ספט' 23 2008
ובכן, שפל כלכלי
ההתערבות של הממשל האמריקני במשבר הכלכלי בארצות־הברית, לקול תשואות הכלכלנים ובורסות העולם והקריאות "להדק את הפיקוח" על גורמים פיננסיים הם בשורת איוב לכולנו: שפל כלכלי חמור מסתמן באופק, והוא עתיד לפגוע בכולנו בקרוב ובצורה הקשה ביותר. (כתב: אורי רדלר)
מה הם עושים?
התערבות הממשל במשבר הכלכלי כוללת סעיף אחד: הזרמת מאות ואולי אלפי מיליארדי דולרים לשוק כדי לפדות חברות כושלות ולממן משלמי משכנתאות פושטי רגל. כלומר, אינפלציה של עשרות אחוזים. זה הצעד השלישי של הממשל בכיוון זה: קודם לכן באה הורדת הריבית של הבנק הפדרלי, ואחר־כך שורה של הצלות של מוסדות וחברות פושטי רגל. ההתערבות הנוכחית היא אותו דבר, רק ביותר גדול. הבסיס העיקרי שלה הוא משאלת הלב, שמה שלא הלך בכוח, ואחר־כך לא הלך בעוד יותר כוח, ילך עכשיו עם פטיש של עשרה קילו.
למה הם עושים את זה?
הסיבה העיקרית להתערבות הממשל במשבר הכלכלי היא שלרוב האנשים בממשל ובבנק הפדרלי אין מושג מה גרם למשבר, ואלו שיש להם מושג לא ממש מעוניינים לומר את הדברים בגלוי: הם יודעים שהסיבה היחידה למשבר בתצורתו הנוכחית היא פעולותיהם בעבר.
מה בעצם קרה כאן?
שתי סיבות העומק העיקריות למשבר הן הסרת ההגבלות על הזרמת כספים לשוק; והרצון לתת לכולם בלי לשאת בתוצאות. בניסוח אחר, הרצון לתת הטבות לכל דורש, בו זמנית, בלי לנסות לכסות את הגרעון הכספי הנובע מכך.
מאז 1971, אז נקטעו הקשרים האחרונים של ארצות־הברית עם תקן הזהב, הלכה והתעצמה הזרמת הכספים לשוק על־ידי ממשלת ארצות־הברית. כשאפשר, מנפחים. ההזרמה הולידה שורה ארוכה של בועות ובועות משנה, כשלצידן הלכה וגברה הנטייה של הממשל — נטול מוסרות תקן ערך כלשהו לכסף — לפדות את החברות הכושלות בכסף שהוא מדפיס.
כדי להמנע מאינפלציה גלויה, פגע רע ממנו סבלה ארצות־הברית בשנות השבעים ותחילת השמונים, החלה ממשלת ארצות־הברית לצבור גרעון תקציבי. כלומר, היא החלה להדפיס כסף (לדוגמה, באמצעות אגרות חוב) ולהציעו לציבור ולמשקיעים מבחוץ. כך, לדוגמה, בשנים 1955-1970 היה הגרעון התקציבי (בניכוי שתי שנים חריגות) כאחוז אחד בממוצע. מ-1971 ואילך, בניכוי שנים חריגות, היה הגירעון קרוב יותר ל-20 אחוז בשיעור שנתי (הנתונים לקוחים מנתוני הממשל כאן).
הסיבה העיקרית להעדפה לגרעון תקציבי על־פני אינפלציה הייתה שנטל הגירעון, בניגוד לאינפלציה, לא מוטל בדרך כלל על שכמו של הפוליטיקאי המדפיס, אלא על שכם הפוליטיקאי שיבוא אחריו, או זה שיבוא אחריו. מצב כזה הוא פיתוי שכמעט אין לעמוד בו מנקודת מבט פוליטית: אפשרות להגדיל את התקציב ולענות על רצון כולם, בלי לשאת בתוצאות השליליות. כרגיל, המופקרים ביותר מבחינה זו היו הנשיאים הרפובליקניים: שיאי הגרעון נרשמו בתקופת נשיאותם של ניקסון, רייגן, ובוש האב.
השיטה השתכללה תחת קלינטון ובוש הבן. כעת, במקום להמשיך ולצבור חובות בעקבות הגדלת הגרעון (תופעה שהמשיכה לפרוח, כמובן) פנתה ארצות־הברית גם למשכון שמה הטוב: לצד המימון הגירעוני הרגיל, ניסתה ארצות־הברית למשוך השקעות גדלות והולכות מצד משקיעים קטנים בארצות־הברית עצמה ומצד משקיעי חוץ, על בסיס ההנחה שבממשל האמריקני נוהגים בשיקול דעת ולא עושים שטויות. שני הכלים העיקריים לשם כך היו הורדת הריבית — צעד הגורם תמיד לניפוח של שוק הנדל"ן וההשקעות הספקולטיביות — ועידוד השקעה והלוואות לגורמים מפוקפקים באמצעות גופים כמו פאני מיי ופרדי מק.
בשנות רייגן ובוש האב, עמדה הריבית הממוצעת בגובה של 7.75. בשנות קלינטון ובוש הבן היא צנחה ל-3.8 בממוצע. בשוק המשכנתאות, ספציפית, צנחה הריבית על המשכנתא בשנים 2001-2004 מ-6 אחוז לאחוז אחד בלבד (היום היא כבר עלתה מחדש ל-5.25 אחוז). אותה תקופה תפחו מאוד השקעות החוץ — בין אם בדמות השקעות בבורסה ובין אם בדמות קניית אגרות חוב של ממשלת ארצות־הברית או גופים שהיא ערבה להם. לדוגמה, סין ובריטניה מחזיקות כל אחת בכ-1.5 טריליון דולר בניירות מסוג זה.
במונחים פשוטים: ממשלת ארצות־הברית ניסתה לממן את הוצאותיה במשחק פירמידה גדול, שהיה בנוי על שתי הנחות יסוד: א) המחירים של המק'אגפין (מוצר כלשהו שהוא בבסיס המשחק) ימשיכו לעלות לנצח. ב) כל עוד נדמה שהמשחק נמשך, ימשיכו משקיעים לנהור פנימה והפירמידה תלך ותתרחב.
כמו כל משחקי הפירמידה, גם משחק הפירמידה של ארצות־הברית התפוצץ. פעמיים. פעם אחת זה קרה ב-2000, כאשר בועת הדוט-קום התפקעה. הפעם השנייה מתרחשת עתה.
אז, רגע, מה הם בעצם עושים עכשיו?
הגמילה מהרגלים רעים קשה, והניסיון מורה כי צעדים נכונים ננקטים רק כאשר מוצו כל הצעדים הלא נכונים. הזרמת הכספים המאסיבית של ממשלת ארצות־הברית לשווקים היא ניסיון להמשיך את המצב הקיים, להטליא את החור הגדול ולדחות את הצורך הדוחק בפתרון הבעיה לכהונתם של הפוליטיקאים הבאים. במקום לתת לחברות חדלות הפירעון לנקות את עצמן החוצה מן השוק, מנסה הממשלה לשמר את המבנה הקיים באמצעות הזרמת כספים גדולה, בתקווה הנואלת שההתמוטטויות ההכרחיות יימנעו.
אז מה רע בזה, בכל זאת?
מאחר שהממשל כבר המיט אסון על שמו הטוב, קשה יהיה לממן את החובות החדשים שייצברו באמצעות אגרות חוב. אנשים לא ירצו לקנות אותן. מכשירים כמו פאני מיי או פרדי מק, שעברו מן העולם, גם הם לא יהיו זמינים. הפתרון המתבקש יהיה, לפיכך, הדפסה אינפלציונית ישירה. פתרונות מתבקשים, כמו צמצום התקציב או העלאה ניכרת של הריבית, לדוגמה, לא יהיו קבילים בשלב הראשון.
