בפסק הדין שניתן היום במשפטו של שי דרומי זיכו השופטים את החוואי מהדרום מאשמת הריגה ברוב של שלושה שופטים מול אחד. למרות הזיכוי מעוררת הקריאה בפסק הדין חמיצות. דרומי לא זוכה על בסיס זכות ההגנה על רכושו מפני תוקפן, אלא על יסוד ההנחה כי דרומי חשב כי הוא מצוי בסכנת חיים. כפי הנראה הדין הישראלי עדיין מעניק לתוקפן יתרון משפטי שהוא אינו ראוי לו.
החלק המשפטי בפסק הדין של משפט דרומי נפתח בדיון קצר בהגותו של אחד, ג'ון לוק:
הרציונל המשפטי חברתי העומד מאחורי סוגיית ההגנה העצמית נטוע בראשיתו בעצם זכותו הטבעית של הפרט להגן על חייו ועל רכושו, זכות אשר הייתה קיימת לו עוד "במצב הטבעי", עוד בטרם התקיימה מסגרת חברתית מדינית.
זכות זו המשיכה להתקיים גם לאחר מכן, עת ביקש האדם להעדיף את ההסדר החברתי על פני המצב הטבעי בו היה האדם חופשי ואדון לעצמו. (ראה ספרו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, "המסכת השניה- על הממשל המדיני".)
כך סבור לוק, כי במצב הטבעי היה האדם חופשי לפעול כרצונו מבלי שהיה זקוק לאיש ובהתאם היה זכאי הוא להגן על חייו, על חירותו ונכסיו, נכסים אשר עם הזמן למד האדם לצבור מעבר לצורך המידי שבהם, בבחינת רכישת עודף מעבר למה שהפרט זקוק לו לשימושו.
לגישתו, האדם העדיף לוותר על חירות מוחלטת זו ולהפוך לחלק מחברה, כשהוא כפוף לשלטון, בין השאר משיקולים כלכליים. כך, בעוד שבמצב הטבעי נשקפו סכנות לקניין הפרטי ובכל רגע היה חשוף הפרט לעימות מלחמתי אל מול מי שמבקש לתקוף אותו או את קניינו, מעניק ההסדר החברתי הגנה מפני מצב דברים זה. בהתאם, מאחר והפרט אינו יכול תמיד להקדיש את מלוא הזמן והאמצעים הדרושים לשם הבטחת קניינו יש צורך ברשות מרכזית שלטונית שתטפל בנושאי בטחון ובנושאים אחרים שהפרט אינו פנוי ולעיתים אף אינו יכול להתפנות אליהם ולעסוק בהם. לפיכך, סבור לוק כי עיקר התכלית שלשמה מתאחדים בני אדם במסגרת של קהיליות ומקבלים על עצמם את מרותו של השלטון הינה שמירה על קניינם ובהתאם, מופקדת בידי השלטון המשימה של השמירה על קניינם של תושביה.
טוען לוק כי במצב מלחמה, בו חייו או קניינו של הפרט מאוימים על ידי האחר, מקבל הפרט חזרה לידיו חלק מאותן זכויות טבעיות אותן הפקיד בידי השלטון, עת בחר בקיומה של מסגרת חברתית. כלומר, ברגע התקיפה, המעוררת את הצורך בתגובה מיידית לאותו מעשה תוקפנות, קיימת בעצם רגרסיה למצב הטבעי במובן זה ששבה למותקף זכותו הטבעית לעשות שימוש בכוח כדי להדוף את התוקף מאחר והתוקף אינו מאפשר למותקף לפנות ולקבל את עזרתו של השלטון – הגורמים בשלטון הממונים על אכיפת החוק"
עד כאן, סקירה של דברי לוק. מכאן, התפתלתלותו של בית המשפט הממסמסת למעשה את "הזכות הלוקיאנית":
"אולם, אם התוקף נסוג והתוקפנות נפסקה חייבת להיפסק גם התגובה לאותו מעשה תקיפה של התוקף כי בעצם הפסקת התקיפה, על ידי התוקף, חוזר המצב למצב המדיני והאכיפה חוזרת לידי השלטון. במילים אחרות, כאשר פסק מצב "המלחמה" הזכויות הטבעיות להתגונן מופקעות מידי היחיד חזרה לידי השלטון.
רציונל מחשבתי זה, מסביר את ההסדרים המשפטיים במדינות דמוקרטיות שונות אשר ראו בערך החיים – זכות האדם לגופו כבודו וחירותו כמו גם ערך הקניין – כזכות יסוד בסיסית שיש להגן עליה ובהתאם, הכירו בצורך להעניק לפרט הגנה בנסיבות בהן יידרש הוא להתמודד בעצמו עם מעשה תוקפני כלפי גופו או רכושו, בעת שהשלטון אינו מסוגל ליתן מענה או הגנה מידית לפרט המותקף וזאת בדרך של הכרה בזכותו של הפרט להגנה עצמית, המכירה באפשרות בה יידרש לעשות מעשה מתגונן אשר יש בו כדי להדוף את המתקפה"
המקרה של שי דרומי מתואר באריכות בפסק הדין המחזיק כ-95 עמודים. דרומי, חוואי המתגורר בהתיישבות בודדים בנגב, מצא את עצמו במשך תקופה ארוכה כקורבן להתנכלויות חוזרות ונשנות של פורצי לילה. במהלך תקופה ארוכה הרעילו הפורצים את הכלבים שלו, ניסו לגנוב את הטרקטור שלו, רצחו את אחד מהשכנים שלו וכפתו ופצעו שכן אחר. דרומי הגיש 16 תלונות במשטרה, אך הפשיטות על חוותו המשיכו, ואף חשוד לא נעצר.
האירוע המדובר, התרחש בשעת לילה מאוחרת, יצא דרומי מביתו לאדמתו לשמע רעשים. באדמתו נתקל דרומי בכלבו שהורעל, הוא ערב לתוקפיו האכזריים ונתקל בארבעה פורצים בשעה שניסו לחמוס את עדר העיזים שלו. ממרחק של 3.5 מטרים, הם נעצו בו מבט, ודרומי, לאחר שפלט ירייה לקרקע, שחרר צרור מהיר של חמשה כדורים (1.5 שניות) שהרג את אחד מהפורצים ופצע פורץ נוסף.
בית המשפט לא כפר בעובדות אלו. הוא לא כפר במניעי הפורצים, הוא לא כפר בהרעלת הכלב, הוא לא כפר בכך שלפרקים, הייתה לדרומי סיבה אמיתית לחשוש לחייו. לתפיסתם שלח השופטים חובת ההוכחה במשפט מוטלת על דרומי, השאלה אינה מתמקדת במעשיהם או במניע הנפשי שלהם, אלא בתפיסתו של דרומי. פורעי החוק הופכים בעיני השופטים לאזרחים שווי זכויות מהרגע בו הם אומרים – פוס! התחרטנו! לא משחקים! – חובת ההוכחה עוברת לדרומי, הבין את המסר לפני שירה או לא הבין.
כך מתמקד פסק הדין באותם שברירי שניה בהם ירה דרומי. הרף העין בו הפנו חלק מהפורצים (שניים מתוך הארבעה) את גבם והחלו לברוח מהחווה. השאלה המרכזית שעמדה לנגד השופטים היא: האם ידע דרומי בשעה שירה כי הפורצים אינם מהווים עוד סכנה מיידית לחייו?
למרבה המזל, תשובתו של בית המשפט לשאלה זו הייתה שלילית. אך דעת המיעוט של השופט אריאל ואגו, שתמך בהאשמת דרומי בהריגה, מצביעה על הבעייתיות בכיוון אותו לקחו השופטים בפסק הדין:
"אין לי ספק שהירי לא נעשה מתוך תכנון להריגה. מדובר באירוע קשה בו עמד דרומי זועם ומתוסכל על-רקע פגיעות חוזרות ונשנות, כשחש ששלטונות החוק לא מצליחים לספק את ההגנה. דרומי הוא מלח הארץ, אך קדושת החיים היא ערך בסיסי. דרומי ירה חמישה כדורים שפגעו במטרתם, כשברור שירי מהטווח הקצר יכול לגרום אף למות הקורבן.
