אוק' 04 2008
שוד הבנק הגדול של 2008
תוכנית המילוט של פולסון נכשלה בבית־הנבחרים. אם הכשלון הזה אינו מהלומת החסד לתוכנית, ראוי היה שכך יהיה. זו אינה תוכנית כלכלית: זהו שוד. (כתב: רוברט פ. מרפי. תרגם: אורי רדלר)
התוכנית הזו תזכר בהיסטוריה כ"שוד הבנק הגדול של 2008." ההגיון הכלכלי העומד מאחוריה הוא שטויות במיץ עגבניות, אבל צריך להיות תמימים במיוחד כדי להתעכב יותר מדי זמן בבחינת ה'טיעונים' בתמיכה לה. הסיפור הוא נסיון לחטוף כוח וכסף, לא יותר מזה.
שערי המגזינים היום, עליהם מופיעות נשים בלבוש מינימלי, היו נחשבים שערורייתיים לפני דור. הצעתו של פולסון — שהועלתה באור יום ובכל אמצעי התקשורת — חצופה לא פחות משערי מגזינים אלו.
הכלכלנים מהאסכולה האוסטרית נוטים לליברטריאניות בהשקפותיהם הפוליטיות, ולעתים קרובות הם זוכים לגינוי על־כך שאינם מפרידים באופן מוחלט בין נטיותיהם הפוליטיות לתפישותיהם הכלכליות. כאן, ה'חטא' הזה הוא דבר מועיל ביותר. בגלל כל הקשקושים שעפים מסביב, המכוונים לשכנע את הציבור שהתוכנית הכרחית, יש כמה כלכלנים שנונים מאוד שהתבלבלו בנסיונם להתייחס לעניין כאילו מדובר בשאלה שמעניקה ניקוד נוסף, ולא כאל זירת פשע פשוטה. זהו בזבוז זמן מוחלט.
במאמר זה אנסה להסביר מדוע ההצדקות הקיינסיאניות — הבאות מממשל האוחז, כביכול, בדיעות של 'שוק חופשי' — הן בלבול מוח אחד גדול. אבל בהסתכלות כוללת, זה לא ממש רלוונטי. אף אחד לא התייחס ברצינות רבה מדי לעדותם של מנכ"לי חברות הטבק על־כך שהעישון אינו מזיק, משום שכולם ידעו שמנהלים אלו היו עתידים להפסיד מיליארדי דולרים מהסכמי פיצויים. באותו אופן, אף אחד אינו צריך להקדיש תשומת לב רבה מדי להצהרות רשמיות מצד הנרי פולסון, משום שהוא מועמד להיות אחראי באופן אישי לחלוקת מאות מיליארדי דולרים לכמה מהאנשים החזקים ביותר בעולם.
הכשל הקיינסיאני: התוכנית של פולסון לא תיצור עושר
במונחים פשוטים, התוכנית של פולסון היא העברה ישירה של 700 מיליארד דולר — וזה עוד לא הסוף! — מכיסו של משלם המסים לכיסם של כמה מוסדות פיננסיים גדולים. (כמה מהבנקים הקטנים יותר מתלוננים על כך, משום שאין בידיהם נגזרות מגובות משכנתא אקזוטיות, אלא סתם משכנתאות. הם בטוחים שהם לא יראו גרוש אחד מהכסף שפולסון יחלק.) קל להתעצבן על מה שכתבתי, אבל כדאי לזכור: לפי התוכנית של פאולסן הממשלה הפדרלית תלווה 700 מיליארד דולר (באמצעות אגרות חוב של האוצר) כדי לקנות נכסים מבנקים בוול סטריט. (לפי שעה, נתעלם מגורם הזמן: לא כל 700 מיליארד הדולרים יוצאו בבת אחת.)
חלק מהאנליסטים סבורים שהמחיר שישולם עבור אותם נכסים 'רעילים' הוא דבר חשוב. הוא לא חשוב בכלל. פקידי הממשלה שיפעילו את התוכנית יחלקו טובות הנאה משני הכיוונים: הם גם יקנו את הבטוחות מגובות-המשכנתא במחיר יקר מדי, וגם ימכרו אותן בסופו של דבר במחיר זול מדי. אם מתעלמים מזה, יש כאלו שרוצים לטעון שאם הממשלה תשלם 700 מיליארד דולר עבור פורטפוליו של נכסים ששוויו רק 400 מיליארד, כי אז משלם המסים יפסיד בעצם רק 300 מיליארד דולר ולא את כל 700 מיליארד הדולר.
אבל חשיבה כזו מעידה על תמימות. משלמי המסים לא יזכו ליחס של שווים כמו בעלי המניות בחברה שזה עתה רכשה נכסים בשווי של 400 מיליארד דולר. משלמי המסים לא יקבלו נתח מתשלומי המשכנתא החודשיים (בניכוי העלויות על חובות חדשים בגובה של 700 מיליארד דולר) שיהיו חלק מהפורטפוליו הגדול של המשלה. במקום זאת, הממשלה פשוט תגדיל את ההוצאה השנתית שלה בכמה מיליארדי דולרים. ייתכן שהיא תאלץ להוציא את הכסף על תוכניות לקידום רכישת בתים או הכשרה מקצועית, אך ההכנסה נטו מהנכסים בבעלות־ממשלתית לא תתורגם לקיצוץ במסים של דולר-לדולר.
ואז, בשלב מסוים — מן הסתם תחת ממשל רפובליקני — תעלה התביעה ל'הפרטה' של שוק המשכנתאות המשניות, ואת הפורטפוליו הממשלתי יוצא למכירה במחירים נוחים מאוד, למוסדות עם קשרים פוליטיים טובים. לדוגמה, ייתכן שהפורטפוליו בערך של 400 מיליארד דולר יוצא למכירה במחיר של 250 מיליארד דולר. (ייתכן שהבנקים הגדולים יצטרכו להקים מוסדות קש בבעלות מיעוטים ונשים כדי לזכות בהעדפה בתהליך ההתמחרות. אבל, בלי קשר לתחבולות שייושמו בבו העת, תימצא דרך להצדיק את המחירים הנמוכים.) בשורה התחתונה, הממשלה תקפיץ את תפוח־האדמה הלוהט של אגרות החוב המגובות במשכנתאות, ואת החוב הלאומי — נטל שבו ישאו משלמי המסים — בשיעור של 450 מיליארד דולר (700-250=). המוסדות הכלכליים המועדפים יזכו בתגבור בשיעור דומה במאזניהם. (לאורך התקופה, אנחנו מתעלמים כאן מהתזמון של התגמול ומההשפעה על השער הנמוך הנוכחי.)
הסתכלות קיינסיאנית פשטנית במיוחד תראה בתוכנית של פולסון הזרקה של הון או 'נזילות'. הכסף הזה יבוא ממקום כלשהו. אם הוא יבוא ממסים או מהלוואות, הרי שמדובר ברמאות שלושת הקלפים: ה'נזילות' במקום אחד תבוא ממקום אחר ותוזרק לוול־סטריט.
לבד ממיסוי או נטילת הלוואות, הממשלה יכולה להשתמש בג'וקר: היא יכולה פקוט להורות לבנק הפדרלי להקריץ את הכסף משום מקום באמצעות 'פעולות בשוק פתוח'. אבל גם במקרה הזה, לא נוצר עושר ממשי. נתונים נומינליים מסוימים, כמו 'ערך נכסים מצטבר' עשויים לעלות, אבל העליה הזו לא רלוונטית, משום שהכלכלה לא הופכת באמת עשירה יותר. אחרי הכל, אין יותר טרקטורים או בנייני משרדים רק משום שברננקי מאפשר שחיקה מוניטרית מהירה יותר. מה שקורה במקרה כזה הוא שהמחירים עולים. אנשים יתקשו בקניית חלב, לחם ודלק. אבל החתולים השמנים של וול־סטריט לא יתרגשו, שכן הם יניחו את ידיהם על הכסף המזויף הזה לפני שכל השאר יעמדו על השחיקה.
