסיפור שלך, הסיבה שפרדי ופאני יכלו להמשיך ולהלוות כסף היא בגלל שהם אג"חו את ההלוואות ומכרו אותם לבנקים פרטיים, אותם בנקים שכמה מהם קרסו וכמה מהם סתם ספגו הפסדים (כולל בנקים בארץ). כך שלטעון שמשבר הסאב-פריים הוא תוצאה של פיקוח ממשלתי מושחת הוא סוג של זילות אמיתית, שלא לדבר על שקר גס. יש גבול לכמה שאתה יכול לעוות את המציאות לטובת האידיאולוגיה שלך.
ברור היום (כמעט) לכולם שהמשבר הוא תוצאה של חוסר פיקוח מספק על שוק ההון הפרטי. או, לפחות, זה מה שאיזה מרקסיסט קנאי שזכה בטעות בפרס נובל לכלכלה כותב כאן: http://www.tnr.com/politics/story.html?id=947bf9e5-923b-409a-adac-
579658c99ddf
ציטוט לדוגמא:
The task of unraveling all that went wrong in our financial system is a difficult one, but in essence the financial system's latest innovation was to devise fee structures that were often far from transparent and that allowed it to generate enormous profits–private rewards that were not commensurate with social benefits
הלינק נשבר אינסה שוב:
http://www.tnr.com/politics/story.html?id=947bf9e5-923b-409a-adac-579658c99ddf
סיון פ.
נעים לקרוא ולא להרגיש בדידות באתר הזה.
אורי,
האם שלחת תגובה והיא לא התפרסמה? אני רוצה לדעת, כדי לטפל בבעיה.
אני תמיד מפרסם שם תגובות ללא המתנה… מוזר….
לגבי "שקוף" כשלוחה של יסו"ד ו"העוקץ":
אין ספק שבגרעין המייסדים יש לא מעט סוציאל-דמוקרטיים. אבל גם התנועה לדמוקרטיה ישירה הצטרפה (שמהכרותי האישית, אינה נוקטת בשום תפיסת עולם כלכלית או חברתית, מלבד הגברת השפעת הציבור על המדינה) ואליהם הצטרפו גם פעילים שאינם מזוהים פוליטית. לשמחתי, גרעין המייסדים הבין, שללא פניה לכלל הציבור, לא יהיה ניתן להקים עיתון ציבורי חופשי.
הדגש בשקוף, הוא לצרף את כל הציבור, כדי ששקוף תייצג את הציבור. בכלל זה מוזמנים גם מתנחלים (אני אחד מהם), ערבים, חרדים וליברטנים. בקיצור, כלל הציבור.
שקוף בנוי בצורה דמוקרטית, ולכן כל מי שהצטרף כחבר יכול להשפיע על שקוף. אם מישהו יתקל בבעיה, הוא יכול לפנות אלי, ואני אבדוק את העניין. (tal.yaron@gmail.com).
ככלל, אני חושב שהשיח בשקוף (או בחברה הישראלית בכלל) ישתפר מאד עם גם אנשי ניאו-ליברליים או ליברטניים, יצטרפו לדיון. אני בטוח שכל החברה הישראלית, תרוויח מדוברים רהוטים וברורים המביעים דעות לכל צד, בתוך מסגרת של דיון משותף.
לשומר הלילה-
ה-30 מיליארד האלו, עברו ברובם לחברות הגדולות, ול-18 המשפחות שמנהלות פה את רוב החברות, כדי שהם יוכלו לקחת את הכסף, ולהשקיע אותו בפיתוח בנגלה דש, הקמת קניונים במזרח אירופה, ושכונות בויאטנאם או קזינו בלאס ווגאס.
מה שקרה, שרוב הכסף הזה נמחק במשבר הנוכחי, ואולי החברות שהשקיעו בחו"ל בתקופת הבועה יפלו, ויפילו איתם את הפנסיות והביטוחי חיים של העובדים, שהושקעו באג"ח ובמניות של החברות הקורסות הללו.
ואני חושב, שהיה אפשר להשתמש בכסף הזה בתקציב המדינה, כדי לחזק את השירותים שהאזרחים יקבלו פה. לקשישי ישראל, לילדי ישראל, לחזק את החוליות הכי חלשות בחברה (כי העשירון העליון מסתדר די טוב לבד), ולהשקיע אותו ביצירת מקומות עבודה בישראל, בפיתוח תשתיות ישראל, בהשקעה בחינוך ובבריאות וברווחה.
אפשר לחשוב שהחברות הגדולות פועלות באוויר. הן לא צריכות עובדים בריאים ומשכילים? מי משתמש בתשתיות המדינה יותר, אני ואתה, או העסקים הגדולים?
יש לי הרגשה שהמיסים האלו יעלו בשנים הקרובות, ואתה תוכל לבחור אם אתה מצטרף ללובי של המעסיקים הגדולים, או ללובי של רוב אזרחי ישראל שרוצים שירותים ציבוריים טובים יותר.
דווקא מס חברות של 61 אחוז זה מאוד הגיוני
זה ייצור מונופול של 2 וחצי חברות ענק בכל תחום שיכולות להרשות לעצמן לפעול
את זה נביא כדוגמא לברבריזם של ההפרטה ונלאים את החברות כדי למנוע את ההשתוללות של העשירים וככה נמגר את הקפיטליזם החזירי
סיון,
בלי קשר לדעתי על "פרטיותם" של הבנקים בארץ (כי זה באמת לא קשור לנושא שאת העלית), אורי ציין שהבנקים הפרטיים הללו סמכו על שקול דעתם של בנקים גדולים בעלי ערבויות של ממשלת ארה"ב. ובמלים אחרות: הרגולטור, שהוא פוליטי במהותו, ולכן _לא_ יפקח על הבנקים, וודאי לא באותה יעילות בה הם היו יכולים לפקח על עצמם כחברות מסחריות ללא ערבויות ממשלתיות, אלא רק יעשה מה שבוס הגדול אומר לו לעשות – אותו רגולטור מזיק בעצם קיומו, כי גופים פרטיים נוטים לסמוך על שקוליו כאילו היו מקצועיים.