החסיד הגדול ביותר של הדפסה אינפלציונית הוא נגיד הבנק הפדרלי, בן ברננקי. כדי לעשות זאת, עם זאת, הוא יהיה חייב להוריד את הריבית, שכן ברמת הריבית הנוכחית אף אחד לא יהיה מוכן להמשיך לפזר כסף כמקודם (זה לא יקרה גם כשהריבית תרד, אבל זה סיפור אחר).
הדפסה אינפלציונית, עם זאת, תדרדר עוד יותר את שערו של הדולר ותביא להעצמה של "ייצוא" המשבר הזה למדינות אחרות, תקטין עוד יותר את ההשקעה בארצות־הברית, מה שיצריך הדפסת עוד כסף, וחוזר חלילה. הסיבה שבגללה מנסים בארצות־הברית לגייס את הבנקים המרכזיים באירופה וביפן להשתתפות בהדפסה היא כדי לבזר את הנזק ולהמיט אותו גם על ראשן של כלכלות אחרות, שיהיו שותפות לאסון.
ומה יהיה בסוף?
בסוף יהיה שפל כלכלי, כמובן. יתר על־כן, ככל שהצעדים של הממשל עתה ייראו כ'עובדים' בשלב הראשון, כך יידחה ויתעצם השפל הכלכלי שיגיע בסופו של דבר. הגרוע ביותר, מבחינתנו, הוא התאוששות של הבורסות בחודשים הקרובים. משמעותה תהיה שבר כלכלי חריף עוד יותר במהלך השנים הקרובות.
מה אי אפשר לעשות?
הרפלקס הכמעט אוטומטי של רוב ההדיוטות, הפוליטיקאים ואפילו חלק מהכלכלנים והמומחים הוא התביעה "להדק את הפיקוח." כלומר, להוסיף גופים שישגיחו על הגופים הפיננסיים מהסוג שהתפרק לאלף עזאזלים במשבר האחרון. ועל הדרך, אם אפשר, להוסיף גם עוד קצת רגולציה ובדיקות של עוד גופים, שיהיה.
התביעה הזו נואלת אפילו יותר מכפי שהיא נראית. המשבר, נזכיר, החל והתפתח בגופים המפוקחים ביותר במערכת הפיננסית. פאני מיי ופרדי מק הם גופים בחסות ממשלתית, שהיו נתונים לפיקוח הדוק של גופים פדרליים ממשלתיים וועדה מיוחדת בקונגרס. בתי־ההשקעות וחברות הביטוח גם הם מן הגופים המושגחים והמפוקחים ביותר. יתר על־כן, הגופים הגדולים שקרסו היו חלק מקבוצה קטנה של גופים מסוגם. היו חמישה בתי השקעות גדולים, וכולם קרסו. היו פאני מיי ופרדי מק, ופאני מיי ופרדי מק קרסו. במלים אחרות, הפגיעה הייתה קשה יותר דווקא במקומות המפוקחים והמרוגלצים יותר, שהם גם המקומות בהם הריכוזיות — תוצר טבעי של הרגולציה — גבוהה במיוחד. איך בדיוק אמור הפיקוח מוגבר עוד יותר למנוע את הסכנות שהפיקוח המוגבר שהיה עד כה לא מנע (או, ניתן לטעון, אפילו הגביר)?
ומה חייבים לעשות?
אבל חבל להשקיע יותר מדי מאמץ בדיון בתביעות המטופשות להגברת הרגולציה. מה שצריך לעשות ברור: לתת למשבר ההכרחי לקרות. לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל, ולהוציא את השליטה בפמפום כספים וגרעון מידי הפוליטיקאים — בין אם הם יושבים בבנק הפדרלי, ובין אם הם יושבים בקונגרס, בסנט או בחדר הסגלגל. הניסיון לשמור על כוח ולמנוע את הבלתי־נמנע עלול להוליד משבר כלכלי שמולו גם השפל הגדול יראה כמשחק ילדים…
אבל מה הטעם בכל הדיבורים האלה, בעצם? התוצאות המתבקשות לא היו סוד, הרי. לפני חמישה חודשים כתבתי במקום זה ממש מה עתיד לקרות, ואפשר למחזר את הדברים כאן בלי שינוי ניכר:
המשק האמריקני הגיע כאן לקו פרשת המים: כל צעד קדימה, הוא סיכון חמור לאובדן אמון בבנק הפדרלי, ובעקיפין גם ביכולתה של ארצות־הברית להתאושש מן המשבר. יפן של שנות התשעים התנהלה עם ריבית בגובה אפס וצמיחה בגובה אפס. ארצות־הברית עלולה לשחזר את החוויה הזו.
[תסריט ההתרחשות הוא] שהבנק הפדרלי ימשיך בענייניו וימשיך להוריד את הריבית ולהזרים סכומים נכבדים כדי לאושש את שוק הנדל“ן המתכווץ ולהושיע את השווקים הקשורים בו (היינו, הבנקים ובתי ההשקעות). מדיניות כזו תואמת את תפישותיו של הנגיד ברננקי, שסבר כי פעולות כאלו בדיוק היו צריכות להיעשות כדי למנוע את השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30.
פעולות כאלו של הבנק הפדרלי תחוללנה שפל כלכלי עמוק ונרחב. השוק הגיע כבר לנקודה בה אף הזרמת כספים נוספת לא תצליח בכיסוי התמונה האמיתית. צניחת הנדל“ן בארצות־הברית לא תשנה את כיוונה באמצעות הגדלת הסכומים המוזרמים לשוק, כי כל הגורמים המשמעותיים הפועלים בו לא יהיו מוכנים להמשיך את מעורבותם בו או להעמיקה. התוצאה תהיה שפל כלכלי עמוק ומתמשך בריבית נמוכה.
אין לי מה להוסיף על זה.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
ישר כוח.
הסבר נוסף על המשבר
סאבפריים? פאני ופרדי נתנו משכנתאות סאבפריים? חשבתי שהן נתנו הלוואות רק באיכות טובה. איך הן הגיעו לתת הלוואות מסוכנות? בגלל הקשר שלהן לממשלה הן גייסו כסף בשוקי ההון בזול ועם האוכל גדל התיאבון; מנהליהן אמרו לעצמם – אולי ננצל חלק מהכסף הזול הזה גם להשקעה במשכנתאות יותר מסוכנות עם ריביות יותר גבוהות.
למה? בונוסים, כמובן.
למי? למנהלים, אלא למי.
אז עכשיו הממשל יצטרך לרשום צ’ק ענק של עשרות מיליארדים על מנת לחלץ חברה שהמנהלים שלה לקחו סיכונים כדי לקבל בונוסים? הוא לא ירשום צ'ק, הוא ייתן ערבות כלשהי לחובות של פאני ופרדי או שירכוש אותן, יפרק אותן וימכור את כל תיקי המשכנתאות שלהן לחתיכות.
ומה הסיכון בזה? שהסיפור יחזור על עצמו שוב ושוב כל כמה שנים, כי כל השחקנים בשוקי ההון ילמדו שמותר לקחת סיכונים בהשקעות, מאחר שברגע האמת, כשהם מתממשים, דוד סם רושם צ'ק.
אז אולי צריך ללמד את כל הקפיטליסטים תאבי הבצע האלה אחת ולתמיד שיעור שלא ישכחו: שמשלם המסים לא יערוב להימורים שלהם? נכון, זה מה שצריך לעשות – אלא שהפעם זה קצת קשה. אם ממשלת ארה"ב תיתן לפאני ולפרדי לקרוס, אזי האמריקאים לא יוכלו לשמור על רמת החיים שלהם.
רמת החיים שלהם? כן, מי שמממן כבר כמה שנים טובות את רמת החיים הגבוהה של האמריקאים הם הסינים והיפאנים ושורה של משקיעים זרים אחרים שמוכנים לממן את הגירעונות המסחריים והתקציביים הענקיים של ממשלת ארה"ב.