אבל שווקי האשראי יתמוטטו, לא?
חלק מהמומחים יודו באמיתות הניתוח שלעיל. "אבל," הם עשויים להוסיף, "התוכנית של פולסון, או משהו בדומה לה, הכרחי כדי למנוע התמוטטות מוחלטת של המערכת הפיננסית. אנחנו לא מנסים לתגבר את הסכך הכולל של ההשקעה המצטברת, אלא פשוט לסלק סתימה בצינורות הפיננסיים.
פטפוטים כאלו על שבר במערכת הפיננסית אינם יותר מהפחדה לשמה. סטיב לנדסברג תוקע סיכה חדה במיתוס הזה ואין לי אלא לצטט אותו:
אז מה כל־כך מיוחד בבנקים [שהופך אותם ראויים למילוט]? לפי מה שאני קורא, מה שמיוחד כל־כך בהם הוא שבלעדיהם אף אחד לא ילווה, והכלכלה תעצור על מכונה בחריקת בלמים.
ובכן, בואו נחשבו על זה לרגע. הבנקים לא מלווים את הכסף שלהם. הם מלווים כסף של אנשים אחרים (של המפקידים ובעלי המניות של הבנקים). אם הבנקים ייעלמו, המלווים לא יעלמו. לווים עדיין ירצו ללוות והמלווים עדיין ירצו להלוות. השאלה היחידה היא האם הם יצליחו למצוא זה את זה.
… כמו שכל משתמש באתר שידוכים יוכל לספר לכם, הטכנולוגיה למציאת בני זוג התפתחה [מאז שנות השלושים]. כשחברה רוצה לגייס הון, מדוע שלא תמכור אגרות ברשת? או שתנפיק מניה חדשה? או תפנה לאחת מקרנות הגידור השוחות במזומנים? או תלווה ממקור בחו"ל?
אני לא בטוח שהבנקים הגדולים האלה בוול־סטריט ממש נחוצים, ואני לא אתגעגע אליהם אם הם יעלמו. אולי יש משהו שאני מפספס כאן, אבל אם אני מפספס אותו, אני חושב שהאדונים ברננקי, פולסון וקודם כל בוש צריכים להסביר לי מה אני מפספס.
מסקנה
התוכנית של פולסון היא שוד, תרמית גדולה שבסופה הציבור יהיה צריך לשלם מאות מיליארדי דולרים לנושים חדשים של האוצר האמריקני. התוכנית לא 'תחזק' ערכי נכסים ולא תספק תמרוץ אמיתי לכלכלה.
למרות האזהרות הקודרות — הבאות מפיהם של האנשים שטענו שיש לפלוש לעיראק בגלל נשק להשמדה המונית — אין שום איום של התמוטטות פיננסית. אם גולדמן־סאקס יתמוטטו, השמש עדיין תמשיך לזרוח.
במקום לספק יציבות ובטחון, הצעדים האחרונים של הבנק הפדרלי, האוצר והרשות לניירות ערך מבטיחים ששווקי ההון בארצות־הברית יתפקדו מעתה באותה רמה של יעילות כמו החינוך הציבורי כאן. התוכנית של פולסון היא צעד נוסף בסוציאליזציה של אמריקה, אבל היא גם שוד בנק גדול.
מאמר זה מובא ברשות מכון מיזס, בו פורסם המאמר לראשונה. רוברט מרפי הוא דוקטור לכלכלה, בעל בלוג וכותב "המדריך הלא נכון פוליטית לקפיטליזם". מעט פרטים ביוגרפיים על מרפי ניתן ללמוד כאן.
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
אני מסכים לכל מה שאני קורא במאמר על וולסטריט. אבל מה הבחור מציע לעשות? הבנתי מה הוא מציע לא לעשות. האם הוא מציע לתת משבר למצות את עצמו ולא להתערב?
יורי
כן.
ולקוראי האתר
התוכנית עברה…
ממליץ מכל הלב לכל תלמידי כלכלה לעבור על ביקורת המיינסטרים של מרפי שמפורמסמת האתר של מכון מיזס שהוזכר בכתבה
י.ד.
תיארתי לעצמי שלזה הוא מתכוון- מכון מיזס או לא? מכון מיזס לא כל כך מתעניין באנשים אלא יותר בתהליכים. המשבר בסוף ימצה את עצמו כמו משברים אחרים במהלך המאה ה-19 , החברות הלא טובות יעלמו ויצמחו חברות יעילות ורווחיות. חלק מהאנשים שינהלו את החברות החדשות יהיו בוגרי החברות שפשטו את הרגל ויחכו לעשות מכה נוספת על חשבון אחרים. הדרך של פון מיזס יקרה, קשה וארוכה מדי. לא שאני חושב שתכנית פולסון תבריא את הכלכלה האמריקאית- היא רק התחלה ואם היא תשאר גם הסוף אז באמת יהנו רק הגנבים.
בעצם, ההצעה הפרקטית כאן היא לתת לבנקים לקרוס בתקווה שימצא מודל של הלוואות ללא תיווך בנקאי, ובכך השוק יהיה יעיל יותר.
יכול להיות שזה יקרה, ונניח שזה יקרה מספיק מהר, ויספק כמויות גדולות מספיק של אשראי, כדי שהשוק הריאלי ימשיך לתפקד.
אבל אם זה לא יקרה? או אם זה לא יקרה מספיק מהר? הרי אם היום תעלים את המערכת הפיננסית מעל פני השטח, בתוך רגע, תיצור משבר ריאלי ענק. מפעלים חסרי הון עצמי (שהם הרוב המכריע של המפעלים) לא יוכלו להתרחב – וספק אם יוכלו לרכוש חומרי גלם. אנשים חסרי הון לא יוכלו לרכוש בתים, וימוטטו את חברות הנדל"ן. מדובר למעשה על הפסקת רוב הייצור התעשייתי.
ברור שמשבר פיננסי, גדול ככל שיהיה, לא יראה ככה. עדיין יהיה מי שיתן הלוואות. אבל משבר שיעצור, נניח, 20% מהייצור התעשייתי – כמה זמן הוא ימשך? מה יהיו ההשלכות שלו על איכות החיים של אזרחי ארה"ב והעולם? האם המשבר יתמצה בזה, או שרק ילך ויעמיק?
אני לא יודע, אתה לא יודע, וזה נראה לי הימור קצת גדול.
אני לא אומר שהתכנית של ברננקי היא טובה – כנראה שהיא לא – אבל ההנחה שאפשר לתת לשווקים לקרוס והכל יהיה בסדר קצת מפחידה.
הדרך של פון מיזס אולי יקרה, קשה וארוכה, אבל קצרה, קלה וזולה מכל החלופות העומדות לפנינו.
כדאי להזהיר שהתפישה האוסטרית אינה נוגעת רק לאופן ההיחלצות ממשברים כלכליים, אלא גם, ואולי בעיקר, לאופן שבו אנחנו נכנסים אליהם. שמו של פיטר שיף מוכר מאוד, כמי שחזה את המשבר הכלכלי הנוכחי בדיוק מופלא כבר לפני שנים (כדאי להאזין להרצאה שלו כאן) הוא מייצג מובהק וחד לשון של התפישה האוסטרית.