אורי שלום,
התגובה שלך פורסמה בשקוף. הסיבה לאי הפירסום, היא מחלת ילדות של שקוף, ולא כוונה רעה. התגובה שלך טובה וראויה, למעט ההערה בסוף, שבוודאי אינה תורמת לדיון, והיה ניתן לוותר עליה בקלות.
להת'
טל
אתה מסתכל על זה מהצד הלא נכון.
לדוד שלי יש חברה קטנה לאקטרוניקה, 30 עובדים, מחזור קטן ורווח קטן אף יותר. הוא מתמודד מול מתחרים בארץ ובחו"ל. הכפלת המס החברות תחסל את החברה (למה לעבוד עבור 2% רווח על השקעה שאגרות חוב נותנות 4.5%? ). אם המקרה של אירלנד מלמד משהו על הצלחה (בכל זאת, מקום ראשון בעולם בתל"ג לנפש בין המדינות הגדולות) הוא שירידה דרסטית במס חברות (באזורי פיתוח מסויימים באירלנד הוא אפס) הוא המפתח לתעסוקה מלאה בשוק גלובלי.
ולגבי התחזית שלך – אתה טועה. רוב הסוציאליזם העתידי יורכב מרגולוציה עקיפה, כמו זה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3594214,00.html
ולא ישיר כמו מיסוי.
האם מישהו מבאי האתר יודע מי עומד מאחורי החוק הזה?
דומה שהמרוויחים העיקריים מהחוק יהיו קופות החולים הגדולות. בהעדר אפשרות לפרסם, יהיה קשה מאוד לגופים הפרטיים המספקים שירותי בריאות להפיץ את המידע על השירותים בעוד שקופות החולים נהנות ממילא מהאפשרות לפרסם ללא הגבלה בתוך המרפאות עצמן.
ברור, ברור.
לשמחתי/צערי, אני צופה שזה הגל הבא עלינו לטובה/רעה. מהצד הטוב האוצר ימשיך בהפחתת המיסוי הישיר (ע"מ להתחרות בכלכלה הגלובלית) אך מהצד הרע החכי"ים בשיתוף הגילדות יבצעו הליכי רגולוציה ענפי המשק. מבחינת רמת החיים האישית אני חושש ששני האפקטים יקזזו את עצמם.
שומר הלילה,
אתה קשקשן. השאלה היא אם אתה יודע את זה או לא. על מה אתה מבסס את הנתונים שלך? מה משקלם של חברות קטנות כמו החברה של דוד שלך בתשלומי מס החברות? פצפון, הייתי אומר.
בד"כ הלוביסטים של המעסיקים הגדולים לא מזכירים את עצמם כמי שירוויחו מהורדת מיסי החברות, אלא מדברים בהתפייטות על העסקים הקטנים שיסבלו מנטל המס הגבוה. אתה מנסה את הטריק הזה עלי?? לא הצלחת
גם הסיפור על אירלנד לא עובד עליי.
נתן
אף סיפור לא עובד עליך. למעשה אתה אומן הכך ששום דבר לא יעבוד עליך. בדרך כלל אני לא מגיב לתגובותיך מהטעם הנ"ל אבל הפעם לא הצלחתי להתאפק…
לוביסט?
כולה דוקטורנט במכון ויצמן (אין שם פקולטה לכלכלה פעם אחרונה שבדקתי). אתה מוזמן לשאול אותי שאלות בתרמודינמיקה אם באמת בא לך לבדוק.
טול קורה.
נ.ב. – בנוגע לסיפור על אירלנד – אני ממליץ לך לנסוע לשם ולחזות בעצמך.
לשומר הלילה-
לא התכוונתי שאתה לוביסט, אלא שעמדותיך יותר תואמות את עמדות החברות הגדולות.
שאלתי בתגובה הקודמת על מה אתה מבסס את נתוניך על הנושא. אני לא ידעתי במדוייק, אבל הטענה הקודמת שלי שרוב מס החברות משולם ע"י החברות הגדולות, שחלקם הגדול שייך ל-18 המשפחות האוליגפוליסטיות, הוכחה כנכונה כשנכנסתי לאתר מנהל הכנסות המדינה במשרד האוצר, לא איזה טנק חשיבה סוציאלדמוקרטי בדרך כלל…
דוח שנתי 2005 ו-2006 שלהם בפרק ח' שעוסק במס חברות נותן הרבה נתונים שמוכיחים את צדקתי, ואתה יכול לבדוק זאת בעצמך אם אתה לא סומך עלי.
הנה פירוט קצר-
דוח שנתי 2006, פרק ח' מס חברות, סוף עמ' 3-
"העובדה שהמאון (האחוז העליון של החברות קרי החב' הגדולות) בכלל ההכנסות ממס החברות הינו גבוה במיוחד (68% בשנת 2003)"
חברות כמו של הדוד שלך שייכות אם כבר למאיון הכי תחתון של משלמי מס החברות, ומשלמות אם כך אחוז מזערי ממס החברות. תוכל לבדוק בעצמך בדוח.
http://www.mof.gov.il/hachnasot/doch06/docs/2006_08.pdf
אבל לא התעצלתי, ונכנסתי לקרוא את דוח 2005, וזה היה שווה כי הוא מכיל הרבה יותר נתונים. הנה כמה מהם:
"משקל העשירון העליון של החברות בתשלום מס החברות עומד על 80%. משקל המאיון העליון של החברות עומד על 55% מההכנסות"(עמ' 3 למטה).
"כ-73% מחיובי מס החברות נובעים מ-2400 חברות ותיקות וגדולות".(עמ' 6 למעלה)
מעמ' 18 והלאה ישנו ניתוח לפי עשירונים, ולפי ענפים. הטבלה בעמ' 20 מראה מצויין את טענתי- המאון העליון משלם 51% ממס החברות, וביחד עם העשירון העליון, משלם 80% ממס החברות. העשירון ה-9 משלם 8.4%, השמיני 4.4%, השביעי 2.7% השישי 1.8% ובין החמישי לעשירון התחתון משלמים בין 1.1% ל-0 מסך מס החברות. מסך של כמה עשרות מיליארדים מס חברות, החברות בחמשת העשירונים התחתונים משלמות 86 מיליון שקל. ומדובר פה ב-19000 חברות.