הנפגעים מקליעי נשקו של דרומי לא היו עוברי אורח תמימים, הם באו אליו לפשוע ולגזול את רכושו ואפשר שהיו מתנכלים לו פיזית אלמלא הצליח להרתיעם ולהניסם בפעולותיו המוצדקות והנכונות, אלה שקדמו לירי הנוסף והמיותר. החברה לא מגנה רק על חייהם ושלמות גופם של אנשים נורמטיביים אלא נפרסת גם על חוטאים ואף על אלה הממררים את חיי זולתם".
תפיסת הצדק הטבעי שלי הפוכה מזו של יאגו. מטרתו של החוק היא לאפשר את קיומה של חברה בין כל אלו המוכנים לציית לו. העוברים על החוק מורחקים מהחברה (כלא), וזכויותיהם אינם צריכות לעמוד להם במקרים בהם ביקשו להפר את זכויותיהם של אחרים.
דרומי זכאי בדין מאותו הרגע בו הפורצים דרכו בחוותו ועד לרגע בו נעלמו מטווח הרובה שלו. מטרתה של מערכת המשפט היא למצוא האם מסכת העובדות תואמת את גרסתו של דרומי. האם מדובר באזרחים תמימים או בפורצים שביקשו להפר את זכויותיו.
"אם במחתרת נמצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים".בפסק הדין שניתן היום במשפטו של שי דרומי זיכו השופטים את החוואי מהדרום מאשמת הריגה ברוב של שלושה שופטים מול אחד. למרות הזיכוי מעוררת הקריאה בפסק הדין חמיצות. דרומי לא זוכה על בסיס זכות ההגנה על רכושו מפני תוקפן, אלא על יסוד ההנחה כי דרומי חשב כי הוא מצוי בסכנת חיים. כפי הנראה הדין הישראלי עדיין מעניק לתוקפן יתרון משפטי שהוא אינו ראוי לו.
החלק המשפטי בפסק הדין של משפט דרומי נפתח בדיון קצר בהגותו של אחד, ג'ון לוק:
הרציונל המשפטי חברתי העומד מאחורי סוגיית ההגנה העצמית נטוע בראשיתו בעצם זכותו הטבעית של הפרט להגן על חייו ועל רכושו, זכות אשר הייתה קיימת לו עוד "במצב הטבעי", עוד בטרם התקיימה מסגרת חברתית מדינית.
זכות זו המשיכה להתקיים גם לאחר מכן, עת ביקש האדם להעדיף את ההסדר החברתי על פני המצב הטבעי בו היה האדם חופשי ואדון לעצמו. (ראה ספרו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, "המסכת השניה- על הממשל המדיני".)
כך סבור לוק, כי במצב הטבעי היה האדם חופשי לפעול כרצונו מבלי שהיה זקוק לאיש ובהתאם היה זכאי הוא להגן על חייו, על חירותו ונכסיו, נכסים אשר עם הזמן למד האדם לצבור מעבר לצורך המידי שבהם, בבחינת רכישת עודף מעבר למה שהפרט זקוק לו לשימושו.
לגישתו, האדם העדיף לוותר על חירות מוחלטת זו ולהפוך לחלק מחברה, כשהוא כפוף לשלטון, בין השאר משיקולים כלכליים. כך, בעוד שבמצב הטבעי נשקפו סכנות לקניין הפרטי ובכל רגע היה חשוף הפרט לעימות מלחמתי אל מול מי שמבקש לתקוף אותו או את קניינו, מעניק ההסדר החברתי הגנה מפני מצב דברים זה. בהתאם, מאחר והפרט אינו יכול תמיד להקדיש את מלוא הזמן והאמצעים הדרושים לשם הבטחת קניינו יש צורך ברשות מרכזית שלטונית שתטפל בנושאי בטחון ובנושאים אחרים שהפרט אינו פנוי ולעיתים אף אינו יכול להתפנות אליהם ולעסוק בהם. לפיכך, סבור לוק כי עיקר התכלית שלשמה מתאחדים בני אדם במסגרת של קהיליות ומקבלים על עצמם את מרותו של השלטון הינה שמירה על קניינם ובהתאם, מופקדת בידי השלטון המשימה של השמירה על קניינם של תושביה.
טוען לוק כי במצב מלחמה, בו חייו או קניינו של הפרט מאוימים על ידי האחר, מקבל הפרט חזרה לידיו חלק מאותן זכויות טבעיות אותן הפקיד בידי השלטון, עת בחר בקיומה של מסגרת חברתית. כלומר, ברגע התקיפה, המעוררת את הצורך בתגובה מיידית לאותו מעשה תוקפנות, קיימת בעצם רגרסיה למצב הטבעי במובן זה ששבה למותקף זכותו הטבעית לעשות שימוש בכוח כדי להדוף את התוקף מאחר והתוקף אינו מאפשר למותקף לפנות ולקבל את עזרתו של השלטון – הגורמים בשלטון הממונים על אכיפת החוק"
עד כאן, סקירה של דברי לוק. מכאן, התפתלתלותו של בית המשפט הממסמסת למעשה את "הזכות הלוקיאנית":
"אולם, אם התוקף נסוג והתוקפנות נפסקה חייבת להיפסק גם התגובה לאותו מעשה תקיפה של התוקף כי בעצם הפסקת התקיפה, על ידי התוקף, חוזר המצב למצב המדיני והאכיפה חוזרת לידי השלטון. במילים אחרות, כאשר פסק מצב "המלחמה" הזכויות הטבעיות להתגונן מופקעות מידי היחיד חזרה לידי השלטון.
רציונל מחשבתי זה, מסביר את ההסדרים המשפטיים במדינות דמוקרטיות שונות אשר ראו בערך החיים – זכות האדם לגופו כבודו וחירותו כמו גם ערך הקניין – כזכות יסוד בסיסית שיש להגן עליה ובהתאם, הכירו בצורך להעניק לפרט הגנה בנסיבות בהן יידרש הוא להתמודד בעצמו עם מעשה תוקפני כלפי גופו או רכושו, בעת שהשלטון אינו מסוגל ליתן מענה או הגנה מידית לפרט המותקף וזאת בדרך של הכרה בזכותו של הפרט להגנה עצמית, המכירה באפשרות בה יידרש לעשות מעשה מתגונן אשר יש בו כדי להדוף את המתקפה"
המקרה של שי דרומי מתואר באריכות בפסק הדין המחזיק כ-95 עמודים. דרומי, חוואי המתגורר בהתיישבות בודדים בנגב, מצא את עצמו במשך תקופה ארוכה כקורבן להתנכלויות חוזרות ונשנות של פורצי לילה. במהלך תקופה ארוכה הרעילו הפורצים את הכלבים שלו, ניסו לגנוב את הטרקטור שלו, רצחו את אחד מהשכנים שלו וכפתו ופצעו שכן אחר. דרומי הגיש 16 תלונות במשטרה, אך הפשיטות על חוותו המשיכו, ואף חשוד לא נעצר.
האירוע המדובר, התרחש בשעת לילה מאוחרת, יצא דרומי מביתו לאדמתו לשמע רעשים. באדמתו נתקל דרומי בכלבו שהורעל, הוא ערב לתוקפיו האכזריים ונתקל בארבעה פורצים בשעה שניסו לחמוס את עדר העיזים שלו. ממרחק של 3.5 מטרים, הם נעצו בו מבט, ודרומי, לאחר שפלט ירייה לקרקע, שחרר צרור מהיר של חמשה כדורים (1.5 שניות) שהרג את אחד מהפורצים ופצע פורץ נוסף.