שיף הוא גם היועץ הכלכלי של רון פול, הליברטריאני, שגם הבין לאן בדיוק יביאו אותנו הדברים. בזמנו, זכה שיף ללעג כמחרחר אפוקליפסה, כאשר צפה את המשבר. אנשי מיזס.אורג היו מן הבודדים שסברו שצריך להאזין לדבריו (לדוגמה, כאן, אבל יש גם דוגמאות אחרות, כמו של כותב הקטע שלעיל) — האם לא שווה להאזין למי שצפו לאן נגיע גם כאשר הם עוסקים בשאלה לאן נגיע בשלב הבא?
האסונות הגדולים ביותר מתרחשים כאשר אנחנו ממירים חשיבה שקולה והתייחסות מציאותית למצב במשאלות ובתקוות. הדברים שכתב יורי טיפוסיים, לדעתי: התרופה נראית לו מרה מדי, ולכן הוא מעדיף להמיר אותה במשהו שישלה אותו שאפשר למעשה לעקוף אותה — להעמיד פנים שהסרטן הוא בעצם רק שפעת ואז הוא אולי יהיה באמת רק שפעת, או שאפשר באמצעות תרופות יקרות במיוחד לאדמת לרפא את הסרטן. זה מזכיר לי קצת את האנשים שמאובחנים במחלה קשה, ואז חלה התדרדרות במצבם, ואנשים סביבם מסתובבים עם ההרגשה שלולא היו מאובחנים, גם לא הייתה חלה התדרדרות.
העצוב בכל הסיפור הוא שבעוד שנה או שנה וחצי, כאשר המצב יהיה גרוע יותר, הקול העיקרי שנשמע הוא זה של ה"יורים": אנשים שיגידו שבעצם "התוכנית של פולסון הייתה רק ההתחלה" והיא הייתה צריכה להיות גדולה ורחבה יותר, או שבעצם היו אנשים מושחתים בוועדת חלוקת הכספים שהוקמה — הכל עם סיכום פואטי ונוגה על השחיתות האנושית האוכלת בכל פינה, שהיא הסיבה האמיתית להתמשכות המשבר. מה שיהיה עוד יותר עצוב הוא שעכשיו, כשראינו לתוכנית את הלבן בעיניים, והבנו בזמן אמת את טמטומה המוחלט, אחרי שנה או שנה וחצי, רובנו ישכח וימצא הגיון בטיעונים ה"יוריים".
דרומי כתב:
זו לא ממש ההצעה, אלא הדגמה של האבסורדיות בטיעון שבלי הבנקים הקיימים היום, לא תתקיים מערכת של הלוואות ואשראי. פרקטית, מה שיקרה יהיה יותר פשוט: בנקים מסוימים יפשטו רגל, וייקנו במחיר זול על־ידי גורמים אחרים.
לשוק הריאלי לא תהיה שום בעיה לתפקד, מהטעם הפשוט שלשוק הריאלי אף פעם אין בעיה לתפקד. יהיו חששות מסוימים של מלווים — עניין טבעי — אבל החשש שמא תתרחש "הפסקת רוב הייצור התעשייתי" או שהמשבר "רק ילך ויעמיק" היא מציאותית בערך כמו החשש שמחר כדור הארץ יתפוצץ כי יש בפנים המון מגמה לוהטת וקרום כדור הארץ עומקו לא יותר מכמה עשרות קילומטרים.
באופן טבעי, גם לתוכנית של פולסון/ברננקי וגם לשיטות אחרות יש תוצאות. הרצון להמנע מתוכנית נוסח פולסון/ברננקי אינו נובע מהתנגדות טהרנית למעורבות ממשלתית אלא מהבנה ברורה — המעוגנת בחוקי יסוד כלכליים — שהתוכנית הזו תביא למצב חמור יותר. הברירה האמיתית היא בין משבר נוסח 1920 — קצר, חריף וחולף — או שפל כלכלי בנוסח יפאן 1990 או ארה"ב 1929 — ארוך, מנדנד, כואב והרסני ובשורה התחתונה, הרבה יותר חריף.
אורי
גם מהצד השני היו שחזו את המשבר. וגם מהצד השלישי -פול קרייג רוברטס. להציג מצב בו רק הליברטיאנים ראו את מה שהולך לקרות פשוט איננו אמת. אגב, השוואת המשבר של 1929 ושפל כלכלי נוסח יפן 1990 מוזרה בעיני-בלשון המעטה. האם הפעילות הכלכלית ביפן צנחה ב-30% ?
האם היו ביפן אחוזי אבטלה כמו בארה"ב בשפל הגדול? אולי מבחינת הניתוח הכלכלי האיזוטרי יש דברים דומים אך לא יותר מכך.
נראה לי שחושב להדגיש שמטרת הדוגלים בקפיטליזם אינה צמיחה ועושר לכל (ובטח לא התחייבות על תאריך מסוים בו זה יתממש). המטרה היא שמירה על כספו של כל מי שאכפת לו מהכסף שלו באמצעות הרחקת הממשלה מכיסי האזרח. יכול להיות שזה לא יניב צמיחה, בטח לא בסדר הגודל שהביאה מלחמת העולם השניה (קשה לחשוב על אירוע שהניב יותר מקומות עבודה ממנה וייצר יותר אוכל ממנה – בארה"ב כמו גם בגרמניה ובריה"מ). אבל זה יניב צדק, ואליבא דקפיטליסט, זה מה שחשוב.
אבי
כל מה שכתבת בהנחה שהמשבר התרחש בגלל מעורבות הממשלה. על הדבר הזה יש ויכוח לא קטן.
יש אלטרנטיבה די פשוטה והגיונית לתכנית של מר פולסון, אם באמת רוצים לעשות משהו מועיל.
לגבי כסף נזיל העומד לרשות התעשיה, נראה לי שגם בשנים האחרונות הוא היה מועט יחסית. הרוב הגדול של הכסף שהזרים הפד לשוק הלך לצריכה (אותם בתים ומכוניות שבוש רוצה שימשיכו לקנות). כך שייתכן מאד שכל או רוב הצמצום בנזילות יפגע בהמשך אותה צריכה, ולוא דווקא בהשקעות יצרניות. אבל למותר לציין שקיינס היה לבטח חולק עלי:-|
אבי: מלחה"ע II הביאה צמיחה?
עוד הופעה מצויינת של פיטר שיף
http://blog.mises.org/archives/008697.asp
בניגוד לדרך הצגת הדברים החד צדדית בישראל, בארה"ב, לפחות בטלוויזיה, מצליחים להציג את שני הצדדים ה*אמיתיים* בדיון הזה (גם אם הדיון לא תמיד מעמיק מאוד). מעורר קנאה.
יורי, על איזה כוכב אתה חי? איפה יש אפילו בן אדם אחד שטוען שהמשבר הנוכחי אינו תוצאה של הדפסת כסף ללא שום ביקורת של הממשל ומדיניות מכוונת של הבנק הפדרלי להגדיל את האשראי? אם הממשל היה מנהל מדיניות מוניטרית הגיונית ספק אם היו נוצרות דרכים בהן היה נראה שניתן להרוויח כסף ללא מאמץ לאנשים שהחברים שלך מכנים "רודפי בצע" ו"ספקולנטים".
אני חי על כדור הארץ. ההבדל ביני ובינך הוא שאתה מבדיל בין המימשל לוולסטריט ואני-לא.
המימשל הזה הוא אנשי סקטור הנפט והנשק וולסטריט. כל המימשלים בארה"ב מאז הקמתה היו מחוברים לאליטה כלכלית כלשהי ומדיניותם היתה מדיניות אותה אליטה.
יורי אז מי יצר את המשבר? עד עכשיו כל מה שאמרת הוא "אנשי הממשל שהיו מקורבים מדי לוול סטריט" שנראה לי שגם אם יש פה אנשים שלא לגמרי מסכימים עם האמירה הזו הרי הם לא יתנגדו לה יותר מדי.