עמ' 30 מדבר על ענף התעשייה. שוב, המאון העליון משלם 55%, והעשירון העליון 85%. אלו 450 חברות התעשיה הגדולות, ולא העסק הקטן של הדוד שלך. כל חברות התעשייה הקטנות
שבין העשירון התחתון לעשירון ה-9 משלמות קרוב למיליון שקל מס חברות בשנה. ופה מדובר על
4800 חברות.
עמ' 31 מפרק את חברות התעשיה לענפים שונים כולל אלקטרוניקה.
את הלינק אליו אוסיף תיכף בנפרד, כדי שלא נצטרך לחכות לאישור.
מן הראוי לציין, שהפסדים של שנים קודמות ניתן לקזז מרווחים של שנה מוצלחת, ולא נלקח מס משנה של הפסדים, ושחלק גדול מהחברות שלא משלמות מס, עוברות מרווח להפסד בגלל משכורות גבוהות למנהלים, מה שנתפס בעיני מנהל הכנסות המדינה כתכנון מס.
ושוב, אני חוזר לטענותיי מהתגובה הראשונה שלי בנושא- רוב ההכנסה מהורדת מס החברות מגיעה לחברות הגדולות, ול-18 המשפחות, ועוברת מתקציב המדינה להשקעה בנדל"ן בהודו ובלאס ווגאס. כנראה שהם קשורים יותר אליהם מאשר אלינו, אזרחי ישראל. כנראה שהם רוצים לתת עבודה לסינים, וייאטנמים, בנגלה דשים רומנים ואמריקאים, ולא לעובדים ישראלים.
תחשוב לדוגמא על 2 מיליארד שקל מההכנסות שיכנסו מהעלאת מס החברות, ויוקצו למחקר ופיתוח מדעי, במכון וויצמן, בטכניון ובאוניברסיטאות- האם אין סיכוי שזה ייתן לנו הכנסה יותר גבוהה ועבודה לאזרחי ישראל, מאשר שהחברות הגדולות יפתחו את הקזינואים והקניונים ברומניה?
טוב, אני עובד כשומר בלילה (אירוני לא…) ואני צריך לצאת לעבודה, נמשיך מחר
הדו"ח של 2005-
http://www.mof.gov.il/hachnasot/doch05/docs/2005_08.pdf
מצעד הפרשנים שמדברים על "כשל שוק", ועל קאפיטאליזם חמדן שצריך לרסן אותו הוא גדול ורב. אלא שכמובן זה לא כשל שוק אלא כשל של ההתערבות הממשלתית. כתבתי על כך ב"קו ישר".
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=477217&blogcode=9878784
(וגם הקטע הקודם לו).
נתן:
"שוב, אני חוזר לטענותיי מהתגובה הראשונה שלי בנושא- רוב ההכנסה מהורדת מס החברות מגיעה לחברות הגדולות, ול-18 המשפחות, ועוברת מתקציב המדינה להשקעה בנדל“ן בהודו ובלאס ווגאס. [...] תחשוב לדוגמא על 2 מיליארד שקל מההכנסות שיכנסו מהעלאת מס החברות, ויוקצו למחקר ופיתוח מדעי,"
1. מדבריך ניתן להבין שמקומן הטבעי של הכנסות החברות הוא תקציב המדינה.
2. מחקר ופיתוח מדעי נעשה גם בחברות, ומעבר לזה, אם זה כספם של אנשים (גם אם הם בעלי חברות גדולות), זכותם לעשות איתו כרצונם. טיעון מהסוג: "איזה כיף יהיה אם ניקח את הכסף מהעשירים ונחלק אותו בינינו" לא נראה לי טיעון טוב.
3. הטיעונים שלך לגבי זה שרוב המס משולם ע"י החברות הגדולות לא רלוונטי לטיעונו של שומר הלילה. גם החברות הקטנות משלמות מס, שגורם להן להיות פחות רווחיות. זה שהמס הזה לא כ"כ משמעותי למדינה לא אומר שהוא לא משמעותי לחברה הקטנה.
4. אתה חוזר על הטיעון שלך לגבי קשרי הון-שלטון ושיש 18 משפחות ששולטות בארץ, וההפרטה היא רעה. אך הטיעון העקרי המופיע כאן באתר שאיתו לא התמודדת הוא *שהרגולציה היא זו שגורמת לקשרי ההון-שלטון ולמונופולים מלכתכילה*.
(אוסיף שההתמודדות העיקרית שלך עם טיעון זה היא לומר שכל קפיטליסט (כשאתה מתכוון לבעל הון) דווקא כן רוצה רגולציה. הטיעון הנ"ל שלך לא רלוונטי ונידון כבר)
כן, צדקתי, לא רק שהאתר הוא שלוחה של יסו"ד והעוקץ בשם אחר הוא גם במה לקולקטיביזם ברברי מהסגנון הזה:
http://www.shakoof.org.il/2008/09/09/1155/
"תחשוב לדוגמא על 2 מיליארד שקל מההכנסות שיכנסו מהעלאת מס החברות, ויוקצו למחקר ופיתוח מדעי".
צר לי, אבל אני לא בולע את הסוכריה התקצבית הזאת. *הסיבה* העיקרית לכך שמכון ויצמן היום הוא המוסד שנפגע הכי פחות מקיצוצי-ביבי והוא היום הכי עשיר מבין המוסודות להשכלה גבוהה (יחסית לגודלו הקטן) היא *בגלל* אימוץ הנחות יסוד קפיטליסטיות. הטרנפורמציה ממוסד על סף פשיטת רגל מ-1998 למוסד בעל קרן-תפעול של כמיליארד דולר בתוך כעשור (ועוד עשור הקיצוצים בהשכלה הגבוהה) היא לא פחות ממדהימה. פירוט מלא של התהליך והקבלתו לרפורמות באירלנד שווה מאמר שלם כאן.