איך הם מממנים את האמריקאים? הם קונים איגרות חוב של ממשלת ארה"ב וגם איגרות חוב של פאני ופרדי במאות מיליארדי דולרים.
הסינים קנו איגרות חוב של פאני ופרדי? מה להם ולמשכנתאות אמריקאיות? קנו, ועוד איך קנו: הם מחזיקים באג"ח של פאני ופרדי וחברות דומות בהיקף של 1.5 טריליון דולר.
נו, אז שיפסידו קצת הסינים. לא יקרה שום דבר. לסינים, ליפאנים, לסעודים ולרוסים יש כסף בלי סוף מהנפט, מהייצוא לארה"ב, מהסחורות – לא נורא. נכון, לפולסון ולאמריקאים לא אכפת באמת אם הסינים או הרוסים או הסעודים יפסידו כסף. הבעיה היא שפולסון צריך להמשיך לממן את הגירעונות הפדרליים הענקיים של ממשלת ארה"ב ומי שמממן זאת הם אותם סינים, יפאנים, רוסים, קוריאנים וסעודים שקונים אג"ח אמריקאי – כלומר נותנים הלוואות לאמריקאים. אם כל החבורה הזאת תפסיד עכשיו מאות מיליארדים על האג"חים של פאני ופרדי – הם אולי יגיעו למסקנה שארה"ב היא כבר לא מה שהיתה ויתחילו לחפש השקעות אחרות מחוץ לארה"ב או לדרוש מהאמריקאים ריביות כפולות כדי לממן אותם.
נשמע כמו תסבוכת רצינית, כאב ראש רציני לפולסון, אבל איך זה קשור אלינו? קשור מאוד; אחת הסיבות לקריסה של הדולר ולהתחזקות של השקל היא שמשקיעים זרים וישראלים נזהרים בשנה האחרונה מהשקעות בדולר בכלל והשקעות בארה"ב בפרט; עצירת ההשקעות של ישראלים בחו"ל ועניין גובר בשקל הישראלי בקרב משקיעים זרים תרמו להתחזקות השקל מול הדולר והיורו.
נו, זה מצוין. לא בדיוק. המשבר בארה"ב יביא להאטה בכל הכלכלה העולמית והפחד שבו שרויה וול סטריט יביא למחנק אשראי גלובלי. אם מסוכן לתת הלוואות לשני מוסדות כמו פאני ופרדי – אזי התיאבון לתת כסף לכל סוגי הלווים יירד בהתאם.
ואולי זה דבר טוב? שהמשקיעים יתחילו לתמחר סיכונים בשוק ההון בצורה הגיונית יותר? שחגיגת הכסף הזול תיגמר? נכון. הפתרון האמיתי לכל חינגת האשראי והכסף הזול שהיתה בכל העולם בחמש השנים האחרונות הוא התפכחות, הערכה מחדש של סיכונים והרבה כאב למשקיעים, ללווים ולכל השחקנים שחיו מכסף זול.
אז מעז יצא מתוק? בעוד שנתיים או שלוש יהיה טוב – אבל עד אז יהיו הרבה כאב וחשבון נפש על כל הכשלים שהובילו לכך שהקפיטליסטים האמריקאים הצליחו לדחוף את הממשל למקום שבו משלם המסים צריך לממן את כישלונותיהם.
ואת ההסבר כתב גיא רולניק בדהמרקר
http://www.themarker.com/tmc/archive/arcSimplePrint.jhtml?ElementId=gr20080906_45412
אורי-
אפשר לשאול איפה אתה רואה גרעונות תקציביים של 20% בשנה בדו"ח שהפנית אליו?
כי לפי מה אני רואה, ברוב השנים זה נע בין 1-6% ובממוצע אני מאמין שזה קרוב יותר ל-3%, ובשנים 1998-2001 אפילו היו עודפים ולא גרעונות (עמ' 316 בחוברת שהפנית)
הפתרון הוא אך ורק פוליטי ולא התנתקות הפוליטיקה מהפיננסים. ראשית הפוליטיקה איננה יכולה להתנתק מהפיננסים. פאולסון היה נשיא אחת מחברות הברוקרים הגדולות ומסתבר שגם לננסי פלוסי יש מאות אלפי דולרים במניות של AIG . הרעיון של לחנוק את כולם יחד עם חברות הפיננסים פושטות הרגל ולחקות עד שהכל יתנקה- איננו רעיון מעשי כי אם תיאורטי. יש לי השגות על טיב הרגולציה שהיתה על מריל לינץ', מורגן סטנלי, האחים להמן ואחרים -אם בכלל. גם על פאני מאי ופרדי מק -לא היתה רגולציה. אם היתה רגולציה לא היו מגיעות למה שהגיעו.
הפתרונות בארה"ב אינם רק פיננסיים; נכון שהם צריכים לגמד את המונסטר הפיננסי ולהחזיר את ארה"ב להיות מדינה יצרנית. כל זה באמצעים פיסקליים וועל ידי סגירת האפשרויות להרוויח אלפי אחוזים בשוק ההון.
נתן, אתה מסתכל בעמוד הלא נכון, אני חושב. בעמודים 21-22 תוכל לראות את סיכום התקבולים וההוצאות של הממשלה. גרעונות נמדדים בהשוואה של הכנסות מול הוצאות. הדו"ח אמנם מציג בהתמדה את הגרעונות בהשוואה לתמ"ג, אבל זו השוואה חסרת משמעות, שכן הגרעון הוא תקציבי וגם כיסויו הוא תקציבי.
יורי, כתבת:
כאן אתה מניח שהרגולציה עובדת מהטעם הפשוט שאתה מניח שהרגולציה עובדת. כלומר, אתה מניח שהעובדה שפאני מיי, האחים להמן, ושות' התמוטטו מעידה שלא הייתה עליהם רגולציה, כי אם הייתה עליהם רגולציה הן לא היו מתמוטטות. קשה להבין מה הגיון טענתך כאן.
אילו אמצעים פיסקליים? עבודות יזומות? סלילת כביש חוצה פנסילבניה? חוק בית לכל פועל חובה חינם? קשה לי לראות איך אתה מבצע את זה בדיוק בלי להדפיס כסף בכמויות היסטריות ו/או מעלה את המסים לסטרטוספרה — בשני המקרים, אתה יורה לעצמך ברגל.
עוד פחות ברור מה תהיה התועלת של "סגירת האפשרויות להרוויח אלפי אחוזים בשוק ההון." נאמר, לדוגמה, שתקבע כי הרווח השנתי המקסימלי על השקעה יהיה לא יותר מעשרה אחוז. נניח, לצורך העניין, שגם תאכוף את זה ביעילות. מה יקרה? ההגבלה, באופן טבעי, תהיה חד כיוונית. כלומר, גובה הרווחים יבוקר, אך גובה ההפסדים לא יבוקר. במצב כזה, אף אחד לא ישקיע בשום דבר, בקווים כלליים, לבד מעסקי מכירות קמעוניות, שרווחיהם הנקיים קטנים יחסית. במלים אחרות, אין בורסה.
אורי
המשמעות של גירעון כיחס מהתמ"ג זה כמה כסף המדינה גובה בעזרת מס אינפלציה. באחוז מסוים מהתמ"ג מס האינפלציה מכסה את כל הוצאות הממשלה בלי צורך בסגירה חשבונאית.
וחוץ מזה רותם, התמונה מזעזעת.
מוזר.
חשבתי שהייתה עוד איזה דמות דומיננטית במגזר הפיננסי האמריקאי.
איך קראו לו? גרינשטיין? גרינברג?
אה, נזכרתי. גרינספאן. נביא השוק החופשי וחסידה העיקש של הגב' ראנד.