אז מי הם האנשים מחוץ לממשל האמריקאי שהדפיסו דולרים והורידו את הריבית על הדולר ודחפו את חברות המשכנתאות לתת משכנתא לכל בן מיעוטים?
מרק ק.
אתה מסרב לקרוא מה שאני כותב. המימשל וולסטריט-חד הם. מיהו פולסון לדעתך? ברגע שהוא נכנס למימשל בוש כשר האוצר (מזכיר האוצר) הוא הפך למימשל? הוא הרי יחזור לוול סטריט. מהיכן בא סגן הנשיא? למי הוא דאג לאחר הפלישה לעיראק? יש שם שני אנשים משוק ההון-פולסון ובודמן. ישנו שם יו"ר קלוג לשעבר ואולי גם בעתיד, ישנו שם גם סטיב פרסטון . ישנו שם בוש עצמו עם קשריו עם סקטור הנפט.
יורי, כתבת:
אתה מתכוון לאותו פול קרייג רוברטס שכתב עשרות מאמרים לאתרו של לו רוקוול, נשיא מכון מיזס (http://www.lewrockwell.com/roberts/roberts-arch.html)? אם כן, קשה לי לראות מאיזה צד שלישי הוא. התוכל להאיר את עיני?
הנבואה לא ניתנה, כמובן, רק לליברטריאנים, אבל רוב הניתוחים שצפו את המשבר התבססו על עקרונות של האסכולה האוסטרית (למשל, ג'ים רוג'רס, מרק תורנטון, פיטר שיף, רוברט בלומן, ג'ורג' רייסמן, ואחרים). יש כותבים הרחוקים מאוד מליברטריאניות, כמו נוריאל רוביני, שחלק מהתפישות שלו הן בהחלט קיינסיאניות, מאמצים את הניתוח האוסטרי ביחס למשברים כלכליים.
[...] רציו אלית לאמו ה עיוורת. ואם כבר הגע ו לאורתודוכסיה[2] קפיטליסטית, אז א ח ו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; וא ייכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל. [...]
אורי
הוא כתב גם בוולסטריט ז'ורנל והוא לגמרי לא בדעות שאני קורא אצלך -לא לעשות כלום: לתת לטבע לעשות את שלו. ודאי רחוק מאד מפון מיזס וחבר מרעיו: לתת לברירה הטבעית לעבוד-שהחזקים ישרדו. לפני 10 דקות ראיתי סרט טבע על הסרנגטי-זה מה שמיזס רוצה שיהיה הסדר העולמי. לא זה מה שקראתי אצל רוברטס.
ודאי שיש חוקרים הרחוקים מליברטיאניות והם בעד הברירה הטבעית: אף חוקר ליברטיאני לא יכול לתמוך בשלטון תאגידים כה בוטה כפי שהוא היום, שדורש תקציבים צבאיים גדולים וניהול מלחמות קבע; או כדי להעניש שליטים לא ממושמעים או מלחמות מנע. אי אפשר לדרוש ממשל מצומצם וחלש וניהול מילחמות, אלא אם יפריטו מילחמות וחברות הנפט יוכלו לשכור צבא ולכבוש את ערב הסעודית.
וכך הגבתי:
נמרוד, הותרת אותי מבולבל. רק התרגלתי לכורסת העור הנוחה, באדיבות בעלי ההון המרושעים, וכבר אתה שולל אותה ממני ביד חזקה, בנימוק שאני מעדיף לראות את "וול סטריט עשנה וחרבה" ובלבד שאוכל להמשיך ולהחזיק באמונת החופש המוחלט הנפסדת שלי.
ואתה ממשיך ומבלבלני: רק התרגלתי לכוך הקטן שהוקצה לי ליד חומתה המתפוררת של המהפכה הסיקריקית-ליברטריאנית, מייד אתה מחזיר אותי אל חיק הממסד השולט ("נאו-שמרני") ותוקע לידי את האידאולוגיה הקלאסית של משרתי בעלי ההון ("חלחול למטה").
אני חושב שאתה צריך לגמור בדעתך אם אני אידאולוג חסר תקנה או פרגמטיסט-נוטל-אתנן. אי אפשר גם לפוצץ את וול סטריט וגם להציל אותה לטובת בעלי ההון.
מעבר לזה, אני רוצה לגעת בשתי נקודות, חשובה וחשובה יותר.
ראשית, עמדתי שרגולציה היא דבר רע מיסודו, אינה נובעת מכך שאיני מבחין בין רגולציה המבוצעת טוב ורגולציה המבוצעת רע. היא יכולה להתבצע טוב (ביחס למטרותיה) או רע (ביחס למטרותיה), ועדיין התוצאה תהיה כמעט זהה. פאני מיי ופרדי מק נהגו כפי שנהגו לא כי הרגולציה נכשלה, אלא מעצם קיומה של רגולציה. הרעיון של "הסדרת השוק" נולד במוחם של אילי הון ושלטון שביקשו לחזק את כוחם. אפטון סינקליר, כותב "הג'ונגל," המקושר יותר מכל עם התביעה האזרחית לרגולציה (ועם רעיון הרגולציה המיטיבה בכלל), ציין בעצמו, מאוחר יותר, כי הרגולציה והתקנות בשוק הבשר בארצות־הברית נולדו במוחם וחוקקו קודם כל ביוזמתם של היצרנים הגדולים ביותר בשוק. הרגולציה הייתה דרכם לחסל את המתחרים. "תועלת הציבור" הייתה פשוט תחבולת ההטעייה של פוליטיקאים ובעלי הון. כפי שניתן ללמוד מדבריך, התחבולה האלמנטרית הזאת עדיין עובדת יפה.
הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.
הנקודה השנייה, והחשובה יותר, היא שהטענה שלי שיש לתת לבנקים שצריכים לפשוט רגל לפשוט את הרגל מבוססת על רעיון פשוט: זה יותר טוב לציבור כולו.
רעיון התוכנית של פולסון, אם נפשיט אותה ממחלצותיה ונעניק לה אדרת אידילית של אהבת הזולת, אומרת כי עלינו לקחת חלק מרכושם של רוב האזרחים (באמצעות אינפלציה) ולתת אותו למיעוט מהאזרחים המוצא שרגלו כשלה כי הוא "מחזיק… את החסכון לקולג' עבור הבת, את קרן הפנסיה של האם, את ביטוח החיים של הסבתא וכיו"ב חסכונות קריטיים בבנקים" העלולים לפשוט את הרגל."
וודאי שהגון היה יותר לבוא ולומר זאת לאזרחי ארצות הברית "בפנים": שלמו מסים כדי לממן את החסכונות לקולג' עבור הבת של השכן. שומרי שכניכם אתם!
אבל נשים את זה בצד לרגע. בארצות הברית יש כיום כשמונה מליון חשבונות חסכון מסוג זה. אם נפצה את כל החשבונות בבנקים פושטי רגל (לפי הנחה נדיבה של שיעור פשיטת רגל של 10 אחוז מהבנקים ופיצוי של 100,000 דולר לכל חשבונותיה של משפחה), הרי שנדרש לסכום הרבה יותר קטן מזה שתואר (כארבעים מיליארד דולר). יתר על־כן, מנגנון כזה יהיה מאוד פשוט ונקי, יחסית: אם מישהו מחזיק בחשבון בבנק פושט רגל, הוא פונה לממשלה וזו מפצה אותו על כל חשבונותיו בסכום מסוים. אם תרצה ללכת עם עקרונות התלות ההדדית של דיואי עד הסוף, הרי שכדאי גם לכנס את כל בני העיר, הרובע או הכפר בכיכר הרובע, העיר או הכפר ולבצע את טקס העברת הכספים באופן ישיר וברור: הקהילה תתן את הכסף, ואחד מבני הקהילה גם יקבל אותו (זו תהיה גם דרך נאה לבקר את כל מעשי הרמאות על ידי הקהילה). אמנם, לא ברור מדוע אם אנו חיות של ערבות הדדית אין מנגנון כזה מכונן מעצמו ויש לכפותו, אבל נניח לזה לפי שעה.