לשומר הלילה,
לפחות נרגעת לגבי דוד שלך… אני מבין שאין לך השגות על הנתונים שהבאתי…
אז אתה חושב שאנחנו צריכים לוותר על הגדלת מס החברות כי פיתוח בנגלהדש ורומניה יותר חשוב ? אתה חושב שהחברות הגדולות שמשתמשות בכל תשתיות המדינה יותר ממני וממך ומ-אג ואסף בן דור, לא צריכות לשלם?
אז למרות שאתה סטודנט, אתה יכול להיות לוביסט מצויין של החברות הגדולות.
את ההכנסות נחלק ונשקיע בכל התחומים לאורך תקופה, מה שיניב צמיחה גבוהה יותר מכל מה שראינו בעידן הקיצוצים. אני חושב על 66% מהעובדים בישראל, שמרויחים עד 5600 ש"ח, ומנסים לקיים עם זה את עצמם ואת משפחתם. הם זקוקים לשירותים הציבוריים הללו, והם יהיו התומכים הגדולים בהעלאת מס החברות למה שתמר אומרת. מהיכרות עם כמה מנהלי תאגידים, הם יודעים שיש בכך צדק, ויקבלו את זה, כי הם לא ירצו להצטייר כלא פטריוטיים.
ואגב, אולי כדאי שתכתוב את הכתבה, זה די נהיה הקפיטליסט השבועי, החצי חודשי והחודשי, בטח לא היומי.
לאג-
לגבי שאלת הרגולציה-
כשנהיה מאורגנים כצרכנים, אזרחים ועובדים, החברות הגדולות יירקדו לפי החליל שלנו. קשה יותר להשחית שבע מיליון, מאשר 120. קוראים לזה דמוקרטיה השתתפותית, וזה יחליף את הדמוקרטיה של הנציגים.
שים לב ליחס שמקבלת הקהילה החרדית מהחברות הגדולות. אגב, כל פועל מבין זאת, משיחות שלי עם פועלים.
הפתרון הנוסף, נקרא שקיפות, במיוחד בתקציבי הממשלה שבאים מכספי משלמי המיסים. ואחריותיות (accountability) שזכותנו לדרוש כאזרחים ממי שנתמנה לתפקידים ציבוריים.
תרצו תאמינו, תרצו אל תאמינו, לא נצטרך את 10-15 הכותבים פה.
נתן, בדיוק אתמול ידידה טובה שלי רכשה לעצמה מכונית. היא שילמה כ-40 אלף ש"ח עבור מאזדה לאנטיס, סכום שחסכה בעצמה. הרכב הזה יעלה לה בשלוש השנים הבאות חמישים ומשהו אלף ש"ח, ואז היא תשלוף עוד עשרים אלף ש"ח ותקנה אחד חדש, הוצאה של אלפיים ש"ח בחודש בממוצע, לא כולל תשלום עבור חניה, שטיפות, דוחות ואובדן ריבית על ההון. מי הם האנשים האלה שיש להם את הסכומים האלה, וכמה הם? דומני כי יש שני מיליון רכבים פרטיים על כבישי ישראל, מספר זהה פחות או יותר לסך האנשים שעובדים במשרה מלאה. משהו פה לא בסדר. האם עובד קבלן שמרוויח 30 ש"ח לשעה, עובד 50 שעות בשבוע, שכרו 6,250 ש"ח ברוטו, ו-5,500 ש"ח נטו, ומפרנס את עצמו + ילד אחד, האם הוא יכול להרשות לעצמו את התענוג הזה? בשום אופן. והוא הרי לא נמנה עם המסכנים שמרוויחים "פחות מ-5,600 ש"ח ברוטו בחודש". ייתכן פשוט שתושבי סביון וכפר שמריהו מחביאים את קופסאות המתכת האלה בחצרות הגדולות שלהם, וזה הפתרון לתעלומה.
וברצינות: אני חושב שצריך להקים ועדה שתחקור איך זה שעל אף המסים הכבדים, על אף הרגולציה שמעשירה את העשירים על חשבון השאר, על אף בזבוז המשאבים האדיר, על אף כל אלה ועוד מפלאי מדינת הרווחה, אנשים במדינה הזו מצליחים לחיות כמו בני אדם גם אם הם לא בטופ חמישה אחוזים של האוכלוסייה.
הולך ובא: רעיון מצויין! אם תיפתח חקירה כזאת אפשר להכניס שלושה רבעים מאזרחי המדינה לכלא…
ועוד השלכה מעניינת של ההלאמה…
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000380820&fid=2973
הולך ובא-
אולי כדאי שתשאל את הבחור שכתב את המאמר הזה, אולי תציע לו שיעשה תחקיר על כך-
תנו להם יגוארים!
ביום חמישי האחרון פורסמה בכלי התקשורת האפיזודה הנוכחית בסדרה הפופולרית ”אאודי A6 והמגזר הציבורי“. בפרק הקודם הוכתם הנשיא לשעבר קצב בגרגרנות לאחר שחפץ ברכב היוקרה הגרמני. כעת נחשפה נהנתנותם הפוחזת (כביכול) של שופטי בית המשפט העליון, המחזיקים ברכב השרד ששוויו מסתכם בכ-350 אלף שקל. מסתבר כי התקנה המוטורית הרלוונטית הייתה אמורה להקצות להם, לכל היותר, מכונית בדרג של מנכ“ל משרד ממשלתי, במקרה זה הונדה אקורד שמחירה הוא כמחצית. אמות הסיפים רעדו.
”אני אוהב את המכונית הזאת“, מתוודה באתר הרכב האמריקאי הבעלים הגאה של אאודי A6 .“ההגה, התנועה, הכוח, הצורה, היו הופכים את הרכב הזה למושלם אלמלא הצורה של הפרונט“. עיניי העייפות ממשיכות לגלול זה כמה שעות אתרים מוטוריים. הסיבה: חיפוש אחרי המרכיב הנוסף, שהפך את הרכב הגרמני לקללת הבכירים של המגזר הציבור בישראל. לאחר יותר מדי מפרטים טכניים – זה היכה בי! התשובה אינה מצויה מתחת למכסה המנוע של האאודי, אלא אצלנו. זהו סיפורו העצוב של מנוע סתום מקנאה.