כמה חבל שהוא לא היה, נניח, נגיד הפד במשך איזה שני עשורים. אם רק היו נותנים לו קצת השפעה, הוא היה מסדר את המגזר הפיננסי כמו שצריך ודברים כאלה לא היו יכולים לקרות.
אורי
רהגולציה היתה חלקית. לגבי אמצעים פיסקליים: על איזה מס שמגיע לסטרטוספירה אתה מדבר?
הסתכל בספר שהפנת אותנו אליו וראה את הורדות המיסים-בעיקר על אלו שהיום נופלים. הורדות המיסים הללו לא תרמו בניית מפעל אחד אלא להיווצרות עודף גדול יותר של הון ולחצים גדולים יותר בהשקעתו בבועה. האם הורדות המיסים של נתניהו תרמו ליציאה מהמיתון בתחילת שנות ה-2000 ? תמהתני. היות שבמאזן של השקעות ישראליות בחוץ וחיצוניות בישראל, נוטה הכף לטובת ההשקעות בחוץ, אני מניח שההורדות במיסים התנקזו להשקעות בנדל"ן בחו"ל. לא בבניית מפעלים בישראל חו"ח. האמצעים הפיסקליים שמדברים עליהם בארה"ב מתייחסים למיסוי האאוטסורסינג לחו"ל לעומת הייצור בתוך ארה"ב.
אני לא יודע מה יהיה צודק יותר: שיחזרו להצמדה לזהב ולהנהגת העולם, או שיקרסו כמו שאנגליה קרסה אחרי מלחמות העולם.
י.ד., כתבת:
אני לא בטוח שהשכלתי הכלכלית מגיעה עד כדי כך שאבין את זה. האם הממשלה אינה בעצם עסק עם הכנסות והוצאות, שכאשר הוצאותיה עולות על הכנסותיה הרי שהיא בהפסד (כלומר, גרעון)?
ואם נביא בחשבון אינפלציה, הרי שהדרך היחידה שבה היא תקזז את הגרעון היא אם אתה פשוט לא מביא בחשבון את השפעתה המלאה. אם יש לך גרעון של 20 אחוז בתקציב, ואתה מדפיס עוד 20 אחוז, אתה גם מגדיל את הוצאותיך הנומינליות.
אחד משם כתב:
אירוניה במקומה ושלא במקומה. גרינספאן הוא מכבר לא איש השוק החופשי (אני גם לא יודע עד כמה הוא ראנדיסט בשלושים השנים האחרונות). אתה צריך לזכור כי עצם קבלת משרת נגיד הבנק הפדרלי היא העדות החותכת ביותר לכך: מי שעומד בראש מוסד שלטעמם של אנשי השוק החופשי ראוי שיתבטל הוא… אהמ… לא בדיוק איש שוק חופשי.
יורי כתב:
בשנת 2005 (השנה האחרונה שלגביה יש לי נתונים סופיים) הסתכמו הכנסות הממשל האמריקני ב-2153 מיליארד דולר. כדי לכסות את ההוצאות המיועדות (של קצת יותר מטריליארד דולר, לפי הכסף שהוקצה בפועל ומבקשים להקצות בפועל כעת) או ההוצאות הריאליות (כנראה 2.5 טריליארד, בסופו של דבר) תצטרך להעלות את המסים לחלל החיצון. מס החברות הניב ב-2005 כ-278 מיליארד. אם תחליט לשלול לחלוטין רווחי חברות (להעלות את המס למאה אחוז) תקבל בערך 800 מיליארד. בשלב הזה כבר לא תהיה לך בכלל מדינה, אבל אם נמשיך בתרגיל הדמיוני, כדי לקבל עוד 700 מיליארד דולר, תצטרך להעלות את מס ההכנסה האישי ל-65 עד 70 אחוז, שבצירוף פנסיות וביטוח לאומי יביאו את המס האישי על הציבור כולו לכ-90 אחוז בממוצע.
אורי
אם הממשלה מדפיסה כסף אז מבחינתה הכסף נמצא בצד ההכנסות ולא בצד ההוצאות.אז נכון שבטווח הארוך עליית המחירים תקזז את הרווח אבל כל עוד הממשלה להדפיס כסף בקצב גבוה יותר היא ממשיכה לעקוף את עליית המחירים.
ישנה גם נקודה שממנה גם העלייה בהדפסת הכסף כבר לא מספיקה לממשלה, כי הציבור כבר מצמצם את המחזור העסקי לרמה שממנה הממשלה כבר לא יכולה להפיק כלום.
להנהלת האתר:
ניסיתי להירשם לRSS בפיירפוקס וקיבלתי שגיאה:
שגיאה בניתוח XML: אינו בנוי היטב מיקום: http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?feed=rss2 שורה מספר 26, עמודה 1:ההתערבות של הממשל האמריקני במשבר הכלכלי בארצות־הברית, לקול תשואות הכלכלנים ובורסות העולם והקריאות "להדק את הפיקוח" על גורמים פיננסיים הם בשורת איוב לכולנו: שפל כלכלי חמור מסתמן באופק, והוא עתיד לפגוע בכולנו בקרוב ובצורה הקשה ביותר. (כתב: אורי רדלר)
^
אורי
מה שיכולה החזרת רמת המיסים לתקופתו של קלינטון לעשות הוא להוסיף 300-500 מליארד דולר לשנה. אמצעים פיסקליים אחרים צריכים לעודד את הפעילות בתוך ארה"ב. תקציב אחר שצריך להיות מקוצץ באופן דרמטי הוא תקציב הבטחון האמריקאי שהוא כמעט חצי מכל תקציבי הבטחון בכל יתר העולם, אבל לשם כך צריך לשנות מדיניות. ראשית, אל תמריא לטריליארדים; הסתפק בטריליונים. שנית, מה שצריך הוא שינוי מגמה לעומק וודאי שאת מה שהקאפיטליזם בצורתו המופקרת עולל, יקח שנים לתקן. אני אומר שוב: מה שקרה כאן הוא הקפיטליזם כשאיבד את גבולותיו- לא הסוציאליזם האמריקאי; כל האליטה השלטונית שכוללת את בעלי ההון ועושי דברם בקונגרס השתתפו בחגיגה. אנשים שדיברו בזכות השוק שעושה הכל טוב יותר מכל פוליטיקאי שחופשי מכבלי ההון. אחד מהדוברים המובהקים של אלה- נגיד בנק ישראל לשעבר -פרנקל-היה סגן נשיא של AIG – בחברה הוגנת היו שוחטים אותו בתביעות אישיות בגין נזקים שהוא גרם. פאולסון היה נשיא גולדמן זאקס. זה לא שהיה איש עסקים שהפוליטיקאים הפריעו לו ופתאום הפך לפוליטיקאי.
אורי
הטענה שלי לא היתה שמה שחסר בשוק האמריקאי הוא נזילות ורק אם ידפיסו מזומנים אז אפשר לרפא את הכלכלה האמריקאית- שלא אובן לא נכון.
יורי, אתה באמת מאמין ששינוי תקציב הבטחון הוא זה שייצור את ההבדל? היקף התקציב הבטחוני, כחלק מהתקציב, הוא בערך כשהיה כשקלינטון עלה ב-1992. אם בכלל, תקציב הבטחון הולך ומצטמצם בהדרגה (מכמעט חמישים אחוז בשנות החמישים). אם תקצץ אותו כולו, תקבל בסך הכל חצי מההערכה הצנועה ביותר לגבי הסכום שנדרש כאן באופן התחלי…
אורי
אתה שוב נדבק לגורם אחד. אני מדבר על שינוי מגמה כללית. ודאי שאי אפשר לחסל 700 בסיסים
ברחבי העולם בשנה אחת. שום דבר יחיד לא ישנה את המגמה.