אבל המנגנון של התוכנית של פולסון איננו מכוון לדברים כאלו. ההיפך הוא הנכון. הכסף — סכום עצום שייגבה במסי אינפלציה מהציבור כולו — יועבר לידיה של קבוצת אנשים מוול סטריט, שתדון ותקבע אילו נכסים 'רעילים' של אנשים אחרים מוול סטריט כדאי לקנות. אותם אנשים מוול סטריט שיקבלו את הכסף (מקבוצת האנשים האחרת מוול סטריט) תלך לדרכה ותפשוט או שלא תפשוט את הרגל. אם היא תפשוט את הרגל, הרי שנחזור למנגנון הביטוח לחסכונות האזרח הקטן. המנגנון הזה יהיה כמובן עסק נחמד מאוד לקונה העסק פושט הרגל (שגם הוא יבוא מוול סטריט): הממשלה תשלם חלק ניכר מההתחייבויות של העסק פושט הרגל שהוא קונה. מה נחמד ומה נעים. חשוב מזה, זה מכסה המון אפשרויות חשובות מבחינת האזרח הקטן!
כמובן, על כל הסיפור יוטל פיקוח הדוק. לפחות 176 פקידים בעלי תואר ראשון בכלכלה וללא ניסיון יפקחו על 176,000 תכמנים מנוסים ובעלי שכר גבוה פי עשרה במערכת הפיננסית, שכל זמנם מוקדש לעקיפה מתוחכמת של התקנות החדשות. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שזה יעבוד בצורה נפלאה וישיג בלימה מלאה לתקופה של חמש דקות במירוץ רדיפת הבצע.
אתה יודע מה, במחשבה שנייה, שיניתי את דעתי: התוכנית הזאת נשמעת פשוט נפלא.
אורי: תגובתך לאיזה מאמר?
אורי
תתפלא, אני מסכים לרוב דבריך. לגבי פולסון והתכמנים- לכל דבריך.
אסף, הכוונה לדבריו של נמרוד אבישר
זה שבנקים מסויימים יקרסו לא אומר שלא יצוצו אחרים במקומם. זה בערך כמו שגם לאחר התפוצצות הבועה, עדיין נוצרו חברות אינטרנט.
היום הקשבתי מהצד לכמה שיחות הפסקת סיגריה בעבודה, כולן התעסקו במחירי המניות וכולם בפניקה. כולם גם מאמינים שגלי הפיטורין הם בלתי נמנעים.
הבעיה הגדולה היא שהציבור רואה את המניות צונחות ובאמת מאמין שלא תזרח השמש מחר.
שאלה לבאי האתר (לא ממש בתגובה למאמר).
אתמול עלתה לי המחשבה שאולי המשבר הזה וביחוד ההתרסקות המוחלטת של הדולר שמצפה לנו, כפי הנראה, עשוי לגרום למדינות אחדות (ואולי גם ארה"ב) לחזור לסטנדרט הזהב.
מה דעתכם?
גונזו-
Not in a long shot! יש יותר מדי אינטרסנטים שמרוויחים מהמצב הנוכחי, והבורות בקרב רוב הציבור משחקת לידיהם. רוב האנשים מולעטים בכל כך הרבה דיסאינפורמציה עד שהם לא מצליחים לעשות את הקישור בין "מחיר הכסף" למשברים הללו. יש מקרים, כמו למשל בישראל, שבהם אנשים אפילו לא שמעו על פאני ופרדי, ואפילו אם שמעו – בטוחים שמדובר בחלק ממוסדות הבנקאות הפרטית ולא בבנקים שפעלו במנדט ממשלתי. הדבר היחיד שנוצר כעת הוא חלון הזדמנויות לגייס עוד כמה תומכים ולנסות ולהציף את העניינים הללו.
גונזו, אזרחים יאלצו בכל מקרה לחפש דרכים "זהביות" (כיום, זה בלתי חוקי אפילו להחזיק בזהב). כרגע, עם זאת, יצטרך להיות הרבה יותר רע כדי שאנשים רבים יותר יפתחו לקבל את האפשרות הזו ולקיים לחץ על פוליטיקאים.
רדלר-
בינתיים הוא הספיק להגיב לך. אני לא ממש הצלחתי להבין מה הוא טוען, וכתבתי בקשת הבהרה. אתה מוזמן לקרוא מה התפתח מזה…
אתמול בסביבות השעה 18:30 יצא לי לשמוע תכנית ברשת ב', בה התקשרו אנשים מן השורה כדי לשאול זוג כלכלנים על המצב ועל ההמלצות. אינני זוכר מי היו הכלכלנים (וגם לא אלו חברות בטוח או השקעות הם ייצגו).
בכל אפן, הרוח הכללית התמצתה בזה:
- הבנקים בישראל יציבים, גם בתי ההשקעות יציבים.
- בתי ההשקעות בארץ לא יקחו איתם את כספי המשקיעים גם אם יקרסו, כי הכספים בעצם יושבים בבנק בחשבון של הלקוח ולא בחשבון בית ההשקעות -??? לא בטוח שזה בדיוק מה שאמרו. את זה לא הבנתי.
- ישנם ערוצי השקעה מומלצים, סולידיים ובטוחים, המתאימים לימים בעייתיים כמו היום. לדוגמא: אג"ח ממשלתיות של מדינת ישראל. לא מומלץ למשוך כספים מתכניות חסכון ופנסיה, גם בגלל הדאגה לעתיד וגם בגלל המס שבו תחוייב.
- הנגיד, שפועל נכון כשהוא קונה דולרים, מאחר והיצוא הוא ענף משק חיוני וחשוב ביותר בכלכלת ישראל, לא יקנה מניות בסכון (כן. היה מתקשר ששאל על זה בדיוק!) – מי שנכנס לשוק המניות יודע שמדובר בשוק תנודתי ולוקח על עצמו את הסכון מראש.
בעצם, הנחת היסוד המשודרת היא: נסתדר. המדינה תמשיך להתקיים, וכספה ישמור על ערכו.
לגבי אגרות חוב הם אמרו אפילו בפירוש: המדינה תמיד תוכל להדפיס כסף ולהחזיר לך…
הם טרחו גם להזכיר, שבשנות השמונים המדינה הלאימה את הבנקים כשנוצרה בעיה.
בכלל, הרשם היה, שהכסף של המדינה נוחת מן השמים, ושבעצם הנגיד ממש רשע כשהוא לא מדפיס עכשו עוד מליארדי שטרות שיוציאו אותנו מן המיצר.
הם הזכירו גם את האפשרות למכירת חסר של מניות למעוניינים.
לדעתי, למרות ההבדלים הרבים, זה דומה בדבר אחד לקניית אגרות חוב ממשלתיות: זו אסטרטגית נאש – אם כולם ימנעו ממנה נרויח יותר, אבל כל עוד רק חכמים כמונו ימנעו ממנה נצא פראיירים…
אבנר-
לעניין בתי ההשקעות – החשבון שלך בבית השקעות הוא חשבון נאמן. הכספים מופקדים בחשבון בנק כלשהו ולברוקרים של בית ההשקעות אין רשות לגעת בכספים הללו למעט לביצוע הוראות שלך או לגביית עמלות. במקרה של קריסת בית השקעות אחד הכספים הללו אינם חלק מנכסי בית ההשקעות (וניירות הערך שלך נמצאים ממילא במסלקת הבורסה, כך שאי אפשר כך סתם לבוא ולמכור אותם ולברוח עם הכסף).