העובדה כי הנוהג קיים מאז 1995, וכי איש מהשופטים או מפקידי האוצר כיום לא היה מודע לבעיה לא הפריע למשתלחים. גם לא העובדה כי מדובר בשורה של אנשים מוכשרים, שיכלו לבחור להשתכר את העלות המוניטרית של אאודי כזאת בחודש עבודה במגזר הפרטי. ”אני אוהב את המכונית הזאת“, חשב לעצמו הטוקבקיסט הישראלי הממוצע, ”אני לא יכול להרשות אותה לעצמי, למה הוא מקבל אחת? מושחת“.
המקרה של השופטים הוא אינו מקרה פרטי. האווירה הציבורית בישראל היא מיטת סדום המוזנת על ידי קנאה. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים הרואים ברכה בעמלם, מצויים רחוק מספיק מהישג ידה של המדינה, וזוכים בדרך כלל ללא יותר משלל גידופים עסיסיים. לא כך הוא גורלם של עובדי ציבור בכירים, ששכרם תלוי בהכרעות פוליטיות הרגישות לרחשי הציבור. את מידותיהם מצליח לקטום שוב ושוב הפופוליזם ההיפר דמוקרטי, תוך זעקת ”שוויון לכל“.
מסע קצרצר במנהרת הזמן לוקח אותנו ל“שערורייה“ מוטורית נוספת ב-2004. סערה ציבורית שהתחוללה בשל רכישת מכונית המנהלים הונדה אקורד למנכ“לים של משרדים ממשלתיים, גרמה לשר האוצר דאז – בנימין נתניהו – להכריז על הקפאת רכישתם. הלך הרוח הציבורי, בא שוב לידי ביטוי בברומטר הטוקבקים: ”מדוע צריכים לרכוש מכוניות ב-170 אלף שקל?“, ביכו אז הטוקבקים, ”במקום לעזור לחלשים, לצעירים, לנכים ולחולים“.
מחיר הקנאה במחלצותיה השונות – צניעות, חיסכון ושוויון – היא מערכת ציבורית שמדירה אנשים טובים ומוכשרים מלעבוד בה ולנהל אותה. הדוגמה הבולטת והמגוחכת ביותר היא תשלום שכר חודשי של כ-30 אלף שקלים למנכ“ל של משרד ממשלתי. שכר כזה לאדם המופקד על עשרות מיליארדים בשם החיסכון דומה למניעת נוזל ברקסים ממשאית כביש מאותם טעמים ממש. אחרי הכל אין מערכת היכולה להיות טובה מסך האנשים המצויים בה.
האם שופטים, שיכולים להרוויח מאות אלפי שקלים בחודש במגזר הפרטי, צריכים לשמוע כי התנאים שלהם הינם ”מחליאים“? מדוע אנו מעוניינים בשיטה שבה אדם, המעוניין לקבל על עצמו תפקיד ניהול במשרד ממשלתי, צריך להיות אימבציל או מרטיר? האם ברצוננו למנוע מהמערכת הציבורית את העידית של החברה, ובלבד שלא נאלץ לראות מישהו מרוויח שכר שרובנו לא נרוויח לעולם?
סביר להניח כי המחיר הפוליטי שתגבה המלחמה בקנאה, ימנע – לפחות בטווח הקרוב – קפיצת שכר או שדרוג ראוי ליגואר לבכירי המגזר הציבורי. עד אז, מוטב לפחות כי נתחיל לשלם להם במטבע הקשה של הכרת הטובה לה הם ראויים. אחרי הכל, הם לא רק יכולים להרוויח יותר שם בחוץ, הם גם עושים בשבילנו את העבודה.
את המאמר כתב ב- 12:53 | 09.8.2008 רותם סלע בעיתון הארץ.
http://career.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=rs20080809_41596
הייתי לוקח את הכתבה הזאת ומציג אותה לכל מי שמתקיף את המגזר הציבורי והממשלתי
נתן:
בבקשה אל תצטט מאמרים שלמים כאן, זה רק גורע מהדיון. (במיוחד אם המאמר לא מתקשר ישירות לנושא). ציטוט קצר וקישור מספיקים…
לאנונימי,
שקוף אמור להכיל מאמרים מכל חלקי הציבור הישראלי. הוא גם יכול להכיל מאמרים מהכותבים של הקפיטליסט היומי. אני דווקא חושב שזה ישפר את שקוף, ויהיה במה לדיון הרבה יותר מעניין.
או שבעצם, עדיפה לנו כאן הביצה החמימה והדביקה, בה כולנו אומרים אחד לשני כמה אנו חכמים ונבונים.
אם מישהו מכותבי הקפיטליסט יהיה מעוניין לפרסם בשקוף, אני אתן לו גב.
אני בטוח שזה לא יהיה קל, אין ספק שסוציאל-דמוקרטים הם הרוב שם כרגע, אבל בעקרון זה עיתון שמיועד להיות פתוח לכולם. פירסום כתבה בשקוף, אולי יגרור תגובות מאד לא אוהדות, אבל הוא הוא אולי יצליח את שני הציבורים מהמחפורות הכל-כך נעימות שבהם הם מחפרים את עצמם לדעת.
תרימו את הכפפה, ותיצרו דיון עם קהל רחב יותר? או שתמשיכו ללטף אחד לשני את הגב? מה אתם אומרים?
טל, אולי לא שמת לב, אבל לפחות מחצית מן המגיבים כאן הם מבעלי האמונה הסוציאל-דמוקרטית, אם לא סוציאליסטית טהורה. בכלל לא נראה לי כמו ביצה חמימה ודביקה של קפיטליסטים ליברלים.
תשובות להכול (גם לנכד וגם לדוד).
עובדה א' – אי אפשר להטיל מס פרוגרסיבי על חברות – חברות ניתן לפצל בקלות והדבר יגדיל את כמות תיכנוני המס.
עובדה ב' – המקור הראשי למיסים הם לא עופר/שרי/תשובה ושות' אלה חברות ההיי-טק (דו"ח 2006 – עמ' 6-7). צ'ק פוינט, אמדוקס, קונברס – כולם חברות גדולות, עשירות ומוטות ייצוא.