בית המשפט לא כפר בעובדות אלו. הוא לא כפר במניעי הפורצים, הוא לא כפר בהרעלת הכלב, הוא לא כפר בכך שלפרקים, הייתה לדרומי סיבה אמיתית לחשוש לחייו. לתפיסתם שלח השופטים חובת ההוכחה במשפט מוטלת על דרומי, השאלה אינה מתמקדת במעשיהם או במניע הנפשי שלהם, אלא בתפיסתו של דרומי. פורעי החוק הופכים בעיני השופטים לאזרחים שווי זכויות מהרגע בו הם אומרים – פוס! התחרטנו! לא משחקים! – חובת ההוכחה עוברת לדרומי, הבין את המסר לפני שירה או לא הבין.
כך מתמקד פסק הדין באותם שברירי שניה בהם ירה דרומי. הרף העין בו הפנו חלק מהפורצים (שניים מתוך הארבעה) את גבם והחלו לברוח מהחווה. השאלה המרכזית שעמדה לנגד השופטים היא: האם ידע דרומי בשעה שירה כי הפורצים אינם מהווים עוד סכנה מיידית לחייו?
למרבה המזל, תשובתו של בית המשפט לשאלה זו הייתה שלילית. אך דעת המיעוט של השופט אריאל ואגו, שתמך בהאשמת דרומי בהריגה, מצביעה על הבעייתיות בכיוון אותו לקחו השופטים בפסק הדין:
"אין לי ספק שהירי לא נעשה מתוך תכנון להריגה. מדובר באירוע קשה בו עמד דרומי זועם ומתוסכל על-רקע פגיעות חוזרות ונשנות, כשחש ששלטונות החוק לא מצליחים לספק את ההגנה. דרומי הוא מלח הארץ, אך קדושת החיים היא ערך בסיסי. דרומי ירה חמישה כדורים שפגעו במטרתם, כשברור שירי מהטווח הקצר יכול לגרום אף למות הקורבן.
הנפגעים מקליעי נשקו של דרומי לא היו עוברי אורח תמימים, הם באו אליו לפשוע ולגזול את רכושו ואפשר שהיו מתנכלים לו פיזית אלמלא הצליח להרתיעם ולהניסם בפעולותיו המוצדקות והנכונות, אלה שקדמו לירי הנוסף והמיותר. החברה לא מגנה רק על חייהם ושלמות גופם של אנשים נורמטיביים אלא נפרסת גם על חוטאים ואף על אלה הממררים את חיי זולתם".
תפיסת הצדק הטבעי שלי הפוכה מזו של יאגו. מטרתו של החוק היא לאפשר את קיומה של חברה בין כל אלו המוכנים לציית לו. העוברים על החוק מורחקים מהחברה (כלא), וזכויותיהם אינם צריכות לעמוד להם במקרים בהם ביקשו להפר את זכויותיהם של אחרים.
דרומי זכאי בדין מאותו הרגע בו הפורצים דרכו בחוותו ועד לרגע בו נעלמו מטווח הרובה שלו. מטרתה של מערכת המשפט היא למצוא האם מסכת העובדות תואמת את גרסתו של דרומי. האם מדובר באזרחים תמימים או בפורצים שביקשו להפר את זכויותיו.
"אם במחתרת נמצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים".
בפסק הדין שניתן היום במשפטו של שי דרומי זיכו השופטים את החוואי מהדרום מאשמת הריגה ברוב של שלושה שופטים מול אחד. למרות הזיכוי מעוררת הקריאה בפסק הדין חמיצות. דרומי לא זוכה על בסיס זכות ההגנה על רכושו מפני תוקפן, אלא על יסוד ההנחה כי דרומי חשב כי הוא מצוי בסכנת חיים. כפי הנראה הדין הישראלי עדיין מעניק לתוקפן יתרון משפטי שהוא אינו ראוי לו. (כתב: רותם סלע)
החלק המשפטי בפסק הדין של משפט דרומי נפתח בדיון קצר בהגותו של אחד, ג'ון לוק:
"הרציונל המשפטי חברתי העומד מאחורי סוגיית ההגנה העצמית נטוע בראשיתו בעצם זכותו הטבעית של הפרט להגן על חייו ועל רכושו, זכות אשר הייתה קיימת לו עוד "במצב הטבעי", עוד בטרם התקיימה מסגרת חברתית מדינית.
זכות זו המשיכה להתקיים גם לאחר מכן, עת ביקש האדם להעדיף את ההסדר החברתי על פני המצב הטבעי בו היה האדם חופשי ואדון לעצמו. (ראה ספרו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, "המסכת השניה- על הממשל המדיני".)
כך סבור לוק, כי במצב הטבעי היה האדם חופשי לפעול כרצונו מבלי שהיה זקוק לאיש ובהתאם היה זכאי הוא להגן על חייו, על חירותו ונכסיו, נכסים אשר עם הזמן למד האדם לצבור מעבר לצורך המידי שבהם, בבחינת רכישת עודף מעבר למה שהפרט זקוק לו לשימושו.
לגישתו, האדם העדיף לוותר על חירות מוחלטת זו ולהפוך לחלק מחברה, כשהוא כפוף לשלטון, בין השאר משיקולים כלכליים. כך, בעוד שבמצב הטבעי נשקפו סכנות לקניין הפרטי ובכל רגע היה חשוף הפרט לעימות מלחמתי אל מול מי שמבקש לתקוף אותו או את קניינו, מעניק ההסדר החברתי הגנה מפני מצב דברים זה. בהתאם, מאחר והפרט אינו יכול תמיד להקדיש את מלוא הזמן והאמצעים הדרושים לשם הבטחת קניינו יש צורך ברשות מרכזית שלטונית שתטפל בנושאי בטחון ובנושאים אחרים שהפרט אינו פנוי ולעיתים אף אינו יכול להתפנות אליהם ולעסוק בהם. לפיכך, סבור לוק כי עיקר התכלית שלשמה מתאחדים בני אדם במסגרת של קהיליות ומקבלים על עצמם את מרותו של השלטון הינה שמירה על קניינם ובהתאם, מופקדת בידי השלטון המשימה של השמירה על קניינם של תושביה.
טוען לוק כי במצב מלחמה, בו חייו או קניינו של הפרט מאוימים על ידי האחר, מקבל הפרט חזרה לידיו חלק מאותן זכויות טבעיות אותן הפקיד בידי השלטון, עת בחר בקיומה של מסגרת חברתית. כלומר, ברגע התקיפה, המעוררת את הצורך בתגובה מיידית לאותו מעשה תוקפנות, קיימת בעצם רגרסיה למצב הטבעי במובן זה ששבה למותקף זכותו הטבעית לעשות שימוש בכוח כדי להדוף את התוקף מאחר והתוקף אינו מאפשר למותקף לפנות ולקבל את עזרתו של השלטון – הגורמים בשלטון הממונים על אכיפת החוק"
עד כאן, סקירה של דברי לוק. מכאן, התפתלתלותו של בית המשפט, שאינו מדקדק בפרשנות של הובס, וממסמס למעשה את "הזכות הלוקיאנית":
"אולם, אם התוקף נסוג והתוקפנות נפסקה חייבת להיפסק גם התגובה לאותו מעשה תקיפה של התוקף כי בעצם הפסקת התקיפה, על ידי התוקף, חוזר המצב למצב המדיני והאכיפה חוזרת לידי השלטון. במילים אחרות, כאשר פסק מצב "המלחמה" הזכויות הטבעיות להתגונן מופקעות מידי היחיד חזרה לידי השלטון. "
רציונל מחשבתי זה, מסביר את ההסדרים המשפטיים במדינות דמוקרטיות שונות אשר ראו בערך החיים – זכות האדם לגופו כבודו וחירותו כמו גם ערך הקניין – כזכות יסוד בסיסית שיש להגן עליה ובהתאם, הכירו בצורך להעניק לפרט הגנה בנסיבות בהן יידרש הוא להתמודד בעצמו עם מעשה תוקפני כלפי גופו או רכושו, בעת שהשלטון אינו מסוגל ליתן מענה או הגנה מידית לפרט המותקף וזאת בדרך של הכרה בזכותו של הפרט להגנה עצמית, המכירה באפשרות בה יידרש לעשות מעשה מתגונן אשר יש בו כדי להדוף את המתקפה"
המקרה של שי דרומי מתואר באריכות בפסק הדין המחזיק כ-95 עמודים. דרומי, חוואי המתגורר בהתיישבות בודדים בנגב, מצא את עצמו במשך תקופה ארוכה כקורבן להתנכלויות חוזרות ונשנות של פורצי לילה. המתנכלים חסרי הפנים הרעילו את הכלבים שלו, ניסו לגנוב את הטרקטור שלו, רצחו את אחד מהשכנים שלו וכפתו ופצעו שכן אחר. דרומי הגיש 16 תלונות במשטרה, אך הפשיטות על חוותו המשיכו, ואף חשוד לא נעצר.