אשר לדברי ה"מומחים" וה"פרשנים" – אם הם ייצגו בתי השקעות הרי שהם בעלי עניין. אנשים מושכים את כספיהם מהמקומות הללו כעת (בעיקר מהקרנות) והם מבינים שכדי להמשיך ולהתקיים הם צריכים אשראי ממקום אחר. הדפסת כסף היא אשראי משום שהערך מגוייס מ"מס האינפלציה" על כל הציבור; אמנם ערך הכסף יורד, אך בסופו של דבר בתי ההשקעות יצליחו בטווח הקצר להינצל ממפולת משום שערך יעבור מכלל הציבור אליהם. אני לא הייתי מקשיב בעת הזו לחבורה הזו, לא משום שהם לא מבינים על מה הם מדברים אלא דווקא מתוך החשש שהם מבינים יפה מאוד על מה הם מדברים…
עומר,
לגבי הדפסת כסף – בהחלט, זה היה ברור גם לי.
לגבי בתי ההשקעות – אבל תפקידם של בתי ההשקעות הוא להשקיע את הכסף שלי. ז"א, אולי הקריסה שלהם לא תשפיע עליו ישירות, אבל אם הם קורסים בגלל עסקאות מפוקפקות שהם עשו – הרי הם עשו אותן בכסף שלי, שכבר לא שוכב בבנק אלא מושקע באיזה אי שטבע… לא כך? אחרת, איך בדיוק הכסף הזה גדל בשנים כתקנן?
עודבר לגבי הדפסת הכסף – רציתי להדגיש שזו היתה הרוח שנשבה מכל התכנית, כולל המגישה, ונושבת כל הזמן מרוב דפי העתונים. לא נראה שמישהו טורח להקשות על האוירה הזו מתוך היסודות הפשוטים כל כך שאנחנו מעלים כאן.
אבנר-
כרגע הם לא מסתכלים על הכסף שלך אלא על איך הם שורדים את היום הבא (אני מכיר כמה מנהלי מחלקות בכמה מקומות והם פשוט בהיסטריה). לשרוד היום זה יותר חשוב מחבות משפטית מחר. אשר לעסקאות המפוקפקות – אני לא יודע עד כמה הן נראו מפוקפקות בזמן עשייתן; הבעיה עם הנגזרים בתחום הנדל"ן, למשל, היא שהערך של הנכסים עליהן הן התבססו היה מוטה מאוד כלפי מעלה בשל הזרמת האשראי המטורפת. אפילו אם תקנה אופציה (מכשיר פשוט יחסית) על מחיר הדירה שלי והמחיר מלכתחילה הוטה מאוד כלפי מעלה ונראה (כתוצאה מהזרמות אשראי) שבשנה הקרובה יש סבירות טובה שמחיר הדירה יעלה ב-20% הרי שכדאי לך לשלם לי 10% ממחיר הדירה שלי כיום עבור האופציה לקנות את הדירה שלי בעוד שנה במחירה היום, ואם אתה מאוד חשדן כי מחירי השכירות לא עולים בהתאם אולי תהיה מוכן לרכוש את האופציה במחיר של 5% מערך הדירה כעת. אלא שאם בעוד שנה יתגלה שהכל היה בלוף (ולאף אחד מאיתנו לא היה מושג, למרות שהיינו יכולים לחשוד וכו') והמחיר כעבור שנה ירד ב-30% הרי שממש לא כדאי לך לממש את האופציה ולרכוש את הדירה ונמצא שהפסדת סכום נאה מאוד. מצד שני גם אני לא הרווחתי כי מחיר הדירה שלי ירד ב-30% ואותם 10% שהעברת אלי לפני שנה לא מכסים על כך.
תוספת-
מה שאני בעצם מראה כאן הוא שבמצב של עיוותי אשראי המכשירים הפיננסיים הללו שתפקידם פיזור הסיכון שבהחזקת נכסים מסויימים (בממוצע כמובן, ולא לכל פרט) משיגים את ההפך ממטרתם. אם מחירי כל הנכסים עוותו הרי שבסופו של דבר גם בעל ה-PUT וגם בעל ה-CALL נדפקים…
עומר,
נטפלת למלה שולית בדבריי. עזוב את זה – לא "מפוקפקות".
בסך הכל רציתי לשאול: קריסת בית השקעות אולי אינה צריכה להטריד אותי (מלבד הצער על אבדן הפרנסה של כמה אנשים טובים), אבל גם בחשבון נאמנות – הכסף עדיין עובד (ולכן, גם בחשבון נזיל ביותר, אני עדיין צריך לתת התראה של ימים ספורים לפני משיכה), ולכן בהחלט יכול להעלם יום אחד, לא? ובמציאות של משבר עולמי, הסכוי לכך גדול יותר.
כשאני חושב על זה, כנראה שמשהו מאד בסיסי חסר לי כאן… אולי תוכל להאיר את עיני? איך זה שאני יכול גם להשקיע בערוצים סולידיים יחסית וגם למשוך בהתראה קצרה וגם לראות מזה רווח סביר?
אבנר-
אני מבין את שאלתך. הטיעון של מדבר על קריסה של בית השקעות מסויים ולא על קריסת המון בנקים במקביל. בוודאי שאם הכסף יושב בחשבון הוא "עובד" אלא שכאשר אתה מושך כסף מחשבון הבנק שלך הבנק נותן לך כספים שנמצאים בעתודותיו הפיסיות (שעומדות ביחס מסויים לכמות הכסף ה"וירטואלי" שנמצא בחשבונותיו). במצב רגיל אין עם כך בעיה. הבעיה תמיד קיימת כאשר המון אנשים באים לדרוש את כספם, ואז הבנק חייב להתחיל למשוך כספים מהשקעות. זה לוקח זמן ומטבע הדברים הנכסים נמכרים במחיר נמוך יותר וכך יש איזו שיעור קריטי X של אנשים כך שאם X מהמשקיעים ידרשו את כספם הבנק יגיע לפשיטת רגל. זו חלק מהבעיה עם המדיניות המרחיבה של הבנקים (והיא לא רק נמצאת בסניף או בבנק המסויים שלך אלא נהוגה גם ברמת הבנק המרכזי). השאלה שנותרת היא שאלת הסיכויים לכך שמשהו כזה יקרה. ברור שהסיכויים עלו כעת, אך להעריך במדוייק? איני יודע! מעניין אם יש "בורסות אינפורמציה" בעניין הזה…
עדכון-
) היא שכשהם ניתקלים בהשגות לוגיות על דבריהם הם מתחילים להטפל לניסוח הדברים (דוגמא קלאסית מדבריו של נמרוד – "אם אין לי טיעון הוא לא יכול להיות לא תקף", התייחסות שמבלבלת בכוונה בין הדיון בטיעון שלו מצד תקפותו, לבן השימוש בצירוף "אין לך טיעון" ששגור בשפה הטבעית) ובשימוש בדמגוגיה ובעלבונות (כמו "קשקוש לוגי", "תמשיך לקרוא אחרי הנקודה פסיק" והאיום שלא לדבר איתי אם לא אשנה את הדרך שבה אני מתנסח, כי כפי שזה נראה האדון אבישר ירום הודו לא רגיל שפונים אליו בדרך שאני פניתי…). בכל מקרה, אני חושב שכדאי לכולם לקרוא את המאמר של נמרוד, את התגובת של אורי ושלי עליו. רשימה שמסכמת כמה מהכשלים הלוגים שכותבים שונים (כדוגמת נמרוד) לוקים בהם כשהם מנסים לנגח את "הטיעון האוסטרי" נמצאת באתר של אליסה:
השרשור אצל נמרוד אבישר נגמר בכי רע. לא היו לי ציפיות רבות מלכתחילה; אחת הבעיות שיש לי עם החבר'ה מההר (אני מצטער על ההכללה. היא לא נכונה במקרים רבים, כמו כל ההכללות
http://alisainwonderland.wordpress.com/2008/10/07/המשבר-הכלכלי-ושגיאות-לוגיות/
עומר,
סליחה, אבל אינני בטוח שאנחנו מדברים על אותו הדבר.