עובדה ג' – היי-טק, הינו הענף עם הכי מעט סנטימנטים לאדמה. חקלאות צריכה אדמה, בנקאות צריכה לקוחות הבאים באופן פיזי בשעריה, אך תעשיית ההיטק יכולה למכור תוכנות מכל מקום בעולם.
מסקנה א' – הכפלת מס החברות תבריח מכאן חברות-מוטות יצוא למקומות אחרים, עם מיסים נמוכים יותר. אתה חושב שרק בישראל יש כח אדם איכותי? תחשוב שוב.
מסקנה ב' – הכפלת מס תוביל לירידה דרסטית בריווחיות החברות שלא יכולות לברוח. חברות אלה, למזלם, נמצאות בענפים מרוגלצים בכבדות והמחוקק דאג להם לחוסר תחרותיות. התוצאה: עליה במחיר לצרכן ע"מ לפצות על ההפסדים. שכר המינימום שלך ישאר אותו דבר אך כוח הקניה שלך ירד דרסטית.
מסקנה ג' – בעקבות המסקנות הקודמת -מנין הביטחון שהכפלת המס תוביל להכפלה של הכסף? אתה יודע היכן אנו נמצאים על עקומת לאופר? לפי הדוחות *שאתה* הצגת *הורדת המס* הובילה לעליה בהכנסות.
עצה לסיום – אל תתן לזעם הקדוש שלך כלפי שרי/תשובה/עופר ושות' למחוץ את הקטנים והבורגנים. גם הם יודעים איך להצביע.
אה, כן. ועדיין לא הסברת מה אתה לא קונה באירלנד. איך שאני רואה את זה האירים קונים והרבה. סע לשם, ראה איך הם מעריצים את ראש הממשלה האחראי למהפך (אדם שמבחינת טוהר מידות גורם לאולמרט להראות כמו אמא תרזה).
ולגבי רותם – הוא טועה. אתה רואה? לא כל קפיטליסטים אותו הדבר.
"דוגמה מאלפת אחרת היא התרסקות מעבורת החלל קולומביה. במהלך השנים התרסקו שתי מעבורות, לעומת 111 טיסות שצלחו. בתחום החברות הפרטיות, יחס כזה לא היה עובר לסדר היום. האם מישהו היה מוכן לשלוש התרסקויות מטוסים מדי יום בנמל התעופה בן־גוריון?"
אני חושב שזו דוגמה רעה מאד. ההבדל טיסת חלל\טיסת מטוס הוא גדול מאד ולכן ההשוואה חסרת ערך ואינה מלמדת מאומה על ההבדל בין השוק הפרטי לממשלתי. העובדה שחלליות מתרסקות יותר ממטוסים אינה נובעת מכך שאת החלליות משגרת חברה ממשלתית, אלא ששיגור חללית הוא קשה ומסובך יותר ברמת הטכנולוגיה הנוכחית.
נדמה לי שהגיע הזמן לעשות קצת רויזיה בדוגמה של השמן על גב הרזה, הפרטי הטוב והיעיל- הממשלתי הרע והמושחת. נא להסתכל קצת סביב.
[...] http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=709) [...]
לד.ט.,
הדוגמה אינה מתארת התפתחויות אנלוגיות, אבל היא בהחלט מאיירת תקני איכות נדרשים. גוף פרטי, לו היה ניצב בפני אפשרות של כשל בסדרי גודל כאלו, היה משקיע זמן רב הרבה יותר ומחשבה רבה הרבה יותר באבטחת הטיסה.
ד.ט.-
אתה מוזמן לקרוא את מה שכתב ריצ'ארד פיינמן על הדרך בה מתנהלת נאס"א. אחרי שתקרא תחזור ותספר לנו אם אתה עדיין לא חושב שיש משהו בדבריו של רדלר!
טל-
יופי של אתר יש לכם שמה בשקוף. רמת הדיון – פשוט מעלפת. לא זו לא שגיאת כתיב, אני באמת עמדתי להתעלף; למרבה המזל הייתי חייב לחזור לעבודה כך שלא היו נפגעים בקרב כוחותינו…
אורי, הדוגמה דמגוגית באופן מובהק. היא אינה מחזקת את הטענה כלל מבחינה לוגית, אבל כן יכולה לשכנע אנשים בלתי-זהירים בצדקתה.
אם אינך משוכנע מראש בנכונות הטענה, עליך להודות שאמנם ייתכן שגוף פרטי היה מצליח יותר בשיגור לחלל, אך ייתכן גם שלא, וייתכן שהיה פועל אחרת. (נניח, במקום 2 תאונות מ-110 שיגורים היו לנו 0 תאונות, אבל אפס שיגורים. מה עדיף?). אין גוף פרטי שמשגר מעבורות לחלל (אם אני לא טועה, יש חברות שמשגרות לוויינים, ולא תמיד בהצלחה, אבל זו לא הנקודה) ואין טעם להשוות את ביצועי נאס"א לביצועי חברות התעופה, רק בגלל שגם הן עוסקות בעצמים מעופפים.
הדמגוגיה מקוממת במיוחד, כיוון שיש הרי חברות תעופה בבעלות ממשלתית, ואם רוצים באמת להשוות את חברות התעופה הפרטיות למשהו – ברור למה יש להשוותן. (האם מישהו מנסה לטעון, שיחס של התרסקות אחת לחמישים טיסות היה מתקבל עבור חברות תעופה ממשלתיות, כיוון שהציבור סלחני כלפי חברות ממשלתיות?).
ישנם עוד תחומים שבהן פועלות, במדינות מערביות שונות, גם חברות ממשלתיות וגם חברות פרטיות באותו תחום, למשל ייצור חשמל או תחבורה יבשתית. רק השוואת חברות מאותו תחום, ויחס הציבור אליהן, תתן אינפורמציה כלשהי על הטענה הנטענת. (אגב, דומני שהיו מקרים שבהם הפרטת חברות גרמה לירידה בבטיחות – כך למשל הפרטת חברת הרכבות בבריטניה). גם אם נניח שהחברות בבעלות פרטית תמיד טובות יותר, אני בספק רב אם אמנם הציבור סלחני פחות כלפיהן לעומת יחסו לחברה ממשלתית.