האירוע המדובר התרחש בשעת לילה מאוחרת. דרומי יצא לאדמתו לשמע רעשים חשודים. לאחר מספר מטרים נתקל בכלבו שהתנהג בצורה מוזרה לאחר שהורעל, הוא הבין שהוא איננו לבד, ערב לפורצים, ולאחר זמן מה נתקל בארבעתם בשעה שניסו לחמוס את עדר העיזים שלו. הוא הביט בהם, והם, ממרחק של 3.5 מטרים, נעצו בו מבט. דרומי, פלט ירייה לקרקע ולאחריה שחרר צרור מהיר של חמשה כדורים (1.5 שניות) שהרג את אחד מהפורצים ופצע פורץ נוסף.
בית המשפט לא כפר בעובדות אלו. הוא לא כפר במניעי הפורצים, הוא לא כפר בהרעלת הכלב, הוא לא כפר בכך שלפרקים, הייתה לדרומי סיבה אמיתית לחשוש לחייו. עם זאת, לתפיסתם של השופטים חובת ההוכחה במשפט מוטלת על דרומי, השאלה אינה מתמקדת במעשיהם או במניע הנפשי שלהם, אלא בתפיסתו של דרומי. בעיני השופטים פורעי החוק הם אזרחים שווי זכויות מהרגע בו הם אומרים – פוס! התחרטנו! לא משחקים! – חובת ההוכחה עוברת לדרומי, הבין את המסר שניסו להעביר לו לפני שירה או לא הבין.
פסק הדין מתמקד ומתפלפל סביב אותם שברירי שניה בהם ירה דרומי. הרף העין בו הפנו חלק מהפורצים (שניים מתוך הארבעה) את גבם והחלו לברוח מהחווה. השאלה המרכזית שעמדה לנגד השופטים היא: האם ידע דרומי בשעה שירה כי הפורצים אינם מהווים עוד סכנה מיידית לחייו?
למרבה המזל, תשובתו של בית המשפט לשאלה זו הייתה שלילית. אך דעת המיעוט של השופט אריאל ואגו, שתמך בהאשמת דרומי בהריגה, מצביעה על הבעייתיות בכיוון אותו לקחו השופטים בפסק הדין:
"אין לי ספק שהירי לא נעשה מתוך תכנון להריגה. מדובר באירוע קשה בו עמד דרומי זועם ומתוסכל על-רקע פגיעות חוזרות ונשנות, כשחש ששלטונות החוק לא מצליחים לספק את ההגנה. דרומי הוא מלח הארץ, אך קדושת החיים היא ערך בסיסי. דרומי ירה חמישה כדורים שפגעו במטרתם, כשברור שירי מהטווח הקצר יכול לגרום אף למות הקורבן."
"הנפגעים מקליעי נשקו של דרומי לא היו עוברי אורח תמימים, הם באו אליו לפשוע ולגזול את רכושו ואפשר שהיו מתנכלים לו פיזית אלמלא הצליח להרתיעם ולהניסם בפעולותיו המוצדקות והנכונות, אלה שקדמו לירי הנוסף והמיותר. החברה לא מגנה רק על חייהם ושלמות גופם של אנשים נורמטיביים אלא נפרסת גם על חוטאים ואף על אלה הממררים את חיי זולתם".
תפיסת הצדק הטבעי שלי הפוכה מזו של ואגו. מטרתו של החוק היא לאפשר את קיומה של חברה בין כל אלו המוכנים לציית לו. העוברים על החוק מורחקים מהחברה (כלא), וזכויותיהם אינם צריכות לעמוד להם במקרים בהם ביקשו להפר את זכויותיהם של אחרים.
דרומי זכאי בדין מאותו הרגע בו הפורצים דרכו בחוותו ועד לרגע בו נעלמו מטווח הרובה שלו. מטרתה של מערכת המשפט היא למצוא האם מסכת העובדות תואמת את גרסתו של דרומי. האם מדובר באזרחים תמימים או בפורצים שביקשו להפר את זכויותיו.
"אם במחתרת נמצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים".
גייטנר במכתב ליו"ר הסנאט – תגדילו לי את מסגרת האובדראפט. באמצע אוקטובר צפויה מצבת החוב האמריקאית לנסוק לגבול מסגרת האשראי הנוכחית -
אחת מהמגרעות שבלהיות חברה של יו הפנר היא עוצר היציאות שמוטל כל ערב,מצד שני דמי הכיס הם 1,000$ בשבוע, 
בוושינגטון פוסט מנסים לעשות סדר בתוכנית תמריצים בת 819 מיליארד דולר. הידעת?
"אני רואה את תחילת סופו של המיתון בארה"ב" – 
כלכלנים התנהגותיים צודקים שהם מצביעים על המגבלות הקוגנטיביות של התפיסה האנושית. אבל האם אותן מגבלות לא צפויות לחול עליהם כרגולטוריים? 
בועת האשראי הבאה? סטודנטים סינים מתחילים לגלות את נפלאות כרטיסי האשראי. 
רוברט מקנמרה היה דוגמא חיה לאמירה: שכל זה לא הכל בחיים. האיש הכי חכם בחדר, הסטטיסטיקאי שהמציא את פורד מחדש ושר ההגנה הכושל של מלחמת ויאטנם. 
לאור המצב הכלכלי נרתמים אברכי הציבור הליטאי לחתימה על התחייבות מיוחדת: 
האוצר יקפיא העברת כספים לאוניברסיטת בר אילן לאחר שזו סרבה להעביר את נתוני השכר של הסגל המנהלי. 
סין יכולה להציל את העולם. אם רק היואן יסחר בחופשיות מול הדולר, האמריקאים יפשילו שרוולים ויתחילו לייצא במרץ למזרח, וחזירים יעופו (?!) 
הבלוג "עקרונות כלכליים" בסקירה על הקצפת של הבלוגספירה הכלכלית ועל הדובדבן: 
שום קבוצה של אנשים, חכמים ככל שיהיו, לא יכולה לקבוע בצורה מושכלת את מחיר הכסף. 
"מאה וחמישים שנה בכלא יעזרו לו לשמור על כושר קטלני". אתר החדשות הבדיוני 
טום וולף במסע אל ישוביהם, חייהם, מועדוניהם ובעיקר אל נבכי נפשם של מנהלי קרנות הגידור. על 
1.This is very remininscent of the Boernie Goetz case in America, where a man was convicted of firearms charges because the prosecutor could not get him on the manslaughter charge due to self-defense claims.