אני מדבר על מצב, בו הבנק בסדר ובית ההשקעות בסדר. אבל הכסף שלי, שמוחזק בחשבון הבנק ונתון לנאמנות של בית ההשקעות, הושקע היום באיזו חברה גדולה ומבטיחה בארה"ב, ומחר היא נעלמת.
נראה לי שזה מה שצריך להדאיג את המשקיעים הקטנים בארץ, גם אם בתי ההשקעות והבנקים איתנים כסלע.
פספסתי משהו?
אבנר-
לא פספסת שום דבר, אלא ששוב, אם יש מחיקה של חצי מליארד ש"ח בבנק הפועלים כי הבנק השקיעה באיזו חברה והיא קרסה, זה בעיה למניה של הבנק ולשוויו, אך זו מתחילה להיות בעיה שלך רק אם פתאום כולם מחליטים למשוך את הכסף מהבנק (ובניגוד לכמה מתנשאים מ"כלכליסט" אני לא חושב שההתנהגות הזו אינה רציונלית…). אם מגיעים למסה קריטית של משיכות מחשבונות הבנק אז אתה ויתר הלקוחות בצרה צרורה.
עומר,
שוב סליחה. אבל איך בדיוק עובדים חשבונות הנאמנות הללו? כלומר: אני נותן למישהו הרשאה לבצע פעולות מסוימות בכסף שלי, שנמצא בבנק בחשבון מסוים. כשהפעולה מצליחה – _אני_ מקבל עוד כסף (שנכנס גם לבנק, כמובן, אבל תחת החשבון שלי). כשהפעולה לא משהו – _אני_ מפסיד כסף (והבנק לא יתרום לי משלו. זה פשוט סכום שהוצאתי ולא הכנסתי שום דבר במקומו אחר כך).
אני מדבר על מקרים כאלה.
כלומר, גם כשבתי ההשקעות בארץ אינם מחזיקים את הכסף אצלם, ולכן אינם מסכנים אותו בגלל קריסה שלהם, עדיין, כל עוד הכסף שלי חשוף – דרכם או דרך עצמי, או דרך הבנק עצמו ברשותי – לשווקים בקריסה, הוא בסכנה בעצמו. שוב: אינני מדבר על מה שהבנק לווה ממני ומשחק בו ומפסיד ועדיין צריך להחזיר לי – זה עו"ש. אני מדבר על פקדונות שמנוהלים על ידי בית השקעות.
היתרון היחיד שאני רואה מבחינה זו לבתי ההשקעות בארץ הוא, שפצוץ המשבר לא התחיל מכאן, ולכן היה מספיק זמן למשוך את רוב הכספים ולשנות את יעדי ההשקעות לבטוחים יותר.
אבנר-
חשבונות נאמנות הם חשבונות רגילים בבנק אלא שיש להם נאמן שתפקידו לדאוג שלא נוגעים בכסף. כמובן שכסף שנמצא בחשבון בנק לא באמת נמצא בו ובמקרה של קריסת הבנק אתה עלול למצוא את עצמך מפסיד את הכסף. אלא שאם הבנק לא קרס אתה יכול לבוא ולקחת את כספך בכל עת (פשוט למשוך מחברת ההשקעות את הכסף), ואין זה משנה מה הבנק עשה עם הכסף שלך, כפי שזה לא משנה מה עושה הבנק עם חשבונות יתר לקוחותיו בכל עת שהיא. זאת כמובן בתנאי שאין משיכת כספים המונית.
אני עדיין מפספס משהו.
אז איך הכסף שלי עושה כסף? אינני מדבר על פק"מים, שבהם הכסף שלי מצטרף עם כסף של עוד אלפי לקוחות הבנק ואני מקבל את חלקי. אני מדבר על השקעות שמנוהלות על ידי חברת השקעות חצונית, שאיננה הבנק עצמו.
אם החברה הזו השקיעה במשהו שהוכח בטעות – אני אפסיד כסף. זה חלק מהעסקא. או שאינני מבין נכון?
אתה מבין מצוין, אם השקעת במלצקי טכנולוגיות בע"מ והחברה פושטת את הרגל (מה שלא יכול לקרות במציאות כמובן) הלך הכסף שלך סלאמאת
אבנר-
בניגוד למה שאמר ניר, לא הבנת נכון. כשאתה פותח חשבון בחברנ את מהשאיר את הכסף בידי נאמן, והכסף יושב בחשבון בנק (שמתנהל ככל חשבון בנק!). לחברה אין גישה לכסף אלא רק לבנק. מה שהבנק עושה עם הכסף שלך דומה למה שהוא עושה עם כספם של יתר הלקוחות וכו'…
אבנר-
איך שאתה עושה כסף זה דרך קניית מניות שמוחזרות, כרגיל, במסלקת הבורסה. אם החברה פושטת רגל הניירות שלך עדיין מוחזקים שם. יש כמובן מקרי קצה אך זה לא רלוונטי כרגע.
[...] מרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי ב וגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמ הגו, יסה להראות שב יגוד למה שמסבירים ל ו כולם, לא רק שהמפולת לא גרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא ה כון: המפולת גרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא מש ה כמה מעט ממ ה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כ גד תוכ ית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את ה זק. תחת זאת, יש לאפשר לב קים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להב ות מחדש בלי תלות בממשל. [...]
אליסה:
מלחמת העולם השניה אכן הביאה לצמיחה: בארה"ב, באנגליה וגם בגרמניה הנאצית יותר אנשים עבדו מאשר לפני המלחמה, וליותר אנשים היה מה לאכול ואיפה לגור.
אני כמובן לא אומר שזו היתה דרך לגיטימית להוציא את העולם משפל כלכלי, אבל זו עובדה.
מלחמת העולם השניה לא הביאה לצמיחה בגרמניה הנאצית. נראה לי שבעזרת ההסדרים שנעשו אחרי מללחמת העולם השניה, אפשר היה להביא את העולם המערבי לצמיחה גם ללא מלחמת העולם השניה.
לפי המספרים שלי, 55 מיליון אנשים נהרגו, מחצית מאירופה נהרסה, ועשרות מיליונים נוספים נותרו נכים לכל ימי חייהם במלחמת העולם השנייה, צמיחה משונה הייתי אומר
אבי, כפי שניר מלצקי העיר, צמיחה משונה היא זו. מכל מקום, נתוני הצמיחה הכלכלית אינם משנים, שכן הנתון החשוב הוא רמת החיים של התושבים וזו ירדה במידה ניכרת בזמן המלחמה. למעשה, המשבר היה חריף יותר, שכן במלחמה הועסקו עשרות מליוני אנשים בכפייה בעבודה מסוכנת — וחלק נכבד מהם גם נפגע או מת ממנה — בלי שכר כלל. זו ירידה די משמעותית ברמת החיים.