[...] אתמול בערב צפיתי לתומי בתוכ ית של לו דון וקירש באום. המ חים הקבועים לא כחו ואת מקומם תפסו אביב דרוקר ודב גילהר. בדיעבד א י יודע שהייתי צריך לראות בכך אות מבשר רעות, אבל רצו י להירגע מתלאות היום הסיח את דעתי מכך. לפתע הופיע לו על המסך אחד מגאו י דור ו, הלוא הוא פרופ' ד י גוטווין מאו יברסיטת חיפה. הראיון עם גוטווין היה על רקע קריסת ליהמן ברדרס ו-AIG ובכלל על רקע המשבר בתחום הפי סי. גוטווין, כהרגלו, התחיל ללהג על כך שהגורם למשבר הוא תרבות הצריכה, בלה בלה בלה. אבל לא על כך א י רוצה לכתוב; גוטווין הסביר כי כדי לתקן את המערכת הפי סית שהושחתה בשל תאוות הבצע של החברות הפועלות בה, יש לחזור למצב שהיה לפ י יותר מ-30 ש ה, קרי – שליטה ומעורבות מוגברת של הממשלות בשוק ההון. אכן, מילים כדרב ות! ב קודה זו כל אדם סביר מה הן לעצמו, אומר – "אכן, הממשלה תשמור עלי ו" וממשיך הלאה. אך עבדכם ה אמן, אם הוא אכן אדם, הרי שהוא ממש לא אדם סביר. אחרי כמה כוסות מים ושיחת הרגעה עם המטפלת האישית (aka –my wife) הצלחתי לגבש טיעון פשוט שמצליח להסביר מדוע גוטווין טועה גם ללא השימוש בצירופים שו ים של "טיפש" ו"אידיוט": גוטווין טועה משום שמי שגרם לפריצת המשבר ה וכחי אלה הממשלה וסוכ יה. הממשל האמריקאי שרצה "בית לכל פועל" הדפיס מצד אחד כסף ללא כל הכרה ומצד ש י הפעיל ש י ב קים "פרטיים" לכאורה (ורק לכאורה. ש י הב קים הללו פעלו תחת רגולציה והכוו ה ממשלתית מלאה כפי שמסביר יפה אורי רדלר. [...]
ד.ט. כתבת:
קשה לומר מה עדיף באופן מוחלט, אבל אני מוכן להעז ולנחש מה היה עדיף בעיניך לו היית במקרה חבר בצוות באחת הטיסות.
נוסף על־כך, גוף פרטי היה עוסק בשיגורים רק אם היה ניתן להראות כי יש תועלת ממשית הנשקפת מהם או, לכל הפחות, לו היחס בין עלות לתועלת היה סביר. הצבת אדם על הירח הייתה בזבוז קולוסאלי של כסף, הנראה בעינינו נסלח בעיקר כי לא אנחנו נדרשנו לשלם את החשבון.
ועוד כתבת:
ההבדל הוא שלחברות התעופה הממשלתיות יש חלופה, ולכן התקנים בהם הן נדרשות לעמוד הם אלו של חברות תעופה פרטיות, לא של גופים ממשלתיים. אני יכול להבטיח לך, לדוגמה, שאם תעודות זהות או דרכונים היו מופקים על־ידי גורם פרטי, לצד משרד הפנים, היה תפקודו של האחרון שונה לחלוטין.
ואחר כך כתבת:
הדוגמה שנתת אינה טובה, שכן חברת הרכבות בבריטניה לא הופרטה: פשוט יצרו שם סדרה של מונופולים בבעלות פרטית. בעצם, הדוגמה דווקא כן טובה, שכן התפקוד הגרוע שלהן גרם לשינוי דרמטי ומהיר בתחום, בהשוואה לארבעים השנים הקודמות מאז הלאמתן.
אורי
אני מניח שתמצא גם את ההנמקות לכשלון של הפרטת החשמל בקליפורניה ובזמנו מערכת המים בבוליביה.
טוב, קליפורניה זה קל -
הייתה הפרטה אך היא לוותה ברגולציה שקבעה מחיר מקסימום. בנק' מסויימת המחיר מקס' הזה היה נמוך מהעלויות של החברות והן למעשה פעלו (אך לא לאורך זמן…) בהפסד.
ראה את הערך בויקיפדיה:
http://en.wikipedia.org/wiki/California_electricity_crisis
אתה באמת חושב שאם היה שם שוק חופשי נורמלי (או אפילו רק שוק נטול רגולציה על המחירים) זה היה קורה?
ודאי, אפילו יותר גרוע.
על סמך מה אתה מסיק זאת?
אני מסיק שאם יש ביקוש (בטח בתחום כמו חשמל – מוצר אחיד אך ביקוש יחסית "קשיח") וחוסר הגבלה על התמחור חיש-קל יזמים ינסו לעמוד בביקוש ע"מ לייצר לעצמם רווח.
ההנחה היחידה שאני מניח היא תאוות-בצע – לא רף ממש גבוה של אקסיומטיות, בינינו.
תאוות הבצע היא האתוס של התקופה שלנו במיוחד בארה"ב. תאוות הבצע או כפי שהיא מכונה- מיקסום רווחים מקובלת כמניע לגיטימי ואף מוסרי. זו בעיה בסיסית במיוחד כשמדובר במוצר בסיסי ואחיד. לכן הפרטת תחום כזה בעייתית בבסיס. משברים בתשתיות האנרגיה קיימים בחלקים גדולים של ארה"ב.
בוא נפרק את התגובה שלך למרכיבים.
"תאוות הבצע היא האתוס של התקופה שלנו במיוחד בארה“ב" = אחלה.
"תאוות הבצע או כפי שהיא מכונה- מיקסום רווחים מקובלת כמניע לגיטימי ואף מוסרי" = אחלה.
"זו בעיה בסיסית במיוחד כשמדובר במוצר בסיסי ואחיד" = למה זו בעיה? לפי התגובה שלי, סיפוק מלא של הביקוש יזרים פפילינוס לכיסם של היזמים. זאת תאוות בצע פר-אקסלנס.
"לכן הפרטת תחום כזה בעייתית בבסיס" = לפני "לכן" צריך לבוא טיעון, לא הניפנופי ידיים של המשפט הקודם.