2.The judge in Israel is not bound to convict every criminal who is technically guilty. The judges here decided to convict Shai Dromi on a 'firearms charge' in relation to a .22LR rifle. These are not designed as weapons (though of course, as the case proved, one can technically kill with them). These are designed as sporting weapons, and in Europe they're often sold without licenses (note I am deliberately avoiding discussion of the US policy). I think it was petty to convict for possession under the circum
3.I realize that adoption of US-like firearms laws is currently not a possibility in Israel, but I think this is proof should relax them, if even slightly. Under the current laws, most citizens of Israel cannot own weapons at all:
http://server103.http.co.il/~hamitvac/files/wordocs/tavchinim.pdf
Perhaps it would be best to except some types of weapons from the licensing requirements, or at least make it easy to purchase one. Specifically, rifles and shotguns are classic home defense weapons and they cannot really be comfortably carried or used by criminals (in the US, the gun-ownership utopia/dystopia, rifle murders constitute about 3% of total murders, even though dozens of millions of people have them). Such a limited reform would allow men like Dromi to defend themselves.
זה נדמה לי דיון מוסרי יותר מענין "קפיטליסטי". מרגע שלא נשקפה סכנה מידית לדרומי או לרכושו לא היתה שום סיבה רציונלית לירי שלו. גם לגנבים בסופו שלדבר יש זכות על הרכוש שלהם ובטח על החיים שלהם.
ביום שבישראל יהיה חוק שבעקבותיו יוציאו גנבים להורג אפשר יהיה לקבל שאדם יורה במי שפרץ לביתו. בינתיים מבצעי פיגועים גדולים יושבים בכלא אז שום סיבה שדוקא הגנב הקטן יוצא להורג.
יישר כח, רותם, גם על התגובה המהירה, ובעיקר על תוכן הפוסט.
MicroBalrog: indeed. This is also, BTW, reminiscent of a case in Britain a few years back (the name of the guy eludes me now), with one huge difference – that of the verdict.
מרק, אכן דיון יותר מעניין, כי הוא נוגע נגיעה עמוקה יותר לאותם יסודות עליהם מתבססים כל הנושאים האחרים הנדונים באתר זה, כולל אלו הכלכליים.
1. לאדם יש זכות* להגן על רכושו (כולל גופו) גם אם הסכנה איננה מידית, בעיקר על רקע ניסיונו הממושך של דרומי בעניין אזלת ידה של המשטרה להגן עליו.
2. בתור אחת שלא מאמינה ב'זכויות טבעיות' (ויסלח לי מר לוק), אני משתמשת במילה זו כדי לתאר הסכמים בלתי כתובים בין חברי קהילה (מדינה או כל חברה אחרת) שלא לפגוע אחד ברכושו (כולל גופו) של האחר. שוב, להדגיש: 'זכויות' הן הסכמים כמו כל הסכם אחר, 'חוקים' הם הגרסה הכתובה של אותם הסכמים.
עצם היותם גנבים היא הפרה של אותם הסכמים (הידועים, כאמור, כ'זכויות'). הפרה של הסכם כלפי צד אחד או יותר תמיד פוטרת את אותם הצדדים מקיום ההסכם כלפי הצד המפר.
As if on cue, a Brit friend supplied that guy's name: Tony Martin.
מרק,
תחשוב על הסיטואציה, מי שיצר אותה, והמניעים הראשוניים של כל אחד מהשחקנים.
פורץ, פותח את הלילה בידיעה כי מטרתו היא לפגוע באדם אחר או ברכושו. הפעולה בה הוא נוקט – פריצה לבית, היא פעולה שאינה חוקית או מוסרית גם בעיניו, ובוודאי שאינה נעשית בתיאום.
בצידה השני של המשוואה, הנפרץ.
אותו אזרח שביקש לבלות ערב מועל כוכב נולד או הקפיטליסט היומי ושנקלע בעל כורחו לסיטואציה בה ביקש פלוני להפר את זכויותיו הטבעיות. סיטואציה שהיא מטבעה מפחידה, לאזרח אין שום יכולת לדעת מהן מטרותיו או האמצעים בהם ישתמש הפורץ בכדי להשיג את מטרות אלו.
להטיל בשלב זה את האחריות להתרחשויות על כתפיו של הנפרץ איננה הגיונית.
הוא לא בחר בפריצה כפי שלא בחר במלחמה. הוא לא אמור להגיד לפורץ – "חכה שניה", וללכת להתייעץ עם דורית בינייש או עם מרק בכדי לדעת מה לעשות.
תגובתו היא בהגדרה תגובה מידתית כיוון שהיא בוצעה כלפי פעולה שהיא בלתי סבירה (ובוודאי בלתי מידתית) שהפרה את זכויותיו הבסיסיות ביותר, ומבחינתו היא גם בעלת פוטנציאל להפר את זכויות נוספות.
זאת ועוד. אני מאמין שמדיניות משפטית של "אם במחתרת נמצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים", תקטין את מספר העבירות וכך תשרת את החברה בצורה טובה יותר.
I don't think it really works this way, Mark. Let me explain why.
Suppose you're in a pitched fight with me. You come to my house in a car You attack me, I fight back, soon enough the bullets are flying and the whole thing is a righgt mess. Suddenly you turn your back to me and run to your car. Am I to assume you're running away? Or maybe you want to bring a more powerful weapon?
This is not to say that one should be allowed to chase down one's attackers when they're fleeing and kill them. But it's important to understand that once violence begins, it's sometimes difficult to judge precise delineations of whether the attacker is still dangerous to you or not. People – even pepole with professional training, which Dromi did not have – are often naturally confused and excited and cannot look into the mind of their attacker. Because of this, the courts should properly allow these people a very wide leeway in these cases.
ראשית אני רוצה לומר שבהחלט מדובר בנושא קפיטליסטי ממדרגה ראשונה. מדובר כאן בזכות לרכוש. הפורצים באו במטרה לפגוע בזכות בסיסית של אדם אחר, ב"חוזה החברתי" של הזכויות הם הראשונים שהפרו את החוזה ולכן לא יכולים לדרוש מהצד השני שיכבד את החלק שלהם בחוזה החברת (הזכות לחיים). מי שהפר את הזכות הבסיסית של צד אחד מאבד את הזכות שלו, ז"א לפורץ אין זכות לחיים. זה לא אומר שחייבים להטיל עונד מוות על גנבים, אבל זה אומר שמותר להטיל עליהם עונש מוות בדיוק כמו שמותר להטיל עליהם עונש מאסר, בשני המקרים אנחנו מסכימים שמותר להפר זכות בסיסית של מי שהיה הראשון להפר זכויות של אחרים.
הבעיה שמציקה כאן לרוב האנשים זה שאת עונש המוות או את עונש המאסר אנחנו מעדיפים שיפסוק בית המשפט ולא שאיש יעשה משפט לעצמו כמו במקרה שי דרומי. כמובן שזה המצב העדיף, אבל בפועל יש מקרים בהם האזרח ניצב מול אדם שבא להפר את זכויותיו ואין לו יכולת באותו רגע להעזר ברשויות המוסמכות (כמו במקרה שי דרומי) וברור שבמקרה כזה האדם לא נשלל מזכויותיו ומותר לו להגן על זכויותיו לבדו במקרה כזה.
כרמל, אני מסכימה אתך בעניין עונש מאסר, אבל ממש לא מסכימה בעניין עונש מוות. אני דווקא ממש לא רוצה שלמדינה תהיה היכולת להטיל עונש מוות על אזרחיה משתי סיבות: עונש מוות הנו בלתי הפיך, והסיכויים שמערכת אכיפת החוק תרשיע אדם חף מפשע הם גבוהים מדי גם אם היו קרובים מאד לאפס (ומנסיוננו הם לא).
מאמר מצוין.