מצעד האוולת. אין אף תיאור אחר. מה שקורה כאן פשוט להבנה וכל דביל יכול להבין זאת. הייתה הרי רגולציה כבדה על הבנקים. צבא של פקידים ומומחים מכאן ועד להודעה חדשה שמשימתם האחת הייתה לשמור על הבנקים שלא יעשו שטויות, שלא יביאו על עצמם התמוטטות. "למרות" כל הרגולטורים הבנקים נפלו. מכאן מגיעים למסקנה פשוטה לכל דביל: שכל הרגולטורים היו לא יותר מאשר אוכלי חינם במיקרה הטוב. לאלה שהם לא לגמרי דבילים (בעלי 22 IQ ומעלה) אפשר לראות בהסבר פשוט שהרגולטורים הם הם שגרמו לכל הבלגאן הזה. עכשיו באים ואומרים שצרי להדק את הרגולציה? לבזוז עוד יותר את משלם המיסים כדי לממן גופים פינאנסיים לא אחראיים?
אין בנמצא מי שיעז לבוא לציבור ולומר לו "נהגנו במשך שנים שלא כשורה וגרמנו למשבר חריף. המשבר בוא יבוא, יעשה שמות בכלכלה החל מענקים פינאנסיים ועד למשקי הבית ואין בכוחנו למנוע זאת. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לתת לזה לחלוף במהירות האפשרית ולהתחיל לבנות מחדש". בד בבד לקצץ בהוצאות הממשלה יחד עם הפחתת מיסים דראסטית (יהיה קשה כי כבר עכשיו הגירעון בלתי נסבל). מינוי כונסי נכסים לבנקים המתמוטטים כדי שבעלי החשבונות ייפגעו פחות. בעלי אג"חים ומניות של הבנק לקחו סיכון וכל עוד היו רווחים הם גרפו את הרווחים לעצמם. אין סיבה שמשלם המס יממן אותם כשיש הפסדים (בלי שמץ של שמחה לאידם).
לפי מה שהבנתי מתומס סואל, לחוב של מדינה אין בהכרח משמעות שלילית וצריך לנתח איך הוא נוצר, אני חושב שהוא מציג זאת בערך כך : אם הפקדתי 1000 דולר בבנק, הבנק חייב לי כסף – האם זה רע לבנק ?
לבור כלכלי:
1. מדינה היא לא בנק ולא תפקידה לסחור בחובות.
2. הדוגמא שהבאת לא רעה לבנק כל עוד שבמאזן הכללי סך מה שחייבים לו + נכסים שברשותו גדול משמעותית (כמה משמעותית אני לא יודע) מסך החובות שלו לאחרים. אם זה לא כך אז הבנק בבעייה
לאורי ולאחרים-
מתוך כתבה של הבוס של רותם-
"מתברר שלליהמן יש חובות של 600 מיליארד דולר על הון עצמי של 28 מיליארד דולר בלבד."
איפה רואי החשבון היו? האנליסטים? התקשורת הכלכלית? סוכנויות הדירוג?
אף אחד לא רצה להיות party pooper ולפוצץ את הבועה…
ולא ששאר וולסטריט שונה מהם. אבל למדינה אסור להיות בגרעון של 2%. מוסר כפול. האם נוחי, תשובה ולבייב לא ממונפים כך גם כן?
מעניין, רק שירותים ציבוריים צריכים להתנהל באיזון…
נתן: "איפה רואי החשבון היו? האנליסטים? התקשורת הכלכלית? סוכנויות הדירוג?" השאלות במקומן אבל הייתי מוסיף גם: איפה היו הרגולטורים? הרי בדיוק לשם כך הם מונו.
והמוסר הכפול נובע מדבר אחד פשוט: רק שירותים ציבוריים יכולים להרשות לעצמם גרעונות, אף חברה או גורם פרטי לא יכולים להרשות לעצמם גרעונות לאורך זמן כי הם פשוט ייקרסו. פאני ופרדי פעלו כשירות ציבורי לכל דבר ועניין ומהסיבה הזאת יכלו להרשות לעצמם כאלה גרעונות.
בתי השקעות הם הגופים המפוקחים ביותר? אני לא מתיימר למומחיות בנושא, אך במקומות רבים ראיתי טענה אחרת, שלפיה הם מפוקחים הרבה פחות מן הבנקים.
ראו למשל את הדברים האלה, מתוך ראיון עם אמיר ברנע שכבר הבאתי כאן בעבר:
>>>
וכשברנע מדבר על הרגולטור, הוא נשמע נחרץ ומודאג. הוא מאמין שאם בנקי ההשקעות האמריקאיים היו מפוקחים כמו הבנקים המסחריים, היתה נמנעת קריסתם של בר סטרנס וליהמן ברדרס. בהקשר זה, הוא מונה את חטאם של הבנקאים עצמם.
"המנהלים בבנקים להשקעות מתוגמלים ישירות לפי התוצאות העסקיות שהם משיגים הנמדדות לעומת הממוצע הענפי. לכן, למנהלים יש תמריץ להדגיש רווחיות גם במחיר הגדלת הסיכון. ומכיוון שבנקים להשקעות אינם מפוקחים, ההחלטה האם לקחת סיכון, ובאיזו מידה, היא של המנהל בלבד. היה פה שילוב של עצימת עיניים לנוכח הסיכונים מצד הבנקים ואוזלת יד רגולטורית.
>>>
מזה אני מבין, שלדעת ברנע בתי ההשקעות (שקרסו) מפוקחים הרבה פחות מן הבנקים המסחריים, וקריסתם לא הייתה תוצר של פיקוח-יתר אלא של ניגוד אינטרסים מובנה – למנהלים היה תמריץ להשיג רווחים מהירים תוך סיכון גדול.
דברים דומים קראתי היום בראיון עם המיליארדר מרק קיובן, שטען שחלק מהצרות בחברות הנסחרות בבורסה נובעות ממדינות תגמולים לא הגיונית, שלפיה גם אם מנכ"ל נכשל קשות, הוא עדיין זוכה לפיצוי נדיב מאד.
נקודה נוספת.
נאמר כאן: "מה שצריך לעשות ברור: לתת למשבר ההכרחי לקרות. לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל" – והאם בדרך זו לא יהיה לנו שפל כלכלי?
אסף
אם היית כותב את הדברים לפני שנה, הייתי מבין את זה, אבל היום? אתה עוד חי בתקופה שקרנות ההיסתרות היו מעבירות כספים לקופת חולים? הזמן לא זז בשבילך? הרי מישרדי הממשלה -אולי חוץ ממישרד הביטחון- סובלים מתת ביצוע ולא מגרעונות. אז כמו מתנה משמים נפלו פאני ופרדי.
ורבים מכנים אותם "ממשלתיים". הם אינם ממשלתיים כמו שבנק לאומי איננו ממשלתי למרות שחלק ממנו שייך לממשלה. בכלל הזמנים מאד לא סימפטיים לכל הטוענים של מה שממשלתי וציבורי צובר גרעונות וחובות. בזמן שהתפוצצה בועת הדוט קום פשטו את הרגל המון חברות -חברות פרטיות. ריאתי את תוספת האות Q לסימול שלהם. אנרון, וורלדקום, והמוסדות הבנקאיים הנוכחיים אינם בבעלות הממשלה או מוסדות ציבוריים שלא למטרת רווח. אבל מה? כולנו יודעים שחברות פרטיות יעילות יותר. הגיע הזמן לבצע שידוד מערכות בהגדרת המושג- "יעילות". במה כל המוסדות הבנקאיים שפשטו את הרגל היו יעילים? במה בנק הפועלים היה יעיל? בזה שפיטר 900 עובדים לפני מספר שנים או בזה שהפסיד בשוק משכנתאות הזבל מיליארד דולר ושילם עשרות מיליוני שקלים בונוס למנכ"ל על היעילות הזאת? אה נכון, הכל בגלל הרגולציה והמעורבות של הממשלה; אם לא היתה רגולציה , הבנק לא היה משקיע בתחום הזה.