"משברים בתשתיות האנרגיה קיימים בחלקים גדולים של ארה“ב" – 1. תביא מקור, 2. תראה שבאיזורים בהם יש (או היה) שוק חופשי באנרגיה המצב גרוע יותר מחברות ממשלתיות / שוק תחת רגולציה כבדה.
לאורי, כתבת:
"אני מוכן להעז ולנחש מה היה עדיף בעיניך לו היית במקרה חבר בצוות באחת הטיסות." ספק אם יציעו לי, אך עובדה היא שאנשים רבים חפצים לצאת לחלל במעבורות, גם מתוך מודעות לסטטיסטיקה.
"גוף פרטי היה עוסק בשיגורים רק אם היה ניתן להראות כי יש תועלת ממשית הנשקפת מהם או, לכל הפחות, לו היחס בין עלות לתועלת היה סביר" בקצה הרחוק, התועלת היא היכולת של המין האנושי לעזוב את הכדור ולהתיישב בחלל. העובדה שפעילות של גוף פרטי מוגבלת רק למה שיביא (לו) תועלת (כלכלית) בעוד שנה או שנתיים היא לא תמיד לזכותו. מכל מקום, זה מחוץ לדיון המרכזי ו לא נוגע לדמגוגיות שבהשוואה.
"אני יכול להבטיח לך, לדוגמה, שאם תעודות זהות או דרכונים היו מופקים על־ידי גורם פרטי, לצד משרד הפנים, היה תפקודו של האחרון שונה לחלוטין."
אולי. הנפיקו לי דרכון לאחרונה, במקום דרכון שאבד, התהליך היה מהיר ויעיל ביותר. חיכיתי כשעה בסניף, והדרכון הגיע בדואר תוך פחות משבוע. על הדרך הנפיקו לי גם תעודת זהות חדשה, שאותה קיבלתי במקום וללא תשלום כלשהו, כיוון שהבחינו שהקודמת בלויה קצת והתצלום בה הוא מזמנים יפים יותר. אגב, "אני יכול להבטיח" זה נימוק בעייתי, אלא עבור מי שמראש משוכנע בנכונות הטענה. (בדיוק כמו ההשוואה בין טיסות חלל לטיסות מטוסים). מי שאינו משוכנע, לא יסתמך על הבטחתך.
"ההבדל הוא שלחברות התעופה הממשלתיות יש חלופה, ולכן התקנים בהם הן נדרשות לעמוד הם אלו של חברות תעופה פרטיות, לא של גופים ממשלתיים"
כלומר, הטענה המקורית (הציבור סלחני כלפי הממשלה כי היא ממשלה) כבר נחלשת, במידה ניכרת, והטענה החדשה היא "הציבור סלחני כלפי הממשלה רק באותם תחומים, שבהם הממשלה פועלת לבדה" האם צריך לנמק, מדוע טענה זו קשה הרבה יותר להוכחה, ומדוע הדוגמאות שהובאו אינן מחזקות אותה? (אגב, רשויות הפיקוח האווירי, שהן האחראיות העיקריות למיעוט התאונות האוויריות, הן כמדומני בבעלות ממשלתית בכל מקום).
"הדוגמה שנתת אינה טובה, שכן חברת הרכבות בבריטניה לא הופרטה: פשוט יצרו שם סדרה של מונופולים בבעלות פרטית."
אפשר לטעון, שגם מונופול בתחום התעבורה המסילתית בתוואי מסוים עדיין צריך להתחרות באמצעי תחבורה אחרים (אוטובוסים, טיסות פנים, רכב פרטי) אך יש לי הערה חשובה יותר. מדבריך עולה הגדרה חדשה, ולעניות דעתי בלתי-מקובלת, ל"הפרטה" ול"בעלות פרטית", שלפיה חברה בבעלות פרטית היא חברה: א. בבעלות פרטית ב. בשוק תחרותי. (ההגדרה ל"הפרטה" נגזרת מזה). לכן צריך לתקן את חוק ווסטלי המובא במאמר. במקום "בגלל הציפיות הנמוכות לביצועים מהממשלה ומגופים ממשלתיים, הם אינם נשפטים באותה מידה של חומרה כמו גורמים פרטיים" יש להוסיף "…מגופים ממשלתיים ומגופים פרטיים בשוק מונופוליסטי…".
לסיכום, בשילוב ההערה הקודמת, מתקבל הניסוח החדש והמתוקן לחוק ווסטלי:
"בגלל הציפיות הנמוכות לביצועים מהממשלה, מגופים ממשלתיים ומגופים פרטיים בשוק מונופוליסטי, הם אינם נשפטים באותה מידה של חומרה כמו גורמים פרטיים בשוק תחרותי, למעט באותם תחומים, שבהם פועלים במקביל גם גורמים פרטיים בשוק תחרותי, וגם גורמים ממשלתיים או גורמים פרטיים בשוק לא תחרותי (בתחומים אלה השיפוט נעשה ללא התחשבות בבעלות או בקיום מונופול)".
ד.ט., התיקון לחוק אותו הצעת נשמע סביר למדי, אבל עדיין יש בו בעייתיות, שכן גורמים פרטיים, גם בשוק מונופוליסטי, עדיין נשפטים ביתר חומרה.
[...] אז א ו בשיאו של משבר כלכלי. על המשבר וכיצד הוא וצר כתב רבות באתר זה על ידי אורי רדלר ואין צורך להכביר מילים.השאלה המרכזית עימה א י עומד להתמודד במאמר להלן היא האם א י ק אי דתי פשיסט אדוק שפשוט לא מוכן להסתכל למציאות בעי יים. בטרם אדון ב ושא, א י חייב להודות כי בין האפשרות של "להודות" כי השוק החופשי " כשל" לבין תיאורי כפ אט דתי קיצו י מטורף בשוק החופשי, א י מעדיף את כי ויי הג אי האחרו ים, למרות שא י רחוק מאד מלהיות ק אי או פ אט לשוק כמו שא י פשוט מאמין כי יש להע יק מקום מרכזי לחירותם של ב י האדם בכל חברה שהיא. [...]