יש לי שתי הערות קטנטנות, בעקבות הדיון:
1. הדיון קפיטליסטי במובן הזה שאין הפרדה בין זכות האדם לחייו ובין זכות האדם לרכושו.
2. מדינת ישראל פתחה, מבלי משים, פתח להגנה הולכת ומתגברת על זכות האדם לרכושו. אולי עוד נזכה לכך שמדיתנ ישראל תכיר בזכות אזרחיה לרכושם, לא רק מפני גנבים בדואים אלא גם מפני מחוקקים ישראליים.
אליסה-
בעניין עונש המוות יש טיעון נוסף. הטלת עונש מוות עשויה דווקא להגדיל את מספר מקרי הרצח (זה לא הכרחי אך בגדר האפשר).
ובעניין שי דרומי – מי אמר שלאחר שהפושעים עזבו את השטח של דרומי אך לא הסתלקו מטווח הראיה שלו הסכנה מעל ראשו חלפה? אם מדובר במקרים חוזרים ונשנים הרי שדי ברור שהסכנה לא חלפה ומכיוון שהמדינה לא טיפלה בפושעים (וליתר דיוק – נמנעה במכוון מלטפל בהם והפקירה את דרומי לגורלו) הרי שלשי דרומי יש כל זכות לירות כדי להרוג, ואפילו אם הם נסים באותו רגע על נפש!
ברצוני להאיר את נושא התיכנון המוקדם של הפורצים !!
ראשית זו לא היתה הפעם הראשונה ,דרומי סבל במשך זמן רב ממכת הגנבות
והשחתת הרכוש בחווה ..
הפורצים הרעילו את הכלבים וחיבלו במערכת ההזעקה
לאורך תקופה ארוכה הזעיק דרומי את המשטרה ונענה שאין באפשרותם לעזור
מכל מני סיבות!!
לפי פסק הדין דרורי היה מתוסכל בעת הירי שהרי המשטרה לא עוזרת הכלבים הורעלו ומערכת ההזעקה נוטרלה נשאר רק דרומי להגן על דרומי!!
לאור כל זאת כל אדם סביר יקום להגן על עצמו ורכושו !!
יש לשים לב שמאז המקרה לא היה ולו נסיון בודד אחד לחבל או לפרוץ לחווה של דרומי
i dont understand hebrew sorry
שתי הערות קטנות: נראה לי שהפרת קדושת הקניין כמוה כהפרת הזכות לחיים. כל הקיום שלנו תלוי בכך שתכובד זכותנו על רכושנו, שיכובדו הסכמים. אדם שרכושו נבזז באופן מתמיד לא יכול לפרנס ובסופו של דבר לא יכול לשרוד. חברה לא יכולה להתקיים במצב של ביזה מתמדת ובסופו של דבר אין קיום גם ליחיד.
באותו הקשר אני רוצה לעשות הגהה קטנה לפסקה לפני האחרונה כשאני מחליף את המילה חוק במילה מוסר:
-תפיסת הצדק הטבעי שלי הפוכה מזו של יאגו. מטרתו של המוסר היא לאפשר את קיומה של חברה בין כל אלו המוכנים לציית לו. העוברים על המוסר מורחקים מהחברה (כלא), וזכויותיהם אינם צריכות לעמוד להם במקרים בהם ביקשו להפר את זכויותיהם של אחרים-
נכון להיום רוב החוקים הינם חוקים לא מוסריים שלמעשה תומכים בביזה ובכך מקרבים את החברה שלנו לקיצה.
מהבחינה הזאת דרומי עשה שירות גדול לחברה בכך שיצר הרתעה בפני הבוזזים.
דוגמנגדית: איך זה?
מאמר מצוין! פשוט אין מה להוסיף. אך מעבר לעניין המוסרי עליו לדעתי כולנו מסכימים (שי דרומי פעל בצורה מוסרית ומתבקשת) מעניין גם העניין הפוליטי- גופים וחברי כנסת מגזריים היו הראשונים לקום ולמחות כנגד החוק הזה (ללא כל דיון במוסריותו) בטענה כי החוק וההחלטה הם גזעניים. נשאלת השאלה- הייתכן שהחוק אכן פוגע במגזר מסוים? ואם התשובה חיובית- לא נוצרה כאן בעיה שהיא הרבה יותר חמורה ממוסריותו של שי דרומי? ציבור שלם שנהנה מזכויותיו על פי האמנה החברתית אך מנגד לא עומד בהתחיבויותיו לנהוג על פיה?
מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.
הערה לדיון:
"אם במחתרת נמצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים". ומיד הוא אומר "אם זרחה השמש עליו" – היינו, יודע בבירור שלא יהרגהו – "דמים לו".
אין צורך לומר שלא צריך להתחיל לחשב אם הוא בסכנת חיים.
עד כמה שאני תומך גדול בחופש הקניין, אל לנו להעריך את הקניין בצורה אבסולוטית יותר מאשר את החיים.
כל אחד שיהיה רעב לפת לחם, או על סף מוות מרעב – הרי שיצר ההשרדות העצמית שלו מרשה לו ואף מכריחה אותו לגנוב אם יהיה בכך צורך.
כך גם בין מדינות – אם כדי לשרוד ולהגן על עצמך, עליך להחרים רכוש או קרקעות – זוהי פגיעה מוצדקת בחופש הקניין.
באמת דניאל? בוא הראה לי דוגמה שאינה מופרכת מן היסוד למצב בוא אדם יגבע מרעב אם לא יגנוב.
ד"א, כפי שכבר רמז אסף, אין שום אפשרות לנתק בין חיי אנוש לבין קניין.
אליסה-
זה די פשוט; יש כאן שני כוחות מנוגדים. האחד – הטלת עונש מוות על רצח, למשל, בוודאי תרתיע חלק מהרוצחים בפוטנציה. אלא שמצד שני יהיה לרוצחים שלא הורתעו תמריץ חזק מאוד לחסל עדים…
נכון, לא חשבתי על זה.
הערה קטנה. שם השופט בדעת המיעוט , כפי שרותם כתב ברישא של המאמר,הוא אריאל ואגו . בסיפא של המאמר הוא מאזכר שנית את שמו של השופט , רק עם פליטת מקלדת פרויידיאנית משהו : "תפיסת הצדק הטבעי שלי הפוכה מזו של יאגו". אכן, ואגו התגלה כיאגו לא קטן.
לא כל זכות טבעית (או חברתית, הסכמית וכו') שמפרים אותה מצדיקה עונש מוות, האם נתמוך בעונש מוות על גניבה ושוד?
מצד שני ברור שלא נשלם כל מחיר כלכלי בשל הזכות לחיים (אם כן הייני מוציאים את כל הכנסתנו הפנויה על בריאות ביטחון וכדומה) ולפיכך יתכן ואדם שעומד בפני מצב שבלתי אפשרי לחיות בו יהיה מותר לו להרוג את מי שגורם למצב זה.
בקיצור אני בהתלבטות.
YB:
אתה מוכרח לעשות את ההבחנה בין 'זכות טבעית' ל"זכות" הסכמית כדי לפתור את ההתלבטות שלך.
אליסה, אולי תבארי את דבריך?
רוצח שרצח, ועומד לפני מאסר עולם, בכל מקרה יהיה לו תמריץ חזק מאוד לרצוח עדים.
אליסה – לדוגמה שאת מחפשת קוראים מדינת ישראל,
והליברליזם הקלאסי (ובפרט ז'בוטינסקי), הצדיקו את כיבוש ארץ ישראל כהכרחי לשמירה על בטחון העם היהודי, ולהשרדותו – וזאת על אף נטילת הרכוש שנלוותה לו.
דניאל-
בוודאי שתהיה לו. השאלה לא היתה למה לא כדאי להטיל עונש מוות על רצח. אגב, נראה לי שהתמריץ לרצוח עדים בהינתן מאסר עולם הוא קטן יותר (למרות שלא התנסיתי בכך…).