השוק הפרטי יעיל יותר בדיוק בכך שהוא נותן לחברות הגרועות לפשוט את הרגל ולהעלם. גוף ממשלתי יכול להמשיך לשרוף כסף לנצח מבלי להיסגר.
בדיוק בגלל זה אסור לממשלה להתערב עכשיו והיא צריכה לתת לכל מי שצריך לקרוס שאכן ייקרוס – צריך לתת לשוק לנפות מתוכו את כל מה שרע בו, זו הפעולה החשובה ביותר בכל התהליך.
אזרח
בארה"ב יש נסיון לא ללכת בדרך שאתה מציע- שעם כמה הסתייגויות היא נכונה. לגבי גופים ממשלתיים שממשיכים לשרוף כסף לנצח בלי להסגר: זו אמירה מאד כללית ומהבטן. יש דומאות שונות ומשונות; אפילו דוגמאות של ארגונים ומוסדות ממשלתיים שנוהלו גרוע ואפילו נחנקו בכוונה מתוך האידאולוגיה שגוף ממשלתי תמיד ינוהל גרוע ולכן חבל על כל אגורה שתינתן לו. היות שמטרת הגוף כשיופרט , תהיה למקסם את הרווח לבעלי המניות, בד"כ יתייעל כדי להשיג את המטרה הזאת-לא בהכרח במה שקשור למטרות הבסיסיות הקודמות שלו.
אז עכשיו מביאים את פאני מאי והתאומה שלה כדוגמה לגוף ממשלתי. הדמגוגיה במיטבה.
לבור כלכלי, כתבת:
סואל צודק, אבל כמדומני שהוא מתייחס לגרעון במאזן התשלומים (כלומר, עודף ייבוא על ייצוא) וזה, אכן, לא דבר שלילי בהכרח.
השלילי בחוב (כלומר, גרעון בתקציב הממשלתי) הוא שמישהו צריך להחזיר אותו.
נתן כתב:
לא די שאינך קורא את מה שכתבתי וחוזר על פנטזיית שני האחוזים (שהם גרעון של עשרים אחוזים), גם אינך מבין מה ההבדל בין מינוף לגרעון?
ד.ט., כתבת:
בנקי ההשקעות מפוקחים על־ידי שורה של גופים, וביניהם ה-Comptroller of the Currency, ועדת ה-SEC, וה-FDIC (גוף פדרלי). הפיקוח עליהם לא פחות מסיבי מהפיקוח על הבנקים. ההבדל הוא שהעסקאות של בנקאות מסורתית הרבה יותר פשוטות ונוחות למעקב. במלים אחרות, הרגולטור אינו מסוגל ואינו יכול לבצע רגולציה בשווקים דינמיים.
אין ספק שאחד התסמינים של הבעיה הוא מנהלים עם תמריץ להגדיל את הסיכון כדי להשיג רווחים גדולים, אבל זהו תסמין: בשוק פתוח, עם ריבית הנקבעת על־פי השוק, מנהלים הפועלים כך יצליחו או ייכשלו, אך הכשלון שלהם יהיה אינדבידואלי ויתרחש באופן פרטני. ההתרחשות הכללית המתבטאת ב"כשל מערכות" כולל נובעת מכך שתנאי היסוד של השוק — ובעיקר הריבית — שונו כך שכל המשתתפים בשוק מובלים לטעות. או, בניסוח פשוט, כשהבנק הפדרלי מוריד את הריבית ואת הריבית על משכנתאות לרצפה, הוא אומר לשוק כולו: לכו ועשו ספקולציות פרועות, כי הכסף זול.
אני מסכים עם כל מה שאתה כותב רק לא עם הנחות היסוד המפרידות בין הגופים הפיננסיים העוסקים בהשקעות ובין הרגולטורים. אפשרויות הרווח כל כך גבוהות שהמישחק הופך להיות משחק של כסאות מוסיקליים. שים לב שפאולסון בא להציל בעיקר את המערכת ממנה הוא בא ואולי אליה חחזור- חברות הברוקרים. המערכת הזאת הפכה אותו למולטימיליונר והוא לא יקפד את ראשה.
כמובן שהוא יקשור את הצלתה בהצלת הכלכלה האמריקאית והעולמית למרות שזה איננו כך. זאת השיטה הקיטליסטית שלפחות ברמות הגבוהות האלו משחיתה את אנשיה. אין גם קשר לממשלה ולרגולטורים כי השיטה יוצרת את הממשלה.
אני רוצה רק להוסיף ולהבהיר משהו שאולי לא ברור לכולם: רגולציה היא דבר רע לשוק, אבל היא לא הדבר הרע היחידי, והיא גם לא הגורם העיקרי למשבר הנוכחי. הגורם העיקרי הוא הזרמת כסף זול (קרי חסר ערך) ע"י הבנק המרכזי (ה'פד') לשוק. שוב, הטענה העיקרית היא לא שהרגולציה גרמה למשבר (אלא אם כן מתייחסים להדפסת כסף כאל חלק מרגולציה – אני מעדיפה להפריד לצורך בהירות הדיון), אלא שהמשבר קרה למרות הרגולציה הכבדה שכבר קיימת (ומי שולל קיום רגולציה זו של בתי ההשקעות טועה ו/או מטעה). כך שמי שמציע עוד יותר רגולציה ובבחינת המציע אספירין לטיפול בסרטן.
אליסה, מובן שהרגולציה אינה הסיבה העיקרית למשבר — למעשה, היא והזרמת הכסף הזול שניהם תסמינים למחלה העמוקה יותר, שהיא החדירה של הכוח הממשלתי אל תוך השוק.
הכלל הבסיסי, המובן מאליו לדעתי, הוא שכאשר יש למישהו כוח, הוא יעשה בו שימוש לתועלתו. מובן מאליו כמעט באותה מידה שהגופים המחזיקים בכוח ינסו להצדיק את המשך השימוש בו בנימוקים של תועלת לכלל הציבור. יתר על־כן, המשך ההחזקה בכוח יוצדק בשימוש הולך ומתגבר בכוח הזה לא למטרה המקורית שלה נועד אלא כדי לאפשר לגוף המחזיק בכוח להמשיך להחזיק בו.
התוצר של הדברים הוא "פוליטיזציה" הולכת ומתעצמת של שימוש בכלי הכוח, כשהמשך ההחזקה בו הולכת ומותנית יותר ויותר בהיענות למערכות הכוח האחרות. הפוליטיזציה של הכוח גם גורמת להחלשת האפקטיביות שלו, אם היא קיימת בכלל, ולתוצאה סופית שהיא ניסיון להגדיל את הכוח העומד לרשות בעלי הכוח, כדי שזה יהיה הכלי הממשי ובעל ההשפעה שבידיהם.
כך, לדוגמה, אם נסתכל על כלי הריבית — כלי חשוב מאוד להשפעה על מידת הזרמת הכסף לשוק. מהרגע שבו הבנק הפדרלי אחז בכלי הזה בלי רסן של תקן בינלאומי (כמו תקן זהב, אפילו חלקי), הלך השימוש בו וגבר, ובמקביל, בגלל הלחץ הפוליטי הגובר, השימוש בו נעשה כמעט אך ורק בכיוון אחד: הורדת הריבית כדי "להימנע משפל." כך, באופן אבסורדי, כאשר נדרש צמצום חריף בכמות האשראי הקל שחולל את טירוף המערכות הנוכחי, מונה לנגיד הבנק הפדרלי ב-2006 אדם שהאמין מראש שהפתרון לבעיית האשראי הקל הוא עוד אשראי קל (הכינוי "הליקופטר בן" ו"בן מכונת הדפוס" דבק בו בגלל המוניטין שלו כאינפלציוניסט). זה לא שהייתה כאן מדיניות מכוונת בהכרח — אבל השימוש ההולך ומתגבר בהורדת הריבית ככלי, תוך ניטרול היכולת להעלותה, היה תסמין של ה"פוליטיזציה" של הכלי הזה. כלומר, לנגידי הבנק הייתה חירות הולכת ומצטמצמת להשתמש בכלי הזה בכיוונים שאינם נוחים לפוליטיקאים, וכדי להמשיך להחזיק בכלי, הם היו חייבים לשמר את הריבית ברמה נמוכה.