אבי-
אורי כבר הציג את עיקר העניין, אך הרשה לי לחדד זאת מעט. הבעיה במה שאתה מתאר היא שאם יש גידול בצמיחה, קרי – בפעילות הכלכלית, אין הדבר אומר שהעניין הוא טוב. גם אם תתחיל להגדיל באופן ניכר את רכישותיך ותצא למסע קניות ברחבי השדרה החמישית תוכל לומר בסופו של יום שחלה צמיחה בפעילות הכלכלית שלך. אלא שהצמיחה הזו אולי העלתה היום את רמת חייך אך בסופו של דבר לאורך זמן היא תביא לירידה ברמת חייך (כי תצטרך לשלם ריבית על האוברדראפט וכו'). זו אחת הבעיות שקיימות עם מושגי הצמיחה הכלכלית המקובלים (וכך גם אירע בארה"ב – אף אחד לא קיזז מהתוצר את החוב העצום של האמריקאים שחלק גדול מאוד ממנו לא ייצר להם שום הכנסה עתידית).
אורי-
בהמשך לדברי לאבי, ובהקשר לרשימה של דובי ולציטוט של קיינס שם, האם אין זה נכון יותר למדוד צמיחה בצמיחה של הון ולא בפעילות הכלכלית? אם נמדוד צמיחה כך הרי שחובות שמגדילים הון יכולים להיטיב עם נתוני הצמיחה ואילו הוצאות נוסח קיינס דווקא מקטינים אותה, לא?
[...] דובי ק גיסר עו ה לאורי רדלר: [...]
אבי, עם כל הכבוד אתה טועה. תקרא בעיון את הקישור בתגובה הקודמת שלי, ונמשיך את הדיון אחרי כיפור. גמר חתימה טובה לכולם:-)
אליסה
הקישורים בתגובה הקודמת שלך הם מאד מעניינים. האמצעים המוצעים במקום תכנית פולסון, הם טובים יותר ומעמיקים יותר., אך המשבר בארה"ב איננו רק פיננסי אלא הוא גם כלכלי ומיבני.
יורי, לגבי הפתרונות שבקישור, שכחתי להוסיף הסתייגות פוטנציאלית שלי לגבי המכירות בחסר. אני לא מבינה בזה מספיק, אבל האינטואיציה שלי אומרת שהן לא חלק מהבעיה השורשית, ושזה לא יהיה חכם לאסור אותן (זה יהיה בבחינת "לירות בנושא המסר").
לגבי כלכלת ארה"ב בפרט, ובמערב בכלל, מעבר למשבר הפיננסי, הבעיה העיקרית בעיניי היא שהמשק של רוב מדינות המערב הפך ללא יצרני במהותו. תנחש מה הסיבה לכך?
אבי:
המלחמה הביאה להרס ואבדן חיי אדם שלא היו כמותם עד אז בהיסטוריה, בשלשת המדינות שהזכרת, ומחוצה להן. כשמדברים על צמיחה כוללת, פשוט אי אפשר להתעלם מהנתונים האלו. זה כמו שאם יש לי 7 ילדים, ואני אהרוג אחד מהם (האבטלה בשנת 40 באה"ב היתה יותר מ-14%), ואת הכסף שאחסוך אשקיע בעסק, וכך אביא לצמיחתו, ולשאר הילידים יש יותר מקום לגור. ראה משל החלונות השבורים.
מקורה של הצמיחה בארה"ב שלאחר המלחמה היה בקונגרס רפובליקאי (אנחנו מדברים על הזמנים בהם הרפובליקאים עדיין היו שמרנים באמת) שנבחר ב-46, ומדיניות השוק החופשי שלו. הצמיחה בגרמניה היתה בזכות תוכנית מרשל.
אפשר לטעון שלפחות חלק מהצמיחה מקורו גם הבתפתחויות הטכנולוגיות שהמלחמה זרזה את הופעתן, אבל אף אחד לא יודע איך ועד כמה ובאלו כיוונים היתה הטכנולוגיה מתפתחת ללא המלחמה. מלחמה היא אף פעם לא דבר טוב – אם כי לפעמים היא רע הכרחי.
אליסה
א. מקורה של הצמיחה בארה"ב היתה דרך כלכלית שכונתה אז "הקיינסיאניזם הצבאי". לשוק החופשי היו הרגולציות מתקופתו של רוזוולט. השיטה היתה לדעתי חלק בלתי נפרד ופועל יוצא ממדיניות של מאבק לדומיננטיות בעולם. יש המסבירים את השיטה במחשבה שמה שהוציא את ארה"ב מהמיתון היו ההוצאות הצבאיות הכבדות (התיאוריה הזאת גם מתייחסת לשיפור המצב הכלכלי בגרניה של היטלר בעליה בהוצאות הצבאיות). למותר לציין שאינני מקבל את ההנחות הללו.
ב. מסכים איתך לחלוטין לגבי דעתך על הקביעה שמילחמת העולם השניה הביאה לשיפור המצב הכלכלי.
ג. "הבעיה העיקרית בעיניי היא שהמשק של רוב מדינות המערב הפך ללא יצרני במהותו. "
לזה בדיוק התכוונתי כשכתבתי שהמשבר בארה"ב הוא כלכלי -מיבני. לגבי הסיבות לכך אינני צריך לנחש- הן ידועות .
אכן הן ידועות – קוראים להן 'רגולציה ממשלתית'.
מוזר שהדבר לא הוזכר קודם. הרעיון שמלחמות מביאות לצמיכה הוא כשל ידוע הקרוי "כשל החלון השבור" והוצג לראשונה על ידי בסטיאט
http://en.wikipedia.org/wiki/Parable_of_the_broken_window
גונזו: הזכרתי אותו פעמיים עם הקישור.
אליסה, אין שום קשר בין תוכנית מרשל לצמיחה בגרמניה. להפך.
אורי, תסביר לי?
אין הרבה צורך להסביר: לתוכנית מרשל לא היה שום קשר לצמיחה בגרמניה. למעשה, בחינה של הסיוע במסגרת התוכנית מעלה כי היה יחס הפוך בין היקף הסיוע (במונחים של דולרים לאדם) ומהירות ההתאוששות והצמיחה אחרי המלחמה. הצמיחה בגרמניה הייתה תוצאה של ביטול המשק המנוהל בפקודות מלמעלה כפי שהיה עד 1948 (האמריקנים, בעיקר, שלטו בגרמניה מכוח אותם צווי ניהול של הנאצים).
אורי
בתור משטר כיבוש לא היה להם שום כלי אחר.
י.ד.: ייתכן, אבל תוצאות הן תוצאות. אורי: תודה.
אליסה
הם לא היו שלטון מקומי שם. הם היו צבא כיבוש, וכצבא כיבוש הם דאגו לספק את צרכי האזור הכבוש, לא את הצמיחה. הצמיחה התחילה כשהם החליטו להקים מדינה גרמנית חופשית ודמוקרטית ואפשרו לאדונאואר לעלות. זה מספיק, לא?
אני לא מתווכחת. כשבקשתי מאורי שיסביר לי, לא הייתי צינית (אני בד"כ לא צינית:-)).
"מקורה של הצמיחה בארה“ב שלאחר המלחמה היה בקונגרס רפובליקאי (אנחנו מדברים על הזמנים בהם הרפובליקאים עדיין היו שמרנים באמת) שנבחר ב-46, ומדיניות השוק החופשי שלו.
אפשר לטעון שלפחות חלק מהצמיחה מקורו גם הבתפתחויות הטכנולוגיות שהמלחמה זרזה את הופעתן…"
לא ניתן להתעלם מההאצה המדעית והטכנולוגית של שנות המלחמה. המכ"מ (ואין ספור שיפורים בתעופה), האנרגייה הגרעינית והפניצילין הם רק כמה דוגמאות לטכנולוגיות שפיתוחן הואץ בסדרי גודל במהלך המלחמה.
אגב, הקונגרס השמרן, כביכול, שלאחר המלחמה מימן לימודי קולג' לכל חייל משוחרר.