ובעניין הדוגמא שלך – היא מופרכת!
אכן הדוגמה מופרכת, דניאל – תצטרך להתאמץ קצת יותר. וגם: אין לי שום עניין בליברליזם (קלאסי או מכל סוג אחר), או כל "איזם" אחר, מלבד אינדיוידואליזם. ז'בוטינסקי גם תמך במדינת רווחה – אז מה?
YB: אנסה. אולי פספסת, אבל לעיל ציינתי כבר שאני לא מאמינה בדבר שנקרא 'זכויות' במובן הרגיל של המילה, אלא בהסכמים מרצון (כתובים או לא), והחובה לקיימם. אם תנסה להפנים נקודת ראות זו (אתה לא חייב להסכים לה, תתייחס אל זה כאל תרגיל מחשבתי), תראה שמילים כמו 'עונש', 'תמיכה' ועוד מאבדות גם הן את משמעותן הרגילה, והכל הופך להיות תנאים של הסכם שמקיימים אותם או לא. כמובן שראיה זו היא לצורך שיפוט אובייקטיבי בלבד: מבחינה סובייקטיבית כולנו מאמינים בכל מני דברים (רצח – טוב או רע, גנבה – טוב או רע, בשר עם חלב – טוב או רע, חייזרים – יש או אין, וכו'). מה שקורה במציאות הפיזית זה שאנחנו מנסים להתאים כמה שיותר את התנאים האובייקטיביים (כמו למשל תנאים של הסכמים שונים) לאמונות הסובייקטיביות שלנו. זו אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים להתרועע עם אנשים שאמונותיהם כמה שיותר דומות לשלנו.
מדובר פה במצב הרבה יותר חמור ממצב "מלחמה", מדובר פה ב"פשיטת רגל".
מצב "מלחמה" הוא מצב זמני מטבעו, ולא מציאות קבועה. לכן ביצוע מה שביום רגיל הוא "עברה", כדי לשמור על עקרונות הצדק נתפס כ"פטור חוקי".
במקרה זה מדובר באדם שבאופן יום יומי נתקל במצב בו זכויותיו לרכוש ואפילו לביטחון אינן נשמרות. פניותיו למשטרה על ביצוע עבירה זכו להתעלמות, הגדר שגידר בה את ביתו, נגנבה,האזעקה הושחתה, הכלבים שהושמו כדי להגביר את ביטחונו הומתו, אפילו הזכות לירות באויר או לאיים על תוקפיו בנשק ניטלה ממנו.
פשיטת רגל מוחלטת שלא מאפשרת לאדם שום דרך לשמור על רכושו וחייו באופן חוקי.
במצב כזה יש למדינה מספר אפשרויות –
או לתת לזקוקים לכך את ההגנה המשטרתית הראויה (שהרי המצב היה ניתן לפיתרון בצורה חוקית לחלוטין ע"י המשטרה),
או לתת הנחיות כיצד לנהוג במצבי סיכון כאלו: כלי נשק מותרים, נהלי פתיחה באש וכו', ולאפשר לאלו הזקוקים לכך גישה להגנה עצמית כזו,
או לקבל את "זכותו" של אדם לעבור על החוק במקרי "פשיטת רגל" של החוק.
נראה לי שהמדינה ובית המשפט בחרו באפשרות הגרועה מבין העומדות לפניהן – הכשרת "פשיטת הרגל", באופן אמורפי ולא ברור.
ולגבי דעת היחיד: הרי גם לפי החוק החדש נשאל האם ההגנה הייתה סבירה.
מכיוון שאדם שנס על חייו אינו מהווה איום, כל עניין האשמה הופכת לפרשנות על הארועים, הניתנת מתוך האולם הממוזג של בית המשפט.
ומה עם זכויות הקניין של הבדואים?
מדינת ישראל מתעלמת מהן בעקביות, לא מכירה בכפרים שקיימים הרבה לפני שראשוני הציונים הגיעו לכאן, ומנסה לנשל את הבדואים מאדמתם- קיניינם. המדינה כמובן לא מאפשרת לילידים (לא רק בדואים) לבנות באופן חוקי, והופכת כל בנייה הכרחית ללא חוקית.
אי ההכרה המרושעת של הממשלות הציוניות לדורותיהן כמובן מלווה באי-השקעה בתשתיות,חינוך,רפואה וכו' בצורה מפלה באופן בוטה.
אי ויכוח על כך שהבדואים הם האוכלוסיה הענייה והמדוכאת ביותר בארץ.
אותו פורץ שנרצח הוא אבא לילדים, שהברירה שלו לא היתה בין להיות עו"ד,מהנדס או רופא ורק בגלל רשעות ליבו בחר לפרוץ, אלא בין לפרוץ או לראות את הילדים שלו סובלים מחרפת רעב.
כמוהו יש עוד רבים וטובים בין הבדואים שזכויות הקניין שלהם נשללו בצורה בוטה ונאלצו לבחור בין רע ורע מאוד.
אבל ממתי הקישקושים הסוציולוגים האלו מעניינים את שוחרי החופש הליברליים?
זכויות הקיניין מסתבר הן ליהודים בלבד.
אף פעם לא התפרסם כאן פוסט (למיטב ידיעתי) הקובל על הפקעת קרקעות ונישול של ערבים.
יש לי חבר דרוזי שיש למשפחתו אדמות בכפר שלהם, אבל מכיוון שהם לא יהודים אסור להם לבנות על אדמתם שלהם (יהוד הגליל את יודעים…). מכיוון שהם דרוזים, כלומר ערבים סוג א', ה"עבריינים" מקבלים רק קנס בגובה עשרות אלפי שקלים, בניגוד לערבים "רגילים" שבמצב דומה הורסים להם את הבית.
זה לא קשור כנראה לזכות הקיניין הקדושה.
צביקה, אין לי ספק שבדואים וערביי ישראל בכלל מקופחים מבחינות רבות ע"י המדינה, אם כי אני לא בטוחה לגבי פרטים ספציפיים. אבל זה בשום אופן לא נותן לאף אחד מהם זכות להתקיף אדם חף מפשע, בין אם הוא יהודי, ובין אם לא. וגם אני אשמח לראות כאן פוסט בנושא שאתה מעלה – הייתי כותבת אותו בעצמי אם היה לי מידע מספיק בתחום.
אליסה,
זאת לא שאלה של זכות, זו שאלה של הכרח.
זה כמובן לא מקרה שרוב עברייני הרכוש באים מאזורים עניים וחסרי הזדמנויות.
בישובים שלהם צריך להיות גאון הדור רק בשביל לסיים בגרות. רוב האנשים הם כמובן בינוניים. מאיפה שאני בא אנשים בינוניים יהיו עורכי דין ופקידי בנקים. שם אנשים בינוניים יחשבו ברי מזל אם ימצאו עבודה בתור פועלי ביניין.
שוב, זה לא שהם יכלו לבחור להיות מהנדסים וכו' ובגלל רוע לב בחרו להיות גנבים.
אני לא תומך בגניבות, אבל צריך להבין שהרבה פעמים לאנשים פשוט אין ברירה. זה לא נותן זכות לקורבנות שלהם (שנהנים מזכויות יתר מפליגות על חשבון הבדואים) להוציא אותם להורג.
את לא צריכה לחכות למשיח עד שיתפרסם כאן פוסט, יש מספיק אתרים שעוסקים בזה.
מה גם שזה שאת היית רוצה זה נחמד, אבל זה לא עונה על השאלה למה לא התפרסם כאן פוסט כזה עד עכשיו (יש לי הרגשה שיש לזה קשר לכך שהליברליים הם מאוד ליברליים עד שזה נוגע לילידים, אם זה בישראל ואם זה בדרום אמריקה…).