כנ"ל לגבי רגולציה. הרגולציה היא כוח וככזו היא עוברת תהליכים של פוליטיזציה. מטרתה המקורית, לכאורה, היא לבקר את פעולתם של גופים הפועלים בשוק, כדי למנוע מצב בו הם ינצלו לרעה את כוחם. בפועל, הרגולציה נוצרה והיא תמיד ובכל מקום כלי בידיהם של בעלי ההון והכוח כדי לשמר את כוחם. ככזו, ברור שהיא תשמש באופן מתמיד ככלי בידי המחזיקים בכוח, וכי השימוש בה ילך ויתעצם עד לנקודת חוסר האפקטיביות.
בשני המקרים, אנחנו יכולים לראות כיצד כעת, לצד התביעה להגברת הרגולציה ולשמירת הריבית ברמתה הנמוכה, נעשה נסיון בוטה לגרוף עוד כוח, באמצעות הקצבה של סכום לא מוגבל, שיחולק לפי שיקול דעת (ובלי רגולציה, כמובן) על־ידי אותם אנשים שלא הצליחו למנוע את המשבר מלכתחילה.
אורי: הכל נכון, אבל זהו אחד המקרים שלפי דעתי לא הזמן לדון בשורש הפילוסופי של הבעיה. המצב כרגע הוא כזה שהחולה קודם כל צריך להבין מהו הרעל שגרם למחלתו ומי נתן לו את הרעל. רק אחר כך, אחרי שיבריא, צריך גם להסביר לו את המניעים של נותן הרעל, ולהחליט מה לעשות אתו. רוצה לומר, קודם כל שיפסיקו להדפיס כסף!!!
אורי, כתבת "אין ספק שאחד התסמינים של הבעיה הוא מנהלים עם תמריץ להגדיל את הסיכון כדי להשיג רווחים גדולים, אבל זהו תסמין: בשוק פתוח, עם ריבית הנקבעת על־פי השוק, מנהלים הפועלים כך יצליחו או ייכשלו, אך הכשלון שלהם יהיה אינדבידואלי ויתרחש באופן פרטני."
המצב שקיובן מתאר (אם תרצה אחפש קישור לראיון, אבל הוא לא היחיד המתאר תיאור כזה) הוא יותר ממצב נקודתי. לא מנכ"ל מסוים שחובב סיכונים או חברה מסוימת שלא יודעת לתגמל (ולהעניש) כהלכה את מנכ"ליה, אלא דפוס עבודה מקובל: המנכ"ל מרוויח סכומים עצומים אם מהלכיו עולים יפה (דבר הנמדד בטווח הקצר), ומרוויח סכומים מכובדים אם מהלכיו נכשלים (לכל היותר נפגע כבודו מכך שמראים לו את הדלת). דפוס כזה, לא קשה להבין, מעודד סיכוני-יתר. האם דפוס זה אמנם קיים? מנין צץ? גם בזה אשמה הממשלה?
ד.ט.
לאורי שמורה תשובה אחידה לשאלות שלך: בגלל שהכסף היה זול. לא שמתי לב שבזמן שהכסף בישראל היה יקר – היה שכר הבכירים נמוך.
מה איכפת לכם משכר הבכירים?
"האם דפוס זה אמנם קיים?"
אם דפוס כזה הוא דבר "טבעי" בחברות מסחריות בשוק החופשי הרי שהיינו צריכים לראות אותו קורה בהרבה (או כל) החברות בזמנים שונים ולא בבת אחת כפי שקרה עכשיו.
אליסה
א. את משלמת את שכר הבכירים.
ב. המסלול תמיד חד סיטרי. עדיין לא ראיתי בונוסים שניתנים לבכירים על תנאי. למשל בבנק הפועלים: זיו היה אמור לקבל חבילת בונוסים ענקית שצומצמה בלחץ ציבורי. זיו קיבל אחד חבילת הבונוסים גם על פעילותו בשוק הסאבפריים שגרם להפסד גדול לבנק. האם החזיר את הבונוס? היות שהאמת יוצאת בד"כ לאור בעיתות משבר, את יכולה לראות את האבסורד שבבונוסים הללו.
הבונוסים הם כביכול על נטילת סיכונים עיסקיים. מה קורה כשהסיכונים מסכנים את הבנק?
פאולסון קיבל בונוסים כשעמד בראש גולדמן זאקס בגובה שלא יאמן; היכן התשלום שלו על אחריותו לתסבוכת?
הבונוסים הם גם על חשבון בעלי המניות אבל, בעלי המניות לא כל כך מיוצגים באופן אמיתי אלא הגדולים והשולטים ביניהם.
3.1 מיליארד דולר. זהו המספר שלפי חישובי סוכנות הידיעות בלומברג שולם כשכר לחמשת בכירי בנקי ההשקעות בשנים 2003-2007. בראש הרשימה עמד גם בנק ההשקעות המצליח מכולם, גולדמן סאקס, עם 849 מיליון דולר שעברו לחשבון הבנק של בכיריו. שני ברשימה היה בר סטרנס, שהעשיר את חשבון הבנק של חמשת בכיריו ב-609 מיליון דולר במהלך חמש השנים הללו. בר סטרנס, כזכור, הוא גם בנק ההשקעות הראשון שקרס במפולת הנוכחית, לאחר שנכשל בניהול נכסי הסיכון שלו בתחום המשכנתאות.
בראש רשימת הבכירים עם השכר הגבוה ביותר עמד סטנלי אוניל, המנכ"ל לשעבר של מריל לינץ'. אוניל פוטר במהלך 2007, לאחר שתחת ניהולו התדרדר מצבו של מריל לינץ' – עד שהוא נאלץ לאבד עצמו לדעת, ולהימכר בבהילות לבנק אוף אמריקה. חבילת השכר של מנכ"ל בר סטרנס לשעבר, ג'יימס קיין, עד לקריסתו, הסתכמה באותן חמש שנים ב-161 מיליון דולר.
ד.ט. כתבת:
כן, גם בזה אשמה הממשלה.
תאוות הבצע של אנשים היא נתון בסיסי. אנשים הם רודפי בצע, ואם יש בצע שניתן לרדוף ולהשיג, יהיו רבים שינסו לרדוף ולהשיג אותו. אינך יכול להתייחס לנתון בסיסי כאילו הוא סיבה בסיסית למשהו. כלומר, אתה יכול, אבל בכך לא תאמר כלום. באותו אופן, אם תאמר שמלחמת העולם השנייה פרצה כי אצל בני אדם יש, באופן טבעי, דחפים אלימים, הרי שתצביע על משהו אמיתי, אך בעצם לא אמרת שום דבר שיש לו משמעות להבנת הסיבות הספציפיות למלחמה.
באופן דומה, אם תאמר שהמשבר קשור בתגמול מוטעה על רווח והפסד, זה יהיה טרואיזם וגם התייחסות לסימפטום טבעי וכללי כאילו הוא הסיבה. אם אחרי גשמי המונסון מוצף כפר בהודו, ותאמר שהכפר הוצף בגלל גשמי המונסון, הרי שאמרת אמת, אך האמת הזו חסרת משמעות. אם תוכל לנקוב בסיבות כמו מיקום הכפר, הנהגים ההינדים הקובעים כי יש להתיישב במישורי הצפה, הסובסידייה להתיישבות באזור, תמיכה ביצרני טיט המתמוסס בגשם, וכו' הרי שתתקרב לסיבה ממשית יותר.