צביקה, אני בטוחה שאם תכתוב אתה פוסט כזה ותשלח אותו לרותם, הוא יפרסם אותו אם הוא קריא וכו'.
לגבי גנבה, זה עניין של עקרון: או שאתה גנב, או שאתה לא. יש גם מצב שלישי, בו אנשים מאמינים שגנבה היא דבר לא מוסרי, אבל נכנעים לנסיבות וגונבים בכל זאת: זה יכול להיות בגלל שהם רעבים ללחם, או בגלל שקל מאד להוריד סרטים בטורנט. וכן, אני יודעת שהמרחק עצום: אני בשום אופן לא מזלזלת בנסיבות קשות או בחולשותיהם של אנשים בנסיבות קלות, ולא שופטת לא את אלה ולא את אלה. מה שאני לא מוכנה לשמוע זה מישהו שמנסה להצדיק את אותם מעשים במילים כמו 'הכרח' או 'חוסר ברירה'. יש אנשים רבים מאד, גם בארץ וגם בעולם, שמצבם הרבה יותר קשה מזה של הבדואים, והם לא גונבים, ולאו דווקא בגלל שהם פוחדים ממשטרה. בחיים אף פעם אין מצב של חוסר ברירה מוחלט.
אליסה-
מי שחושב שהבדואים נקלעו למצב הזה לא מכיר את ההיסטוריה. הבדואים הוציאו מאז ומעולם את פרנסתם גם מגניבה ופשיטות. לדבר אין קשר עם מצבם הנוכחי.
כמובן שהבדואים מופלים בתחומים רבים, אלא שהדבר אינו חורג מכלל האפליה שנוצרה מהרגולציה של המדינה והתערבותה בכל תחום. פתרון אחד למצב היישובים אפשר היה נובע מהוצאת רוב הקרקעות מידי מנהל מקרקעי ישראל ופתיחת האפשרות לסחר בקרקעות באופן חופשי (למשל – הקרקע היתה מוצעת למכירה במספר מכרזים לפי דונם בהם המשתתפים הם תושבי ישראל ושמם נותר עלום בשלב המכרז). כל עוד הקצאת הקרקעות תלויה בגחמותיהם של פקידים לעולם יועדפו מי שיש להם קשרים על פני מי שאין להם, ואין זה משנה אם האחרונים הם תושבי שכונה ד' בבאר שבע או בדואים מ"יישוב לא מוכר" (כבר בקיומו של מושג זה רואים את הטירוף – יישוב הוא רק מה שהמדינה מכירה בו ככזה!). אלא שסוציאליסטים כדוגמאת צביקה לא מעוניינים בכך (והם גם לא ממש מצליחים להבין שאין קשר בין התנגדותנו לרצחנות הבדואים שתקפו את שי דרומי וזכותו של זה להגנה על חייו ורכושו לדעותינו בעניינים אחרים הקשורים בבדואים ומיעוטים אחרים). הם רוצים לאכול את העוגה ולהותירה שלמה. הם רוצים שלא תהיה אפליה אבל שתהיה רגולציה כוללת, והם גם לא מבינים עד כמה הדברים מנוגדים זה לזה.
דוגמנגדית: הכל נכון, אבל אני מדברת על פרטים, לא על בדואים כקבוצה, או מדיניות כלפיהם או כלפי כל קבוצה אחרת. גם במערכת ליברטריאנית אוטופית יהיו אנשים שייכנעו לנסיבות או לחולשותיהם (או לשניהם) ויפרו עקרונות מוסריים. תמיד יהיו כאלה שירגישו שקבוצה כלשהי בחברה, או החברה כולה, דפקו אותם (או ישירות, או בעקיפין כי "קבלו יותר ממני") ולכן מותר להם לדפוק אותה חזרה. כלומר, על החברה (או קבוצות מסוימות בתוכה) והפרטים המרכיבים אותה (כמו שי דרומי) מוטלת מאין "חובה מוסרית" לפצות את אותם "מקופחים", ואי-לכך הם עצמם עומדת להם "זכות מוסרית" להשהיית עקרונות המוסר לגביהם עצמם. לצד אלו כמובן יופיעו גם כאלה שיראו בטינות אלה הזדמנות לקדם אג'נדות שונות ומשונות משלהם, ויעמדו לצידם של הגנבים "המקופחים". ואחרון אחרון חביב, תמיד יהיו גם כאלה שלא רואים בגנבה/רצח/אונס/שקר שום דבר בעייתי לכשעצמו, אלא דרך חיים טבעית. זו בעיה נפרדת, והרבה יותר קלה לטיפול.
אתה מבין ודאי ששופטים בבית משפט בישראל צריכים לדון לפי החוק הישראלי, שאינו מתיר הרג בני אדם – אפילו אם הם גונבים לך משהו – אלא מתוך הגנה עצמית? אם יש לך תלונות, עליך להפנותן במקרה זה למחוקק ולא לבית המשפט.
לא חושב שיש צורך להכנס לענייני עונש מוות. מדובר בשני מצב יסוד שונים.
סיטואציה בה הפורץ נקלע לעימות עם הקורבן (נתקלו אחד בשני) – הרי שהפורץ ללא ספק מהווה איום ישיר, ולכן בעיניי מוצדק מוסרית כל צעד שאדם יקח להגן על נפשו ורכושו, כולל ירי.
המצב שונה ממצב שהגנב נתפס לאחר מכן, ומוענש – אין איום ישיר על הקורבן (או מישהו אחר) שיצדיק הריגתו, ולכן עונש מוות נפסל.
בשורה תחתונה – אם נתקלת בפורץ אצלך בבית – תעשה מה שאתה רואה לנכון. מרגע שהוא ברח, אין זכות להרוג אותו כעונש או כנקמה.
סירו-
דבריך נכונים בכל מקרה רגיל. אלא שבמקרה שי דרומי הובהר לאיש היטב על ידי המשטרה כי הוא מופקר לנפשו. במקרה מעין זה מעגל האיום הוא רחב יותר. שי דרומי לא הפסיק להיות מאויים מרגע שהפולשים נסו על נפשם. בעצם – האיום גדל שכן הם יכלו לחזור עוד באותו לילה עם תגבורת. פציעת אחד מהם או הריגתו עשויה היתה לשנות תוכניות שכאלה (למשל – לדחות את החזרה למקום הפשע בכמה ימים) וכך לקנות לדרומי זמן להתארגנות מצידו. הדבר נשמע כטירוף של ממש אך זה המצב כאשר אין דין ואין דיין. הטירוף בכל העסק, לדעתי, הוא שלאחר שהמדינה אומרת לאיש שמבחינתה יכולים לבוא בלילה ולבשל אותו על מדורה היא פתאום קופצת כשהוא מצידו מבין את הנפקא מינא של אמירה זו ופועל בניגוד לציפיות. המדינה ציפתה שבמקרה הגרוע ביותר יהיה איזה חוואי יהודי הרוג ואפשר יהיה לטאטא את העניין מתחת לשטיח כפי שעשו במקרה של שכנו של דרומי. אלא שהמדינה קיבלה בדואי הרוג ולפיכך איום לבלגן מצד הבדואים, הח"כים הערבים, ארגון עדאללה ושאר ירקות. זה מצב שלא ציפו לו ולכן כדי להגן על עכוזם הם פנו להאשים את דרומי בכל מיני עניינים. זה כסת"ח מהסוג הגרוע ביותר אבל הוא מבהיר יפה יפה לכל המבולבלים מה היא ה"מדינה" בדיוק ומה ערכה!
בדיוק. והכסת"ח ממשיך ומתבטא גם בניסוח פסק הדין, כפי שהצביע רותם. שוב ושוב, כמה שהמדינה מנסה לעשות יותר דברים "בשביל" ובמקום האזרחים, ככה את מעט הדברים שהיא אולי אמורה לעשות היא עושה פחות ופחות טוב. נמאס.