לענייננו: וודאי שאם אפשר לתת למנכ"לים משכורת גבוהה בכל תנאי, ונתון שמי שקובע את המשכורת הם המנכ"לים, יהא זה אך מובן מאליו שמשכורת כזו תינתן. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: כיצד נוצר הנתק הזה בין סיבה ומסובב, בין רווח והפסד, ובין תוצאות לתגמול? אם נסתכל על מערך הסיבות האפשריות מבחינה ממשית, הרי שכאשר אנו למדים שממשלת ארצות־הברית החליטה להתיר ללווים, במשך יותר משלוש שנים, ללוות ממנה כסף חינם וללא הגבלה, הרי שקל מאוד יהיה להבין את הסיבה האמיתית.
אורי
המשכורות, הבונוסים ומצנחי הזהב לא התחילו לפני שלוש שנים ולא לפני 10 שנים.
יורי, אני משלמת לא רק את משכורתם של הבכירים, אלא גם את משכורתה של המנקה, כמו גם את משכורתו של בעל המכולת שלי. נו, ו…?
לא הבנתי.
לא הבנתי מה לא הבנת:-)
על מה מתבססת הטענה שלך שאני משלמת את משכורות הבכירים?
יורי,
בשוק חפשי – חברה תתגמל את עובדיה (כולל מנכ"ליה) לפי בצועיהם. היא גם תבחר ותפטר אותם בהתאם, כמובן.
תמיד יתקיימו עוותים מהסוג שהזכרת, וחברות שתתמדנה בהם – פשוט תתמוטטנה בשלב מסוים.
מה מניע חברה כאילו-חפשית להמשיך להחזיק מנהל שנראה כושל מכל בחינה שהיא?
ערך מוסף אחר של קיומו. לדוגמא: מערכת קשרים טובים עם "מקבלי ההחלטות" (שם נרדף לממשלה).
כך אתה רואה בארץ, איך גנרלים במיל הופכים למנכ"לים של חברות, ונשארים שם גם כשבצועיהם הרשמיים לא משהו. אבל אין לנו מושג כמה הם שווים כשהם נפגשים עם חברים לשעבר שלהם, שהלכו לפוליטיקה הגלויה.
כמובן, זה לא רק גנרלים, ולא כל הגנרלים גרועים עד כדי כך, וגם לא כל גנרל גרוע הוא בהכרח מנהל גרוע. רק נתתי דוגמא.
אבנר
אני מכיר את ההגיון הפנימי של השוק החופשי שאתה מתאר. גם אני תומך בו. אני פשוט לא מקבל את התפיסה שרואה בממשלה כמי שמונעת את קיומו. אני רואה את הממשלה כזרועם הארוכה של התאגידים, לכן הם שמונעים את קיומו של השוק החופשי.
"בשוק חפשי – חברה תתגמל את עובדיה (כולל מנכ“ליה) לפי בצועיהם. היא גם תבחר ותפטר אותם בהתאם, כמובן." אני מסכים למישפט רק שבקאפיטליזם הוא אינו יכול להתקיים. הקפיטליזם קיים בתצורות שונות במערב. כל מה שמכנים חלק מהכותבים כאן בארה"ב כ"סוציאליזם" ועוד דברים מסוג זה – הם חלק מהמישטר הקאפיטליסטי על עיוותיו.
יורי,
"אני רואה את הממשלה כזרועם הארוכה של התאגידים, לכן הם שמונעים את קיומו של השוק החופשי."
מקובל עלי. כפי שאורי ניסח כבר כמה פעמים: מי שיש לו כח – ינקוט באמצעים כדי לשמרו.
"ועוד דברים מסוג זה – הם חלק מהמישטר הקאפיטליסטי על עיוותיו".
נגיד.
אז לשם הבריאות הנפשית שלך ושלנו, אל תקרא לשיטה שאנחנו מציעים "קפיטליזם" אלא באיזה שם אחר שתבחר. אתה משתמש במקרה ב-firefox? אם כן, תוכל להתקין הרחבת greasemonkey ולחפש סקריפט שיחליף לך את כל המופעים של "קפיטליזם" בדף באיזה שם אחר שתבחר.
אנחנו מעדיפים בכל זאת לקרוא לה בשם זה, לזכרם של כמה הוגי דעות חשובים שקראו לה כך בעצמם.
אשר לטענה השחוקה, שהשיטה שאנו מציעים לא נוסתה מעולם, אענה בקצרה: גם הסוציאליזם של נתן והקומוניזם של אור לא נוסו מעולם (שים לב איך הם קופצים כל פעם שמזכירים את סטאלין או מישהו אחר מהחבר'ה). ועדיין בשיטה שלנו יש את היתרון התאורטי של החפש.
מכל מקום, חשוב להבין, שכל המשטרים האחרים לוקים באותה בעיה בדיוק. אלא שהם רואים בה דבר רצוי ונכון וחיוני – חלק אינטגראלי מן המשטר: השליט שווה יותר, ולכן יש לו סמכות בלתי מגבלת.
התאוריה שלנו רואה בזה פגם – שכיח ככל שיהיה – וקוראת לבחון את המצב כל הזמן, ולדאוג לסוג-של-חוקה שתיצור תודעה שתתנגד להשתלטויות הללו.
ההבדל הוא בערך כמו בין "אי אפשר לדעת את האמת על בוריה, אז בוא נשקר", לבין "אי אפשר לדעת את האמת על בוריה, אז בוא נחקור ונדייק כמיטב יכלתנו".
אבנר
א. למען ההוגנות, נתן אינו קופץ בכל פעם שמזכירים את סטלין. גם אני אינני קופץ. אני קופץ
כשמדביקים לי אותו. אני אינני מדביק לאף אחד את פינושה, וידלה ועוד מספר חסידי אומות העולם שיישמו את תורת פרידמן בעזרתו ובעזרת חסידיו.
ב. כתבתי כבר כאן לא פעם שמתאים לכם יותר להקרא ליברטיאנים. כתבתי את זה מכוונה טובה;
אני חושב שזה תואם יותר את מה שמביעים כאן וגם סימפטי ומחמיא לכם יותר. אני חושב שהסברתי את עצמי היטב בעניין הזה, כי אני רואה את שלטון התאגידים כחלק אימננטי מהקפיטליזם המודרני- לא מהזמן של אדם סמית. גם בקשר לליברטיאניזם שלכם עלו בי ספקות לאחר שאורי אדלר הציע לקבוע צנז רכוש לזכות הצבעה.
[...] רציו אלית לאמו ה עיוורת. ואם כבר הגע ו לאורתודוכסיה[2] קפיטליסטית, אז א ח ו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; וא ייכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל. [...]
[...] מרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי ב וגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמ הגו, יסה להראות שב יגוד למה שמסבירים ל ו כולם, לא רק שהמפולת לא גרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא ה כון: המפולת גרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא מש ה כמה מעט ממ ה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כ גד תוכ ית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את ה זק. תחת זאת, יש לאפשר לב קים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להב ות מחדש בלי תלות בממשל. [...]
[...] אז א ו בשיאו של משבר כלכלי. על המשבר וכיצד הוא וצר כתב רבות באתר זה על ידי אורי רדלר ואין צורך להכביר מילים.השאלה המרכזית עימה א י עומד להתמודד במאמר להלן היא האם א י ק אי דתי פשיסט אדוק שפשוט לא מוכן להסתכל למציאות בעי יים. בטרם אדון ב ושא, א י חייב להודות כי בין האפשרות של "להודות" כי השוק החופשי " כשל" לבין תיאורי כפ אט דתי קיצו י מטורף בשוק החופשי, א י מעדיף את כי ויי הג אי האחרו ים, למרות שא י רחוק מאד מלהיות ק אי או פ אט לשוק כמו שא י ק אי לחירותם של ב י האדם. [...]